הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, מלכותית, אצילית וצנועה. מסתתרת הרחק מעין כל, מוותרת על פרסום ושררה. כמה אופייני לרבנית שלא רבות הן הנשים שזכו להיכנס בדל"ת אמותיה. מעטות הן, נדירות, יחידות סגולה בלבד.

בריאיון מיוחד ומרתק שוחחנו עם הגב' מרים סברדלוב מקראון הייטס, היא שיתפה אותנו בקשר הייחודי והמרגש שזכתה בו. הגברת סברדלוב היא נושא לכתבה בפני עצמה; היא אישה רבת פעלים, מרצה ופעילה בנשי חב"ד, מנהלת 'קעמפ' מצליח לנערות וזוכה לארח אורחים רבים, אך מעל הכול היא זכתה לקשר מיוחד במינו.

כששאלתי את גב' מרים על הקשר שלה עם הרבנית היא שיתפה שהיא זכתה בזכות אבות כפשוטו, והקשר המיוחד הוא קשר משפחתי. "סבא שלי וסבא של הרבי היו אחים", היא אומרת ומפרטת: "סבו של הרבי מה"מ מצד אביו, ר' לו יצחק, הוא ר' ברוך שניאור שניאורסאהן. לאחיו קראו ר' מ"מ שניאורסאהן, והוא סבי. אימי, מרת יהודית בוטמן ע"ה, היא בתו של ר' מ"מ שניאורסאהן שהיה רב בצ'רניגוב ומסר את נפשו על הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. בנוסף, סבי הוא נינו של הצמח צדק. אבי הוא ר' שניאור זלמן בוטמן, הרבי פנה אליו במכתבים בתואר 'מחותני'".

זכות אבות

בעונת הקיץ אני מפעילה 'קעמפ' בארץ הקודש, קעמפ לנערות אמריקאיות. באחת השנים בסיום הקעמפ התכוננו לטיסת חזור, הטיסה הייתה מתוכננת לשעה 8:30 בבוקר. בשלוש לפנות בוקר היינו באמצע באנקעט. שאלתי את השותפה שלי אם היא דיברה עם הנהג שאחראי לאסוף את המזוודות. והיא ענתה שעוד לא.

בשעה 4:30 לפנות בוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה. הגענו לשדה. הייתה צריכה לחכות לנו שם משאית עם כל המזוודות, אבל הנער איננו… התקשרתי לאחראית והיא אמרה שתתקשר לנהג. אשתו ענתה לטלפון ואמרה: "אוי לא, הוא קודח מחום, הוא לא נסע לקחת את המזוודות!". השעה כבר 5:30, בעוד שלוש שעות יש לנו טיסה. היינו קבוצה של שישים טסות ללא מזוודות. האחראית הציעה שנבקש מנהג האוטובוס שהביא אותנו לחזור ולקחת את המזוודות, אבל זה היה בלתי אפשרי כי לא היה די מקום באוטובוס, מדובר על למעלה מ־120 מזוודות וזה ייקח המון זמן. בינתיים לא רציתי לספר דבר לבנות כדי לא להלחיץ אותן.

הלכתי לחפש את האחראי על הטיסה והתחלנו לדון. הוא אמר לי: "אתן תפספסו את הטיסה". אבל יש לי שישים בנות, אני לא יכולה לפספס את הטיסה. הוא שאל אותי מתי אני חושבת שהמזוודות יגיעו, ולא הייתה לי תשובה. הוא אמר שוב: "אתן תפספסו את הטיסה, אני לא יכול לעכב אותה אפילו שמדובר בשישים נוסעות, כי זו טיסה עם חניית ביניים באוקראינה, ויש לכן טיסת המשך לאמריקה". ואז הוא הציע: "אתן חב"דניקיות, כן? תגידו לכל חב"דניק שייקח איתו מזוודה לתשרי". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

ניסיתי להתקשר לאחי, ר' שלום בער בוטמן. הוא אמר לי ללכת למטה לבית חב"ד, אולי יש להם קשרים. התקשרתי לרב מיידנצ'יק. "מרים סברדלוב? לך יש קשרים יותר ממני… את צריכה לעשות את זה". מה אני עושה?! תוך כדי טלפונים והמזוודות אפילו לא בדרכן. השעה כמעט שבע! בשמונה וחצי טסים. אנחנו לפני בידוק ביטחוני, בלי מזוודות. איך נספיק?

קראתי שוב לאחראי, ושאלתי אותו: "מאיפה אתה באוקראינה?", הוא אמר: "מנייעז'ין". "יפה, סבא שלי היה הרב של סבא שלך". "כן, איפה?", שאל, והסברתי: "סבא שלי היה רב ראשי של צ'רניגוב". "מי זה היה?", מתחתי את כל גובה קומתי ואמרתי לו: "מ"מ שניאורסאהן". הוא התבלבל בשנים, הסתכל עליי פתאם בכזה רעד. "מ"מ שניאורסאהן? את בטוחה?", "כן!", אמרתי. רגע אחד הוא נכנס פנימה, חזר ועדכן שנתן לי הארכה של שעה נוספת. הוא התבלבל בשם, הוא לא הכיר את סבי, הוא הבין שזה הרבי ובשבילו זה הספיק. והוא עיכב את הטיסה!

בסוף המזוודות הגיעו איכשהו, אמרתי לבנות שכל אחת תתפוס שתי מזוודות גם אם הן לא שלה כדי שלא נתעכב עד שכל אחת תמצא את שלה. הבנות רצו והספקנו!

בזכות הרבנית הכול

היא לגמרי מסרה את חייה בשבילנו. לגמרי. היו לה כמה חברות בודדות ואת אחותה. אחרי משפט הספרים גם אחות לא הייתה לה. היא הייתה לבד כל יום, כל היום. לעת זקנה כמעט לא יצאה מהבית. היא מאוד שמרה שהכול יהיה של הרבי, לא שלה. התודה על זה שיש לנו רבי, היא לה. לגמרי שלה. בזכותה הכול והיא הכול.

לאחר הסתלקות הרבי הריי"ץ, הרבי לא רצה לקבל עליו את הנשיאות. עברה שנה שלמה עד לקבלת הנשיאות. פעם אחת כמה מגדולי החסידים נכנסו לרבי להפציר ולהתחנן, והרבי בכה. הרבי לא רצה לקבל את הנשיאות. אבא שלי, ר' זלמן בוטמן, כתב בפריז יחד עם החסידים בברינואה מכתבי התקשרות. חסידים מכל העולם צמו, כתבו כתבי התקשרות ושלחו אותם, אבל הרבי סירב.

עד שהרבנית הכריעה את הכף. היא שידעה מה דורש להיות 'בית רבי'. היא אמרה לרבי שאם אינו מקבל על עצמו את הנשיאות, שלושים שנות עבודה במסירות נפש של אביה, ילכו לתהום. ובזכותה הרבי נענה והסכים לקבל את הנשיאות.

שימת לב לכל פרט

היה לנו קשר קרוב עם הרבנית, בזכות הקשר המשפחתי של אימי. נהגנו לבקר את הרבנית כמעט לפני כל אירוע משפחתי: בת מצווה, בר מצווה, 'אפשערניש'. כשסגרו שידוך היינו באים עם החתן והכלה, וכמובן עם כל ילדינו, גם אחותי לאה כהן שתחי' תמיד באה איתנו.

הרבנית אף הייתה מעורבת בפרטי ההכנות לשמחות.  הסיפור הבא ממחיש את דאגתה ושימת ליבה לפרטים הקטנים: היה זה בערב בר המצווה של בננו, החגיגה תוכננה להיערך בביתנו. היה זה יום חורפי קר. הרבנית התקשרה בסמוך לאירוע ושאלה "האם הכנו מקום להניח בו את המגפיים…" יבואו הרבה אנשים לבית וצריך להכין מקום שבו יוכלו לחלוץ ולהניח אותן. אני לא חשבתי על זה. אבל הרבנית, בדאגתה לכל פרט, חשבה אפילו על מגפי האנשים שיבואו לבר מצווה.

מלכות נכנסה

אימי היקרה, מרת יהודית בוטמן ע"ה בת ר' מנחם מענדל ע"ה, נפטרה בח"י באדר תש"כ. כשהיא נפטרה באו כולם לניחום אבלים אצלנו: הרבי מה"מ, הרבנית חיה מושקא, הרבנית חנה. הם לא באו יחד, אבל כולם הגיעו לנחם.

גרנו אז ב־763 איסטרן פארקווי, בבניין גדול מול 770. אנחנו גרנו בקומה השלישית, ואחי, ר' שלום בער, גר אז בקומה הרביעית. מלאו לי אז חמש עשרה שנה בכ"ב באדר, במהלך ימי ה'שבעה'. כיוון שהייתי הכי צעירה במשפחה, ביקשו ממני לעלות רגע לדירה שלו ולהביא משהו. כשירדתי ראיתי שהדלת של דירתנו נפתחת וכל הנשים שהיו בה רצו החוצה מהדירה מבוהלות ומתרגשות כמו בורחות משרפה. שמעתי שאישה אחת שאלה: "מי זו שנכנסה"? הבנתי מייד מי הגיעה, הרבנית חיה מושקא. אחת מהנשים אמרה: "אני לא יודעת מי זו, אבל כשהיא נכנסה, מלכות נכנסה יחד איתה".

החסידה הכי גדולה של הרבי

את הסיפור הבא והחשוב ביותר בעיניי, אני מספרת בכל 'שבע ברכות' של כל נכד שמתחתן. שמעתי אותו מפיי, העוזרת הגויה שעבדה בבית הרבי והרבנית. אני מיודדת איתה והזמנתי אותה לדבר ולספר על הרבנית בכ"ב שבט. רציתי לשלם לה, אבל היא אמרה שהיא לא לוקחת כסף על זה כיוון שהיא חברה של הרבנית.

בשנים האחרונות פיי הייתה מגיעה בלילה לבית של הרבי והרבנית למשך 12 שעות, כדי להיות לעזר לרבנית. בכל לילה היו מצלצלים ממזכירות הרבי לעדכן לקראת שובו של הרבי הביתה, כרבע שעה קודם. הרבנית חיכתה למטה, ולפני שהרבי הגיע היא הייתה מתארגנת, מסדרת את עצמה. פיי אומרת שהיא עצמה הייתה מסתכלת מהחלון ורואה את הרבי עולה ונאחז במעקה, הרבי היה כל כך עייף עד שהיה צריך להרים את עצמו במדרגות. "ראיתי את כל העולם על הכתפיים של הרבי", תיארה. והרבנית? היא הייתה נעמדת לפני שהגיע, וכבר לפני שהדלת נפתחה, חיכתה ועמדה עם חיוך שמביע 'חיכיתי כל היום'. פיי מספרת: "ברגע שהרבי ראה את הרבנית, הכתפיים של הרבי התיישרו והעול שהיה עליו כמו נעלם. היא נתנה לו בחזרה את החיים ואת הכוח".

הרבי אמר לרופא שחמש עשרה הדקות שבהן הוא שותה תה עם הרבנית, יש להן אותה חשיבות כמו התפילין שהוא מניח בבוקר.

וזו נקודה שאני רוצה להעביר, את המסר החשוב הזה:

אנחנו נשואות לגבר טוב. חסיד, ירא שמיים, כל אחד לפי ערכו. אבל גם על הכתפיים שלו יש עולם מלא. וכשהוא בא הביתה, בעלך, אל תשפכי עליו את כל הצרות שעברו עלייך במשך היום: "יוסי לא הרגיש טוב, חני שפכה את האוכל על הרצפה, ואל תשאל כמה שאני לא מסתדרת, ובדיוק אחותך התקשרה אליי תוך כדי ו…".

אנחנו צריכות לעמוד שם עם חיוך כדי לתת לו כוחות להמשיך.

וזה שלנו.

רק את יכולה להקל על בעלך את משא החיים ולתת לו כוחות!

באדיבות מגזין עטרת חיה