להיות סבתא זו אחת המתנות המשמחות ביותר. 

לא רק לסבים ולסבתות, אלא גם לנכדים. המסירה הבין־דורית של המסורת, היא מתנה שמעמיקה את הקשר הנרקם בליבו של הילד למשפחה, לעם, לארץ, לתורה הקדושה ולאלוקיו.

על אברהם אבינו נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…  לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". ה' מתקשר אל אברהם משום שהוא יודע שאברהם יעביר את האמונה והמעשה הלאה לדורות הבאים, ושבסופו של דבר בהם יקוימו הבטחותיו של ה'.

ההיסטוריה איננה מקטעי־זמן תלושים המכונים 'דורות'. ההיסטוריה היא רצף של חיים, של יצירה, של שרשרת שכל חוליה בה קשורה וניזונה מהחוליות שלפניה. יש לה נקודת מוצא, והיא צועדת אל הייעוד שלה. ייעוד שכולו טוב, טוהר, אמת ואור. וזה התפקיד המוטל על הסבים ואבותיהם: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

בשביל זה אנחנו כאן! בשביל זה זכינו לאריכות ימים בדור שלנו.

פניתי לשוחח עם אילנה ישראל, פסיכולוגית חב"דית ידועה בקרב אנ"ש כבר שנים רבות, וגם סבתא בעצמה, כדי לברר איך עושים את זה נכון…

כך התיישבנו לשיחת סבתות – כדבר סבתא אל רעותה.

סקירה קצרה מאילנה באשר לאדם המבוגר בימינו, מגלה, שתוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ברוך ה'. לתופעה הזו ישנן השלכות על כלל החברה, ועל האדם הפרטי גם כן, והיא מחייבת התארגנות מתאימה. לא רק התארגנות של הכלל והפרט, אלא גם התארגנות רפואית, משפחתית ועוד.

'סבתאות' בדור הגאולה

הינה כמה תופעות הקשורות לסבים והסבות בדורנו:

שלא כבעבר, הסבים והסבות זמינים היום פחות. סבים וסבות רבים ממשיכים לעבוד זמן לא מועט גם אחרי גיל הפרישה, כדי שלא לפגוע בנכסים שצברו וכדי להבטיח שגם ילדיהם יזכו ליהנות מן הנכסים.

אצל הורי הסבים והסבתות המגיעים לגילים גבוהים גם הם, קיימות תופעות לא פשוטות של דמנציה, חוסר יכולת תפקוד ובעיות בריאות שונות. כל אלה גורמות לכך שבניהם, כלומר הסבים, עם היותם הורים בעצמם, מתמודדים גם עם הטיפול בדור שלפניהם. אגב, מדובר בשינוי תרבותי נוסף כתוצאה מתופעת הנישואים המאוחרים, והנטל הכלכלי והריגשי שתופעה זו מביאה איתה.

המצב הזה יוצר עומס רב על הסבים. וכך, אם בעבר היו הסבתות והסבים אחראים על נכדיהם בשעה שהוריהם שהו במקום העבודה, וכך זכו ליחס ביתי אוהב וחם, היום רבות מן הסבות עסוקות בענייניהן, ואין זמנן פנוי.

'הגילנות'

על פי מחקרים, האפליה על רקע גיל מבוגר היא תופעה נפוצה בחברה בת ימינו. בעוד שבחברות המסורתיות האדם המבוגר נחשב למכובד בשל החוכמה והניסיון שצבר, ובשל הכרת הטוב שרחשו כלפיו על כך שהקים משפחה וגידל בנים ובני בנים; הרי שבימינו המבוגר נדחק למקום לא מכובד כל כך בשולי החברה.

קצב החיים והשינויים הטכנולוגיים המהירים הביאו לפער משמעותי בין היכולות, אופן החשיבה וצורת החיים של הדור המבוגר לזה של הדור הצעיר. החברה מעריצה את הנעורים, את היופי והעמידה בלחצים המאפיינים צעירים, וכך קורה שהאדם המבוגר נחשב לשני במעלה ביחס לצעיר, שלא בצדק כמובן.

אומנם ההזדקנות עשויה להביא עימה ירידה משמעותית ביכולות הקוגניטיביות וביכולות אחרות, אבל הדבר נכון באופן חלקי בלבד. מדובר בעיקר בגילים הגבוהים יותר, ועם כל זאת, מבוגרים רבים עדיין נהנים מיכולות שכליות וגופניות טובות למדי גם במרום גילם.

הרפואה הטבעית והרפואה החדשה כיום מזמנות פתרונות והדרכה יעילים מאוד לשיפור חייו של המבוגר; עלתה המודעות לחשיבות התזונה, התנועה, העיסוק הקוגניטיבי והתרומה לחברה. אגב, גם על פי הרמב"ם מתאפשרים חיים פעילים ומלאי עניין עד גיל זקנה ושיבה.

על פי מחקרים שנערכו בארץ, כשבעים אחוזים מן המבוגרים עד גיל 65, רובם נשים, ממשיכים להיות חלק משוק העבודה. העובדות האלה עולות יפה עם גישתו של הרבי מה"מ ביחס לאדם המבוגר, גישה שעודדה מעורבות, פעילות וחיים יחד עם שאר בני המשפחה, כי הקשר הזה הוא משמעותי לכולם.

להיות סבתא בחברה החרדית

לפני שאמשיך להביא את דבריה של אילנה, רציתי להביא ציטוט מעניין שראיתי באתר 'המכלול': "הממצאים במחקרים… מראים קורלציה חיובית בין מידת הדתיות של יישוב ובין אריכות ימים". במילים אחרות, נמצאה התאמה סטטיסטית בין מידת החרדיות לאריכות ימים. התופעה הנפלאה הזו מוסברת בדבריה של הגב' אילנה ישראל באשר לדרך החיים של המבוגר בחברה החרדית: בחברה החילונית המבוגר נחשב ללא רלוונטי, משום שהחברה הזו מתמקדת בחדשנות טכנולוגית, קידמה, נעורים, יופי ועוצמה כלכלית. בניגוד לכך, בחברה החרדית המבוגר מוערך בשל חוכמת החיים שצבר, בשל חכמת לימוד התורה וקיום המצוות שלו, בשל המשפחה הענפה שהקים ומעצם העובדה שה' בחר לברכו באריכות ימים. האדם הזקן אינו הופך ל'לא רלוונטי', משום שאורח חיים משותף וזהה יש לו ולצעיר – אורח חיים של לימוד, יחסי משפחה קרובים, בילוי משותף וכמעט זהה בחגים ושבתות, עיסוק בצדקה וחסד ופרנסה כדיני התורה. יתרוננו הוא שהידע החשוב ביותר עבורנו, הנהגה ולימוד תורני, נשאר רלוונטי לכל החיים.

להיות סבתא מוצלחת

כולנו התנסינו בתלות שלנו, הסבתות, בדור הצעיר – בעיקר בנושאי התפתחות טכנולוגית (איך, למען השם, עורכים חשבון בעגלות האלה של 'אושר עד'?! למה העגלה מצפצפת? ואם אני רוצה להוציא מוצר מן העגלה?).

אבל עם כל זה, אנו רוצות לדעת איך אנו בכל זאת יכולות למלא את תפקידנו ולהיות סבתות מוצלחות במיוחד. האם יש לנו מה לתרום לנכדים ה'יודעי־כל' שלנו, ומהי הדרך הנכונה לתת את מה שיש לנו לתת?

למרות היות הסבתות בעולם שלנו עסוקות עד גיל מבוגר יחסית – בעבודה, בתרומה לחברה ובהתפתחות אישית – לסבתא ולסבא יש פניות רגשית ונפשית לדורות הבאים יותר מלהורים. האם עסוקה לרוב בבניית קריירה, בגידול ילדים ובתחזוקת הבית. עם חלוף הזמן, הופכת המשפחה לדבר החשוב ביותר בחיים (הוכח מחקרית), ולכן רוצים להשקיע בה, ובמיוחד בדור הנכדים והנכדות. יש הנאה גדולה כל כך מהקשר שבין הסבים והנכדים. יש אפשרות להרגיש אהבה כל כך פשוטה וטהורה שאינה נגועה בכל מיני רגישויות שמתעוררות בקשר שבין ההורים לילדים.

לא תמיד יש התאמה בין האישיות של ההורה לזו של הילד, הניהול של הבית והילדים יוצר לעיתים חיכוכים, תלונות מצד הילדים על ההורים – ולהפך. כך שיש הזדמנות חדשה שנוצרת בסוג הקשר הזה, לנתינה ואהבה והתמסרות שהיא הרבה יותר פשוטה ומאפשרת מבחינה רגשית.

ניהול קשר פורה 

מסתבר כי האהבה הזו היא מאד עוצמתית. יש לה כוח להעניק לילדים את תחושת השייכות לתורה, לארץ, לערכים היהודיים.

איך מנהלים קשר כזה ומצליחים לשמור על יחסים טובים במשולש סבים־ילדים־נכדים?

לרוב הילדים יש צורך לבנות את העצמאות שלהם, והם לא רוצים שנתערב להם בחיים יותר מדי. חשוב להם לשמור על גבולות המשפחה הגרעינית החדשה שהקימו. לכן, כסבים וסבתות צריך להיזהר מאוד שלא להביע דעה שהיא אחרת מדעת הבנים מול הנכדים. צריך המון רגישות לבנות מערכת יחסים כזו, שהילדים יראו בסבים ובסבתות שותפים, ולא מתערבים, ביקורתיים או מקלקלים חלילה.

סבא וסבתא שמכירים את מקומם, מבינים שהם אינם המחנכים הישירים של הנכדים, אין הם קובעים את חוקי הבית וטוב יעשו כשיכבדו את הורי הנכדים במעמדם וסמכותם מול הנכדים. זו נקודה מאוד מאוד חשובה. גם אם משהו מאוד מפריע לי, אצטרך לכבד את זה.

בנוסף, כשמגיעים לבית הבת או הבן, צריך להיות רגישים במיוחד כלפי הכלה או החתן – מה עשוי להפריע להם.

עיקר הבעיות מתחילות כאשר קיימת אי־הסכמה בנוגע לערכים שהבית מתנהל על פיהם. למשל: סבים שמעירים לילדיהם על תזונה שאינה בריאה דיה.

אכן כן, ואף מקרה שקורה לעיתים די מזומנות הוא דווקא של מצב הפוך שבו הסבים מעוניינים לתת לילדים פינוקים של שוקולד וממתקים, וההורים הם אלה המתנגדים לכך. אז הסבתא צריכה לחשוב באופן יצירתי מה היא יכולה לתת במקום ממתקים, או לחילופין אילו מאכלים ערבים היא יכולה לתת שהם בהסכמת ההורים.

אם באמת רוצים לשמור על יחסים טובים, ורוצים שירשו לנכדים קשר איתנו, יש להיזהר מאוד. זו נקודה שצריך להפנים; ללא קשר טוב עם ההורים, לא יוכל להיות קשר טוב עם הנכדים. ואם ההורים יחושו שהסבים הם השפעה שאינה טובה עבור הנכדים, הם יחסמו ולא ייתנו לקשר שכזה לקרות.

חשוב להזכיר את עניין שמות הנכדים. לעיתים קרובות קיימות ציפיות לתת לרך הנולד שם לזכר קרוב משפחה וכדומה, אבל הדור הצעיר בוחר מה שנראה בעיניו. צריך ללמוד לשחרר ציפיות, להתנהל עם המון ענווה.

אולי זה עלול ליצור תחושה אצל הסבים שדוחקים אותם הצידה, שלא נותנים להם מספיק מקום, שאולי אין סומכים עליהם?

לדור הצעיר יש תחושה שהוא יודע הכול יותר טוב. ואם להודות על האמת, לפעמים זה גם נכון. יש להם המון מקורות ידע ומומחים שהם יכולים להתייעץ בהם, שיודעים יותר טוב מאיתנו. אתן דוגמה: אני תמיד זוכרת את העלבון כאימא־סבתא על כך שלא שאלו אותי דבר על הנקה, על טיפול בתינוק. היום יש יועצת הנקה בבית הרפואה, יש קבוצות ווטסאפ לאימהות טריות. וכך בכל כך הרבה תחומים. אנחנו צריכות לקבל, להשלים ולא לכעוס על זה. הכול תלוי באיך שאבחר להתייחס למצב.

אם נמשיך עם הדוגמה שנתתי – הרי יועצת ההנקה רואה הרבה אימהות, וראתה מצבים שונים ורבים מאלה שראיתי אני. אכן יש לה יותר ידע… זה לא שמישהו נגדנו. אנחנו צריכות להרשות להם את זה, להתעניין וללמוד מזה.

אם כן, מהו מקום הסבתא?

אכן הסבתא הרבה פחות נחוצה בעצות המעשיות האלה. הילדים שלנו יודעים להסתדר ללא העצות שלנו. מקומנו הוא המקום הרגשי; ההכלה, ההקשבה והאהבה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לתת. הם מרגישים את זה, ושמחים מאוד בכל ביקור של סבא וסבתא. כל זה נכון אם הסבא והסבתא הם אנשים טובים ומפנקים שלא באים בביקורת או במטרה 'לחנך'.

אם רוצים להעניק חינוך לדור הזה, זה צריך להיות מאוד בעקיפין: בסיפורי צדיקים שנספר להם, בזיכרונות מחיינו שמתחילים לעניין אותם מתישהו. סיפור התשובה של רבים מאיתנו טוב להם, כי בעיני חלקם העולם החילוני נראה כולו חופשי וקוסם ונפלא – אבל כל זה צריך להגיע מצידם. בעבודתי בקליניקה אני פוגשת סוגי סבות שהופכות מאוד ביקורתיות ו'נותנות על הראש'. מסבתא כזו ירצו רק לברוח.

כמובן שהקשר הטוב יכול לזכות את ההורים בימי חופש, וזו הזדמנות נהדרת להעניק לנכדים מה שאי אפשר לתת להם בזמן אחר.

אכן, אנחנו יכולות להעניק זמני כיף, זמנים ספוגים בערכים, מתוך קרבה ושמחה. אבל צריך גם גבולות… איך יוצרים אותם?

זכותה של כל סבתא לקבוע את הכללים בביתה. אצלי לא קופצים על הספה, גם אם בביתם האימא מרשה. אין פותחים את המקרר ללא רשות. ונכון לבקש את זה מן הבת או הכלה. בכל אופן, שכשמגיעה אימא עם ארבעה–חמישה זאטוטים, לא תמיד אפשר לשלוט בזה. על כל פנים, בהחלט אפשר לבקש מן ההורים לעזור בסידור הבית לפני עזיבתם.

ומה קורה אם מבקשים וזה לא מועיל?

צריך לדבר על זה. לא בכעס, אלא לשבת ולשוחח.

אני זוכרת שיחה של הרבי שבה הוא דיבר על המעלה הגדולה של גידול משפחות ברוכות ילדים; כיצד הורדת הנשמות לעולם הזה מקרבת את ביאת המשיח. ובהמשך דיבר על כך שיתרון נוסף יהיה להורים שכאשר יהיו מבוגרים ויהיה להם קשה לארח, יוכלו הם להגיע אל ילדיהם לשבת, פעם לבת זו ופעם לבן זה. בעיניי זו חוכמה גדולה מאוד, לדעת להסכים להתארח. כשמארחים את הילדים בקושי נשאר זמן עבור הנכדים, כי עסוקים באירוח. אבל כשמתארחים, זה לא רק מתאפשר, אלא גם הבת או הכלה שמחות שהנכדים עסוקים והן פנויות להכין את הארוחה, או לנוח קמעא.

מה הערך של הסבא והסבתא בעיני הילדים?

זה מאוד תלוי מי הם הסבא או הסבתא, אבל באופן כללי יש הערצה כלפיהם. זהו מקור גאווה לילד, בעיקר אם הם דמויות מוכרות וחשובות בקהילה – סבתא אשת חינוך או חסד, סבא חסיד מבוגר. די בכך שיש לסבא קלנועית שבה הוא מסיע את נכדיו – זהו כבר מקור גאווה!

מעבר לכל זה, הדבר החשוב ביותר הוא שהנכדים רואים בסבא או בסבתא אנשים שאוהבים אותם ללא תנאים. כאן לא צריך להיות תלמיד טוב, או לקום מוקדם, או לציית לכל הכללים המקובלים בבית. להורים יש ציפיות רבות שלסבא וסבתא אין.

שם הם בתהליך חינוכי, כאן יש מעין חופשה…

פחות חשוב לנו אם הוא מצטיין או מוכשר בצורה זו או אחרת. פחות מסתכלים על זה, אלא פשוט נהנים ממנו.

קורה למשל שבגיל ההתבגרות הילד מוצא אצל הסבא או הסבתא כתובת לחלוק איתם דברים שקשה לו לדבר עליהם עם הוריו.

צריך להיות רגישים מאוד במקרים כאלה, ובתיאום עם ההורים. לספר להורים מה עובר על הילד, ובמקרים אחרים יש לתאם איתם ציפיות. יש מקרים שבהם הנכדים אפילו יתלוננו על הוריהם. אפשר להקשיב, אולי לנסות להראות לנכדים את הצד החיובי של ההורים או הסיטואציה, ולשקול אם לספר להורים או לא. באופן כללי, אם מזהים בעיה או קושי שהילד עובר, כדאי לשוחח בעדינות עם הבת או הבן, לא כדאי עם הכלה או החתן.

קורה שהנכדים בגיל ההתבגרות מוצאים מקום מפלט בבית הסבים, משום ששם הם מרגישים שלא שופטים אותם. לסבים קל הרבה יותר להכיל את הנכדים מאשר להורים החשים שהנער בגד בדרך שהנחילו לו. זהו מצב מאוד עדין. הסבים יכולים לעזור בכך שיסבירו להורים שזה לא באשמתם, ושיש נערים שרוצים לחוות את העצמאות שלהם ורבים חוזרים אחר כך לדרך אבותיהם. וגם אם לא, הרי שהמשיכו את החיים כאנשים חיוביים שבנו משפחות טובות.

ומה בדבר יחסי חמות־כלה?

תופעה שנתקלתי בה פעמים רבות היא שמשפחת הכלה מקבלת יותר תשומת לב ויותר ביקורים מאשר משפחת הבת. זו תופעה קיימת, היא טבעית, וצריך לשים לב שלא להיפגע. ועוד יותר, ליהנות מן הביקורים כשכן מגיעים, לשמוח בהם ולהשקיע בהם כדי לחזק את הקשר.

הנה כי כן, למדתי שגם בשלב זה בחיים, כסבתא לנכדים, המפתחות להצלחה הם ענווה ונתינה.

אז שיהיה לנו קל וטוב ללכת בדרך ישראל… סבתא.

באדיבות מגזין עטרת חיה