שלולית מים מזדחלת באיטיות מתחת לדלת החדר, בוחנת בעיון את רצפת הסלון, בולעת בדרך נייר אחד מסכן שנקלע לתוכה, מתלבטת אם להמשיך אל הספה. פתיחה מהירה של הדלת, בלוליינות, שלא להחליק במים, מגלה חצי מדף בגדים שכבר מתפלש ברטיבות, מיטה מלאה בספרים, חלקי לגו על הכרית, והילדון שקיבל את התפקיד הנשגב לנקות את מגירת הצעצועים שקוע בספר… מחליטה בפעם המיליון: עושה הכול לבד בבית! מהר יותר, נקי יותר, בריא יותר ללב.

חג הפסח כבר בפתח, ואיתו אין–ספור משימות שעלינו לצלוח בדרך אל קיום מצוות ביעור חמץ. כמה וכמה משולהבים מבריקי עיניים כבר מוכנים לקחת דלי מלא מלא מים ולהתיז לכל עבר. "כיף לנקות!" איך אפשר לשתף ילדים בעבודות הבית בלי להתחרט אחר כך? איך נדע שאיננו דורשות יותר מדי או פחות מדי? מתי נפסיק להעמיס הכול על עצמנו? ומה לעשות שבאמת אנחנו עושות את זה הכי מהר, הכי נקי והכי טוב?

זיכרונות ילדות מתוקים

חדווה: כשהייתי ילדה קטנה, הייתה לי שכנה, בת גילי, שמעולם לא ניקתה לפסח. מייד עם היציאה לחופשת הפסח היה אביה לוקח את כל הילדים וגם כמה מזוודות, ונוסע לבית הוריו במושב. הם היו נהנים בשדות ובפינת החי, אוכלים חמץ בלי פחד ומשתזפים. אם המשפחה הייתה נשארת לבדה בבית הגדול, מנקה אותו מן המסד ועד הטפחות, בלי לדאוג שמישהו ילכלך, בלי להעסיק קטנטנים, בלי להפריד מריבות, לדאוג לארוחות שמונה פעמים ביום ולפחד מהפירורים. בבוקר לפני בדיקת חמץ הם היו חוזרים הביתה, ממהרים להתקלח. המזוודה הייתה עוברת ניקיון יסודי וזהו. פסח בא.

כילדה הייתי משפשפת את רגלי המיטה, ויורדת בפעם המאה לזרוק זבל, ומקנאת בה כל כך. כשהתחתנתי, קנאתי רק גברה. יום אחד נפגשנו בשכונת הורינו, ושאלתי אותה בחיוך אם גם בעלה מוזמן עם הילדים למושב של סבא וסבתא שלה מדי חודש ניסן. היא מיהרה לענות: "חס ושלום, לא אעשה לילדים שלי את העוול הזה!" אחר כך סיפרה לי שבילדותה הרגישה מנותקת לגמרי מכל ההכנות לחג. אימא שלה רק התלוננה שהם מלכלכים את מה שהיא ניקתה. בכל שנה כשלמדו על ההכנות לפסח היא התכווצה במקומה, מקנאת בכל הבנות שמספרות בהתלהבות מה כבר ניקו, מה ינקו מחר. "לילדים שלי אני אתן חוויית פסח אמיתית", הבטיחה. "כזאת הכוללת ניקיונות וארוחות מאולתרות על המדרגות או בגינה. בלי זה, אי אפשר ליהנות מפסח!"

תמר: הייתי בת אחת עשרה כשקיבלתי לראשונה משימה מוגדרת לפסח. במרפסת הסגורה בבית הוריי היה ארון צעצועים ששימש את התינוקות שאימי טיפלה בהם בשעות הבוקר. באותו פסח, יומיים לפני התקדש החג, מינתה אותי אימא לאחראית על הארון הזה. בחרדת קודש ניגשתי אליו, רוקנתי את כל הצעצועים לתוך האמבטיה ומילאתי אותה מים. בתחילה זה היה נחמד ממש ונרטבתי כולי. לאט לאט התחיל הגב לכאוב ועור הידיים התקמט מהשהות הארוכה במים. חלקי משחקי ההרכבה נראו כאילו אין להם סוף.

בשלב מסוים אפילו בכיתי, היה לי קשה מדי. אבל ידעתי שאני אחראית לניקיון הארון, עוד יומיים פסח, ואי אפשר שיישאר בו חמץ. כשכל החלקים התייבשו בשמש במרפסת, ניקיתי את הארון עצמו ואת קופסאות האחסון. בערב, אחרי הפסקה קלה וארוחת ערב, כשישבתי למיין את החלקים המבריקים ולהחזיר הכול לקופסאות, כבר התחלתי להתמלא בהתרוממות רוח. שעה אחר כך, כשהבטתי בארון המסודר, התמלאתי סיפוק כזה שלא הייתי מוותרת עליו".

מדוע אינך מאצילה סמכויות?

האצלת סמכויות, בהגדרתה הלשונית, היא נתינת סמכות למי שנמצא בדרגה נמוכה יותר. במקרה שלפנינו, לילדים. אין ספק ששיתוף ילדים בניקיונות לפסח יחבר אותם לחג ויגרום להם לחוש חלק מהמאמץ המשפחתי. גם הסיפוק של הילד, הממלא בהצלחה את התפקיד שניתן לו והיודע שהוריו סמכו עליו ומסרו בידו חלק מהניקיון, חשוב מאוד. וכמובן, כשהילדים מקבלים תפקידים בבית ומושיטים יד, יש בכך סיוע ממשי.

אז מה באמת מונע ממנו לתת להם לנקות את הבית, להקל עלינו ולהיות שותפים בהכנות לפסח?

המון דברים.

פחד לשעבד אותם

שלומית: לא גדלתי בחב"ד. הצטרפתי בעל־יסודי נלהבת מאוד, ובחנתי הרבה את חברותיי החדשות, חב"דניקיות מבית. למדתי מהן דברים רבים, החל בסגנון הלבוש וכלה בביטויים ובבדיחות חסידיות. מקצתן, בנות גדולות במשפחות ברוכות, היו נראות לי כאילו הן מעמיסות על שכמן קצת יותר מדי מעול הבית. היו כאלו שקמו לאחים קטנים בלילות או רצו איתם לרופאים, ואחת מחברותיי הייתה אחראית לכביסה בבית, ולא היה אפשר לדבר איתה יומיים אחרי חג או תשעה באב. גדלתי במשפחה אמידה, והייתי בת זקונים מפונקת, שרק שני אחים מעליה. המציאות הזו הייתה חדשה לי. הייתי שואלת את עצמי איך אימא שבחרה באהבה ובמסירות לגדל משפחה ברוכה, מטילה את המשימות שהייתה אמורה לבצע בעצמה על הבת שלה? מתי הבת שלה תנוח קצת אם גם לה יהיו הרבה ילדים? או אולי גם היא תיתן לבנות הגדולות לנהל את הבית במקומה?

כשזכיתי להקים בית חב"די בעצמי, רציתי כל כך משפחה ברוכה, והתפללתי על כך. הבטחתי לעצמי לגדל את הילדים באהבה, במסירות ובעצמי. הבנות הגדולות מוזמנות לעזור מדי פעם, אבל לא אקח מהן את הנעורים שלהן. היום אני, ברוך ה', אימא למשפחה ברוכה. מבשלת, מנקה, מחתלת וסוחבת קניות כמעט לבד. רק לעיתים נדירות אני מרשה לעצמי לתת תפקיד לאחת הבנות, מפחדת לשעבד אותה. ברור לי שקצת הגזמתי לכיוון השני, מה אעשה שאני חוששת להיסחף?

חצי עבודה…

חדווה: השיחה ההיא עם החברה שנסעה למושב גילתה לי עד כמה חשוב לשתף ילדים בהכנות לפסח, אבל באמת לא עזרה לי להבין איך. הבעיה מתחילה כבר מהרגע הראשון. איפה ההתלהבות ההיא שאני זוכרת מהילדות? אני מדברת על ניקיונות, והחבר'ה מועילים בטובם, אחרי כמה בקשות שלי, להרים את האף מהספר או מהגיימבוי. כשאני מחלקת תפקידים, הם מהמהמים משהו, במקרה הטוב זה "עוד מעט" מייאש. גם כשהם כבר מתחילים לנקות, הם לא עצמאיים כלל ומסכנים ממש. "אימא, איך לנקות את זה?", "איפה יש סמרטוט?", "אוי, נשרטתי…" בסוף משהו קורה, אבל ההתקדמות מועטה כל כך ואיטית כל כך, ואני מתעצבת פעמים רבות כל כך, שאני כבר תוהה אם לא עדיף היה שאשלח אותם למושב ואעשה הכול לבד… לא שלעשות לבד באמת עוזר לי, כי אני מייד הופכת גם למשרד התעסוקה, "אימא, משעמם לי!"

צורך בשליטה וקושי לשחרר

תמר: חוויית הסיפוק שלי אז, מהניקיון לפסח בהיותי ילדה, היא חוויה שהייתי שמחה להעניק לילדיי, ובכל זאת קשה לי. אני מתארגנת לפסח הרבה זמן מראש, ואוהבת את הבית נקי ומסודר. בכל פעם שאני מחליטה לתת לילדיי אחריות לאזור כלשהו בבית, אני מרגישה קושי של ממש לשחרר ולוותר על ניהול הניקיון. מדף המשחקים – אולי יאבדו חלקים או יערבבו ביניהם? חבל על משחקים טובים ששמרתי שנים ולא נוכל עוד לשחק בהם. מדפי הבגדים? הניקיון לפסח הוא ההזדמנות למיין הכול ולהחליט מה להעביר הלאה ומה לשמור. זו בטח לא מלאכה שאוכל לתת לילדים… אולי המדפים של המקרר? אבל איך אהיה רגועה שאכן ניקו בכל הפינות, ובכלל, הם עשויים זכוכית. אם מדף כזה ייפול בטעות, השגה של מדף חדש כרוכה בהוצאת סכום גדול ובכאב ראש. לפעמים אני מצטערת שאינני מטפלת ואין לי בבית ארון משחקי תינוקות כמו שהיה אצל אימא שלי, מקסימום הייתי מוכרת לגוי, אם לא היה יוצא נקי די הצורך…

לפעמים אני חשה קושי בלסמוך על כך שהילדים ינקו כמו שצריך, יגיעו לפינות וימרקו את המקום כמו שאני חושבת שצריך להיות.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שהבעיה היא כנראה אצלי. יש בי צורך כלשהו בשליטה, וצורך זה אינו מאפשר לי לשחרר ולתת לעוד מישהו (גם לא לעוזרת, אגב) לנקות את הבית לפסח.

לתת מקום של כבוד

אביגיל היא אימא למשפחה ברוכה, ברוך ה'. היא עובדת ומנהלת את ביתה ביד רמה, ובערב פסח כוווללללם מנקים את הבית. היא בהחלט מבינה את כל הקשיים שהועלו בכתבה, ושמחה לתת כמה טיפים מניסיונה העשיר:

בואו נתחיל מכך שאני לא אשת מקצוע, וכל מה שאגיד עכשיו – למדתי מניסיון ומעצות טובות שאספתי ויישמתי במשך השנים. כל אחת מוזמנת לאמץ או להתנגד, וכמובן להתייעץ עם המשפיעה שלה אם הרעיונות מתאימים לה ולמשפחתה.

ראשית, הייתי מחלקת בין ילדים קטנים, בני שלוש עד תשע בערך, ובין ילדים בוגרים, בני עשר ומעלה, אף על פי שרבים מהכללים שלי תקפים לכל גיל שהוא.

כאשר אני משתפת ילדים קטנים ונותנת להם תפקידים, עליי לזכור שני דברים חשובים: ראשית, ילדים יכולים לעזור ואוהבים לעזור. שנית, כל דבר שילד עושה דורש הרבה יותר זמן. לכן, כאשר אני נותנת תפקיד לילד צעיר, עליי לתת לו משהו שהוא יכול לעשותו לבד והרבה זמן. הכי טוב לעבוד עם הילדים יחד. לדוגמה: אם החלטת לנקות כרגע את חדר הילדים, בזמן שאת מנקה ארון בגדים שלם, ממיינת, מקפלת, מחזירה, אחד הילדים מוריד את הסדינים לכביסה, מוציא את המזרנים החוצה ומנגב בסמרטוט את בסיס המיטה. הילדה הגדולה יותר מנקה את חלקי הלגו בעזרת סמרטוט רטוב או עוברת על ספרי הילדים דף דף ומנערת פרורים דבוקים.

כך חוויית הניקיון הופכת להיות משפחתית ומהנה ונותנת לילדים תחושה שהם מועילים ושותפים, מה שבאמת נכון. את בחדר ויכולה לתת עצה או לפקח שהם אכן עובדים כראוי. אומנם את היית עושה כל אחד מהתפקידים האלו ברבע מן הזמן, אך בינתיים ניקית ארון שלם, והידיעה שהדברים נעשו במקביל מקלה עלייך בסופו של דבר, גם אם נדרשו שעתיים ולא רבע שעה.

עוד דוגמה מן המטבח: את משפשפת את התנור או מחטטת בקרביו של המקרר, בזמן שאחד הילדים משפשף את דלתות הארונות הנמוכים בסמרטוט רטוב, וילד אחר מנקה את דלת המקפיא מבחוץ. עוד ילד ממיין קופסאות פלסטיק ומוצא להן את המכסים המתאימים. כאשר תסיימי את המקרר, תגלי על הדרך ארונות תחתונים נקיים מבחוץ או מדף כלי פלסטיק מאורגן. רווח נוסף – לא היית צריכה להעסיק אותם במקביל לעבודתך או לחשוש שהם מעוללים בינתיים משהו בחדר אחר.

זו גם ההזדמנות לפטפט, לשיר ניגון כלשהו עם המערכת או לספר בדיחות. אין דרך מתוקה יותר לנקות…

כאשר אנחנו נותנות תפקידים לנערים ולנערות גדולים יותר, עלינו תמיד לזכור לתת את המקום, את האימון ואת הכבוד. איך אנחנו היינו מעדיפות לעבוד, להרגיש שמנחיתים עלינו תפקידים כמו על שפחות או לקבל תחום אחריות? השאלה ברורה. ילדים בני עשר ומעלה יכולים לעשות כמעט הכול, תני להם להיות שותפים בתכנון ובחלוקת התפקידים. אל תשלחי אותם רק לשליחויות קצרות: תזרוק את הזבל, תחליף לי מים, תיקח מפה את הקטן, תביא לי סמרטוט…

שבו ערב קודם עם דף לבן ועטים. תכננו יחד את המחר. דוגמה: "מחר אנחנו מנקים את הסלון, וזה כולל את כל ארון הספרים, הספות, הוויטרינה וכמובן השולחן והכיסאות. מה תעדיפו לנקות?" כאשר ילד בוחר לעצמו את התחום שהוא מעדיף, "אני ת'ספרים כי לא בא לי להתעסק יותר עם מים…" – הסבירי לו בדיוק מה כולל התפקיד שלו. מיון, ניעור הספרים, ניקוי המדפים, סידור כל הדברים הלא שייכים שנמצאו על המדפים… כדאי אפילו לכתוב את כל הפרטים, ואחר כך למחוק בהנאה כל סעיף שבוצע.

הגדירי יעד ברור לכולם: עד מחר בערב הסלון נקי!

גם עם ילדים בוגרים כדאי לעבוד במקביל, ולנקות חלק אחר בסלון בזמן שהם עובדים. נקו יחד, השמיעו מוזיקה, ניגונים או שירי 'אורו' ישנים. סיפורים מהילדות שלך או בדיחות יתרמו לאווירה כייפית במיוחד. אל תזכירי יותר מדי, תני אמון בילד שיעמוד במה שקיבל עליו.

עוד טיפ חשוב, אל תתגמלי ילד על העבודה! הוא היה שותף בניקיון הבית שלו עצמו לפסח, ונהנה מהעבודה המשותפת, למה עליו לקבל על כך שכר? יותר מזה, כאשר אני נותנת לילד משהו תמורת עבודתו, כסף או ממתק, הוא מאבד את היכולת ליהנות מעבודה משותפת ומתחיל לעשות חישובים של רווח מול הפסד. "כל הארון תמורת חצי חבילת שוקולד? עזבי, לא שווה". לקחת לילד את ההנאה הנובעת מנשיאה בעול ומעשיית דברים יחד בהנאה משותפת. מה כן אפשר לעשות? לצ'פר את כולם יחד. "וואו! הסלון נקי! מדהים! אחרי כזאת עבודה אני חושבת שמגיעה לנו יציאה לפיצה, במיוחד שהעבודה גרמה לנו להיות רעבים"…

בצורה כזאת לא הבטחת שכר אלא המשך הנאה משותפת מהעבודה יחד.

כשאת משתפת בעבודה ילדים קטנים או בוגרים, זכרי כלל חשוב: כבדי. הם יכולים ורוצים לעזור לך, אבל הם אינם צוות עבדים כנעניים לאלפי משימות קטנות ומשמימות. הם רוצים להרגיש שותפים בניקיון, בהכנות, ולדעת שהם תורמים, מועילים וחשובים לך!

הצלחה רבה בניקיונות!

באדיבות מגזין עטרת חיה