מטוס מעלה עשן

כשאת עומדת לעלות למטוס, כנראה הדבר האחרון שתרצי לראות הוא שעולה עשן מהמנוע.

זה בדיוק המראה שקיבל את פנינו בשדה התעופה לפני כמה חודשים, כאשר הגענו ברוב חגיגיות על כל עוללינו וטפנו (ארבעה מתבגרים, ועוד קטנה שנמצאת לפני זינוק בעלייה).

הכול היה מתוכנן יפה כל כך, מגיעים לשדה, עושים בורדינג בשתים–עשרה, מגיעים בשש בערב לניו–יורק, והרי לנו לילה מושלם להתאוששות. מיד אחריו מצפים לנו עשרה ימים מופלאים ומלאי חוויות בחצרות קודשנו. בתוכנית חגיגות בר–מצווה לבננו יחידנו וחגיגות י"ט כסלו לקינוח.

יש כלל ידוע בכתיבת הצגות: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה". במילים אחרות, כל רכיב בעלילה מוכרח לתרום למכלול שלה. וזו הפרפרזה שלי: "מטוס מעלה עשן במערכה ראשונה חייב להתרסק עד המערכה האחרונה". אז המטוס, ברוך ה', לא התרסק, אבל אני כן. מבפנים.

לא מחוברת

הגענו לרבי אחרי שבע שעות המתנה בשדה, עייפים וקפואים למדי, ומשם לא הצלחתי להתרומם.

העשן הזה ליווה אותנו כל הנסיעה, וההתרסקות ליוותה אותי שם באופן אישי עד לחזרה הביתה. תמיד כשנוסעים לרבי, האורות, החוויה, החיבור למקור העוצמה והכוח – משפיעים נפלאות על כל מי שנמצא שם. וכל כך מתחשק לי לכתוב שהייתה נסיעה מופלאה, וחגגנו ונטענו והתמלאנו כל טוב וחזרנו עם כוחות לא לנו. ייתכן שכך הרגישו הילדים, אולי גם בעלי, אבל אני נסעתי וחזרתי בהרגשה של "לא נגע, לא פגע". ולא כי משהו היה חסר שם, חס ושלום, רק אני לא הייתי נוכחת. זה עבר לידי.

החוויה הזאת הפתיעה אותי בעוצמתה. לא ציפיתי שבר–מצווה שחיכינו לה כל כך תחלוף כך. לא דמיינתי שנסיעה משפחתית שתוכננה זמן רב לא תרים אותי על כנפיה ולא תישא אותי מעלה מעלה בחוויה מרגשת ואין–סופית שאזכור לנצח. לא נכחתי שם כלל, והניתוק היה פשוט מדהים. לא משנה מה היה וכמה הזדמנויות ניתנו לי שם להודות ולהלל – נשארתי בלחץ. זה תמיד מפתיע, כשאני חושבת שהתקדמתי, שעשיתי כבר כברת דרך, אני מגלה – שעוד לא… לא מספיק. זו הייתה אחת הנסיעות הקרות והמנותקות שהיו לי אי פעם. היא הזכירה לי קצת את הפעם הראשונה שהגעתי עם בעלי ל–770 וכל מה שעניין אותי היה להמשיך בשגרת חיי ולריב עם בעלי הטרי על כל מה שאפשר.

הפעם, שבע–עשרה שנה אחרי, כבר לא רציתי לריב עם איש, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר. והיה לי קר כמו שלא היה לי מעולם, וזו הכרזה של ירושלמית. ניו–יורק קיבלה אותנו באמצע כסלו במכת קור ובמינוסים שלא הכרתי. מרבד שלג כיסה את העיר בשבת, וכל הימים האלו לא הצלחתי להתחמם, לא פיזית ולא נפשית.

הכול היה שם, כל הנתונים לנסיעה משובחת. ילדים מקסימים, חיבור משפחתי, התוועדויות של בר–מצווה ושל י"ד כסלו וכל ההכנה לי"ט כסלו. באמצע הוספתי גיחה קטנה לקנדה לבקר את דודי היחיד, שלא ראיתי למעלה מעשרים שנה, והכול היה מושלם ומרגש – רק שאני לא הצלחתי להתחבר.

הייתי עסוקה בדאגות, הייתי עסוקה במריבות קטנות של הילדים בלי יכולת להרים ראש מעל הסערות שלהם. נסחפתי למחוזות יום–יומיים כל כך, ולא הצלחתי לתת להוד ולהדר שמסביבי מקום.

נסעתי וחזרתי בלי שנפעל בי דבר. חוץ משפעת. ביום שחזרנו עוד הספקנו לחגוג לבננו בר–מצווה עם חברי הכיתה בערב, וזהו, אחר כך הושבתתי לשבועיים–שלושה עם ההתקררות האיומה ביותר שהייתה לי ולא יכולתי לתפקד. היה סמלי כל כך לסיים את הנסיעה הזו כך. ההתרסקות הייתה שלי ולא של המטוס, ברוך ה', אבל הרגשתי שהייתה פה החמצה גדולה. עד כאן החלק המאכזב.

לחץ שאינו מרפה

בפרספקטיבה של חודשיים אחרי, אני יכולה לראות פה דפוס. יש לי נטייה קלה, שעם כל רצוני הטוב ועם כל העבודה שאנחנו עושים, עדיין לא נעלמה מתוכי, והיא הנטייה להיות בלחץ. שיחה טובה עם בעלי אתמול הבהירה לי שלא באמת משנה מה קורה מסביבי, אני בוחרת להיות בלחץ. זה אפילו כבר לא עניין של בחירה, אלא של הרגל שהתקבע.

פעם, כשגרנו ברחובות, עזבנו הכול. היינו בלי עבודה, בלי הכנסה, בלי אוטו. כל רצוננו היה לאפשר לבעלי ארז לשבת וללמוד תורה אצל הרב ערד. הגענו למצב לא פשוט, אבל ידענו שזה הדבר הנכון. זה היה מלחיץ, אבל הסתדרנו.

היום, כשהמצב שונה לגמרי, ואנחנו שוב ביקנעם, ויש לנו בית ועבודה והכול טוב, ברוך ה', הלחץ נשאר אותו לחץ. למה? כי זה משהו פנימי, זה לא תלוי בסביבה. נכון, התנאים החיצוניים יכולים להקל או להקשות, אבל הנה לפנינו דוגמה חיה לכך שגם כאשר כל התנאים מסביב משתנים ומשתפרים, הלחץ נשאר. אני מתבוננת בתופעה כדי לנסות ולראות איך זה ייתכן. אולי על ידי התבוננות ובירור הלחץ יוכל להיפתר ולהיעלם. אני יכולה לחיות חיים נהדרים ולעשות את מה שאני רוצה לעשות, אבל עדיין הלחץ יהיה איתי. תכל'ס זה לא הגיוני, אין לזה סיבה. אבל עובדה, הלחץ פה.

איך עושים שינוי? 

מתבוננים. קודם כל, אני מקדישה זמן להתבוננות, ומבינה שאני תמיד בלחץ. אני מקבלת את זה ללא שיפוט וללא הלקאה עצמית. אם יש לי מקום לא מתוקן, עליי להכיר בו ולעבור דרכו כדי לאפשר לו להשתנות.

ההתבוננות יוצרת התקשרות, אומר לנו אדמו"ר הזקן, והדעת שנוצרת לי בעניין מייצרת רגשות. זו יכולה להיות אהבה וזו יכולה להיות יראה, בדרך־כלל הן קשורות זו לזו ומגיעות יחד. אם אני אוהבת משהו, גם אפחד לאבד אותו. אז בינתיים אני רואה שאני קשורה מאוד ללחץ ואוהבת אותו, כי הוא משרת מטרה כלשהי. יש לזכור שכל מקום לא מתוקן אצלנו משרת מטרה כלשהי. הכעס מאפשר להתפרץ, הדיכאון מאפשר להפסיק לפעול, הלחץ מאפשר עשייה מוגברת או לפעמים להפך – חידלון. תמיד יש לי רווח כלשהו מהמקום הלא מתוקן. כשאבין מה הרווח שלי ואדע איך להשיג אותו בצורה מתוקנת, הלחץ יוכל לעזוב אותי וללכת לדרכו.

ההתבוננות עכשיו תאפשר לי, בעזרת ה', להצליח להביט במצב ולראות את כל הטוב שבו. כי תמיד כשנראה לנו שמשהו מעכב או תוקע אותנו במקום לא טוב, יש בכך גם יתרון עצום, רק צריך למצוא אותו. שיינא, צעירתי, סיכמה לי את העניין בצורה מדויקת ביותר, כמדומני. היא סיפרה לי על סיטואציה שאולי עוד ילדים לחוזרים בתשובה שהתחתנו בגיל מאוחר חווים:

בכיתה שלה הרבה מהבנות הן בנות של זוגות צעירים יחסית, חב"דניקים. יש בנות שהן הבכורות, ולפעמים עולה הדיון המסקרן בנוגע לגיל ההורים. פעם היא נשאלה בן כמה אבא שלה, וענתה: "חמישים וחמש". הילדה שמולה כמעט התעלפה. זה הגיל של סבא שלה… אבא של שיינא מבוגר מאבא שלה כמעט בעשרים שנה… זה לא היה נתפס בעיניה. אבל שיינא, בנינוחות האופיינית לה, הצליחה לא להתפעל ולהסביר לחברתה בטוב טעם שאומנם אבא שלה מבוגר יותר, אבל יש פה יתרון עצום. כי סבא שלה כמעט בן תשעים, ובעוד עשור לערך נוכל כולנו לחגוג לו את חגיגות המאה, בעזרת ה'. "את יודעת עוד כמה שנים את תצטרכי לחכות עד שתחגגו לסבא שלך מאה?? אצלנו זה מגיע ממש עוד מעט!"

בעיניי, האפיזודה הזו ממצה את העניין – לצאת מהלחץ ולהצליח למצוא את הטוב בכל סיטואציה, כי תמיד יש בה משהו שיקדם אותי.

אפשר למצוא את הטוב אפילו בעשן שיוצא מהמטוס.

באדיבות מגזין עטרת חיה