מישהו מקשיב לי בכלל?

בשבוע שעבר נתתי הרצאה ברדיו. למען האמת
זו היתה חוויה לא נעימה במיוחד.

בעבר התראיינתי ברדיו, אבל את התוכנית הזו

הקלטתי לפני כשבועיים בירושלים ברשות השידור.
ויצאתי עם הרגשה לא נעימה כל כך…

לא קל לשבת ולדבר לאוויר ועוד במיקרופון.

במשך 35 דקות.

מה בכל זאת הניע אותי להמשיך ולדבר?

התקווה או הידיעה שכנראה יש מי שיקשיב
לכך אחר כך. והמסר הוא מסר חשוב…

בכל זאת, זה לא דומה להרצאה לפני קהל
ואפילו לא לשיחה בטלפון עם אדם שאתה
אמנם לא רואה אותו, אבל מקשיב לך בזמן

שאתה מוסר לו מידע.

אפשר בקלות להרגיש כשאדם מדבר

ומדמה שיחה לקהל. מי ששמע את השידור,

בטח הרגיש בכך.

למה אני מספרת לכם את זה?

כי אולי חלק מכם חווים את ההרגשה

 הזו לא פעם.

מרגישים שמדברים לאויר כי אין לכם
הרגשה שיש מי שמקשיב.

דאגה בלב איש ישיחנה 

מה גורם לכם בכל זאת להמשיך לדבר אם בכלל?

כנראה ההרגשה והתקווה שאולי בכל זאת
משהו ישמע והדבר בכל זאת יפגע מתי שהוא,

ולפעמים עצם הרצון להוציא את הדברים,
להעביר מסר (לרוב של חוסר שביעות רצון…)

זה בצד הנייטרלי של הדברים.

אבל כשההרגשה של החוסר אונים מכך
שאין עם מי לדבר מתעצמת,זה יותר מזכיר
מלחמה מאשר נסיון למסור מידע.

תמות נפשי עם פלשתים

במקרה כזה זה די מזכיר מה שקורה עם החמאס
ששולח לנו טילים
וסליחה על ההשוואה…
אפילו שרואה פעם אחר פעם ששום דבר לא קורה,
ברוך השם, כאילו יורה באוויר.

אבל מה גורם לו להמשיך ולנסות?

התקווה שאולי סוף סוף טיל יפגע כרצונם, חס ושלום

וגם אם לא, לפחות להפגין כח ולמסור מידע

על העוצמות שהם מסוגלים להם.

מלחמה זו מלחמה, גם אם היא מתרחשת בבית

 (בתוך הממ"ד)…

כשיש הרגשה שאין הקשבה מהצד השני,
והדברים שאנו אומרים נופלים על אוזנים אטומות,

יש הרגשה מתסכלת שגורמת לנו בדרך כלל
אחת משתי אפשרויות:

או לעשות הפסקת אש. ופשוט להתייאש ולהרים ידיים
ובכך לתת לשני הרגשה שהוא ניצח.

אבל אנחנו לא כל כך בקלות מוכנים לוותר
על הניצחון שלנו.

לכן, לפני שאנחנו מתייאשים ומרימים ידיים,
אנחנו מנסים הכל.ומתחילים באפשרות השניה….

 להשיב אש כשמפגיזים אותנו בטענות.

לא להשאר חייבים.

לפעמים אפילו הרגשה קשה של "תמות נפשי,

 עם פלשתים". רע לי – אז שיהיה לו גם רע.
הוא עושה לי רע, לפעמים אפילו בשקט – ברוגע שלו
שמתפרש אצלי כאדישות לרגשותי – אז אני אכה בו
עד שיתעורר אצלו משהו ואני ארגיש שהוא שם לב אלי.

עדיף שתשגר עלי טיל

אין עונש יותר קשה מהרגשה שאתה מדבר לקיר אבן.

קרה לכם פעם שניסיתם לדבר פעם אחר פעם למישהו
או לקרוא לו והוא, לא רק שלא אמר משהו כמו: "רגע,
אני כבר איתך" או משהו כזה, אלא פשוט התעלם
כאילו את לא קיימת?

אין דבר יותר מכעיס מזה.

אשה אחת אמרה לבעלה באחת הפגישות שהצלחתי
להשחיל בימים אלו, "עדיף שתשגר עלי טיל
מאשר שתתעלם ממני…"

ביחד אבל כל אחד לחוד 

פעם, זה היה הבעל שקורא בעיתון ולא מישיר מבט
לאשתו שמנסה לדבר איתו,
היום בדור ה'ווצאפ' זה אפילו יותר גרוע..
נשים רבות מרגישות בחלק גדול של היום
שאין להם מי שמקשיב כי גם כשכבר יושבים ביחד,
הווצאפ תמיד מזכיר את עצמו
, והאשה מדברת הרבה פעמים
לבעל שבכלל לא שומע אותה,
(שלא לדבר על להקשיב…)

אלא עסוק בעוד עדכון ובעוד בדיחה שנשלחה
באיזו קבוצה.. ויש כמובן את אלו
שחווים גם להיפך.

אז בכל רמה שזה לא יהיה אנחנו רוצים
להרגיש שהשני נמצא שם ומקשיב,
ולא רק קהל מדומה, כי כמו שכתבתי
זה לא קל.. ותאמינו לי.

השאירו את המלחמה מחוץ לבית

כרגע, אם אתם חווים פיצוצים על רקע אי הסכמות
נסו להשאיר את המלחמות מחוץ לבית…

התחילו בזמן איכות ללא מפריעים. זמן נקי
מרעשים (התלויים בנו…)

נקי מפלאפונים או גורם מפריע אחר,
בו תשוחחו על הא ועל דא,

לא על דברים מפריעים.

מנסיון, זוגות חווים את זה כדבר לא קל,

להתנתק מהפלאפון לגמרי (מילא על שקט…)

אז קחו לכם זמן שלא מאיים על קיומכם.

זה יכול להיות חצי שעה.. על השעון. לא יותר ולא פחות.

לאחר שתסגלו לעצמכם קצת זמן של ביחד,

תוכלו ללמוד איך לדבר נכון כך שהצד השני
ישמע וגם יקשיב ויהיה נכון לנסות לבוא לקראתכם.

על כך בעז"ה בפעמים הבאות.

הכותבת מרב לביא היא יועצת נישואין, מרצה ומנחת סדנאות בנושא זוגיות.

לתגובות/הארות/קבלת טיפים נוספים: [email protected]