"לנהל גמ"ח זו משימה שדורשת ריכוז, ארגון ותשומת לב", טוענת מירי קליין, מנהלת גמ"ח מוצצים ותיק. "לא משנה איזה גמ"ח החלטתם לנהל. צריך לייחד לו זמן, להחליט על גובה התקציב ועל מקורו, ולהקדיש לפריטי הגמ"ח פינה מסודרת בבית. חשוב לנהל רישום של כל מי שלקח והחזיר, לעקוב באופן שוטף אחר המלאי בגמ"ח ולחדש אותו בעת צורך. את מקבלת עלייך אחריות כשאת מפרסמת לאנשים שיש לך גמ"ח בבית, אינך יכולה להגיע למצבים שאת משיבה פעם אחר פעם אנשים בלא כלום כי לא התארגנת נכון עם הגמ"ח שלך.

"עם זאת", היא מבהירה, "אני חושבת שזה דבר שכל אחת שרוצה יכולה לעשות. יש כל כך הרבה סוגים של גמ"חים. את לא חייבת לנהל גמ"ח שדורש ממך הרבה השקעה או תקציב גדול, כמו גמ"ח כספים או גמ"ח של תיווך מוצרי חשמל, לדוגמה. את יכולה לבחור במשהו פשוט יותר וממוקד; כמו גמ"ח מוצצים, גמ"ח מטרנה, כלי עבודה ועוד. הביקוש הוא לדברים ספציפיים, וההוצאות שלך הן קטנות יותר, מה שמקל יותר על ניהול הגמ"ח. כמובן, את יכולה לבחור לשתף אחרים ולהתרים אותם כדי להעשיר את המלאי. אבל את חייבת לדעת מה הבסיס שלך ומה היכולות לפני שאת מתחילה.

"אני יודעת שיש כאלו שרוצות לעשות דברים גדולים, ומי שיכולה – תבורך. אבל חשוב לדעת שכל מעשה חסד הוא חשוב, ולפעמים דווקא הגמ"חים הקטנים הם שנותנים לך הרבה סיפוק. כשאת יודעת, למשל, ש'הצלת' אימא מבוהלת שהמוצץ האהוב של תינוקה נשכח בבית והם מתארחים אצל סבתא. אז נכון שזו לא הצלת חיים אבל זו בהחלט הצלת איכות חיים".

"גמ"ח הוא בהחלט חסד קל יחסית, שסיפוק בצידו", אומרת רבקה, בעלת גמ"ח למכשירי אינהלציה. "זה נמצא בבית שלך, אין צורך לצאת ולכתת רגליים מחוץ לבית, ואת עושה חסד לכל כך הרבה אנשים. את יודעת שחסכת להם זמן או כסף שלא לדבר על דאגה; הקלת להם על הנשימה (תרתי משמע בגמ"ח שלי…). נכון שזה כרוך במאמץ מסוים. אבל התוצאה שווה את זה".

עם זאת, רבקה מבקשת לחדד נקודה בעבור משתמשי הגמ"ח. "הקושי העיקרי שיש לי הוא בנושא ההחזרות. אנשים באים אליי לחוצים, הילד לא מרגיש טוב, והם חייבים את המכשיר ומבטיחים להחזיר ברגע שיסיימו את השימוש. אבל כשהכול נרגע, אנשים מסוימים – כמובן לא כולם – חוזרים לשגרת היום יום ואינם ממהרים להחזיר. הדבר מכביד במיוחד בתקופת עונות המעבר, בה יש דרישה גדולה למכשירים. קשה לי עם העובדה שאנשים מבקשים מכשיר ואין לי להשאיל להם רק משום שאחרים לא החזירו בתום השימוש. במקרים כאלה אני צריכה להרים טלפונים ולאתר את אלו שכבר לא צריכים, ברוך ה', את המכשיר, אבל משום מה הוא עדיין שוכן בביתם. לא נעים להם שאני 'מנדנדת', וגם לי לא נעים 'לרדוף' אחרי אנשים. במקום להשקיע אנרגיות בפיתוח הגמ"ח, אני טרודה בלשמר את הקיים. אז תחשבו רגע על האנשים שמרגישים עכשיו בדיוק כמו

שהרגשתם אתם לפני שבוע. תנהגו באהבת ישראל כמו שהייתם רוצים שיתנהגו אליכם ותשתדלו להחזיר בזמן".

שטערני, שבביתה גמ"ח לכלי עבודה, מוסיפה עוד נקודה בעבור המשתמשים. "אצלי לפעמים יש קושי בעניין של השעות. אני יכולה להבין אנשים שזקוקים בדחיפות בשתים–עשרה בלילה לתרופה או למוצץ, אבל למקדחה? ייתכן שרק עכשיו מצאתם רגע פנוי לטפל בתקלה, אבל בבקשה, תתחשבו גם בנו. לגמ"חים מהסוג שלנו בדרך כלל יש שעות פתיחה. אנחנו מתגמשים קצת כמובן, אבל בגבולות ההיגיון. זה שפתחנו גמ"ח לא אומר שאפשר לצלצל ולדפוק אצלנו עשרים וארבע שעות ביממה. יש לנו גם חיים פרטיים, תכבדו אותם, בבקשה".

נרתמים ונתרמים

איך משלבים את ילדי המשפחה בתוך המערך של הגמ"ח?

"הילדים שלי דווקא אהבו מאוד לנהל את הרישומים של הגמ"ח ולהיות אלו שמסדרים את המכשירים", אומרת רבקה. "היום הם כבר בגרו והם נשואים או בישיבות, ואני מנהלת את הגמ"ח לבד. אבל הם זוכרים את זה לטובה. בשבילם זה חלק בלתי נפרד מהבית ומחוויות הילדות שלהם".

שטערני: "הילדים שלי גאים מאוד בכך שיש לנו גמ"ח בבית. במיוחד הבנים שנהנים להתפאר לפני חבריהם בסוגי כלי העבודה שיש לנו… אני משתדלת מאוד שהם לא ירגישו שמשהו בא על חשבונם. ואם אנחנו באמצע משהו, ומישהו דופק עם בקשה דחופה, אני משתפת אותם בזה שהם שותפים למצווה גדולה בכך שהם מחכים לי".

"בסך הכול אני חושבת שילדים נתרמים מזה שיש גמ"ח בבית. הם גדלים לתוך מציאות של חסד, ואין להם תלונות בדרך כלל. הם אוהבים להתלוות אליי לקניית מוצצים חדשים, או לסדר את קופסאות הגמ"ח", אומרת מירי. "ובכלל אני משתפת אותם בהרבה סיפורים, כך שהם מפנימים את גודל הערך והחשיבות של הדבר ושמחים להיות חלק מזה. הכול תלוי במה שאת משדרת להם. אם את מאושרת מהזכות לעזור לעוד מישהו, זה עובר אליהם. בעיניי, חשוב מאוד לגדל אותם לחסד. מה גם שאני חושבת שבפן החיצוני זה מוסיף להם נופך של עניין לחיים. מה שבטוח, הם לא מפסידים מכך.

"כמובן שצריך להיות ברגישות ובאוזן קשבת לילדים. יש ילדים שחוסר הפרטיות מפריע להם, או העובדה שסדר היום בבית יכול להיקטע כמה וכמה פעמים מדפיקות על הדלת וצלצולים. אפשר תמיד לדבר על כך ולנסות למצוא דרך שכולם ירגישו איתה בנוח. מהניסיון שלי, כשאת משלבת את הילדים בתוך העשייה, מדברת איתם על חשיבות הנתינה והחסד, נותנת להם תפקידים בגמ"ח, בהתאם לגיל ולעניין, זה גורם להם להרגיש חלק מזה והם גאים ושמחים בכך. כמו בכל שליחות (ובגמ"חים לרוב אפילו קל יותר לשלב את הילדים מאשר בפעילויות אחרות ששייכות רק למבוגרים), כשהילד שותף ותורם הוא נהנה ומרגיש סיפוק. כמובן חשוב לזכור לשבח אותם על העזרה שהם מגישים בגמ"ח, ואפילו היא קטנה. לתת להם הרגשה שבלעדיהם זה לא היה קורה. כך מחברים אותם גם לעשייה, גם אלינו וגם לחיים של אהבת ישראל ושל התבוננות בצרכים של הזולת מתוך רצון לסייע ולתרום לסביבה".

באדיבות מגזין עטרת חיה