הרבי "מגלה" סודות

"הילדים שלנו", מספרת אהובה, "חיכו מאוד לעוד אח קטן. לא שאנחנו משפחה קטנה מדי, ברוך ה', יש לנו גדוד רציני, שובב ופעיל מאוד. אבל בכל זאת הקטן כבר היה בן כמעט שלוש, ובעבור ילדים חסידיים כמו שלנו זה היה נראה כמעט נצח.

איך אפשר בלי תינוק?

הם פנו אלינו ושאלו לא פעם, 'מתי יהיה לנו עוד תינוק? מענדי כבר ממש גדול!'

לא יכולנו לספר להם שכבר יש בשורות טובות בדרך, זה עוד היה מוקדם מדי, אז שלחנו אותם למי שהמפתחות בידיו, להתפלל אל ה', כי רק הוא הנותן ילדים, לא?

מושקי שלנו החליטה להיות מעשית. היא התיישבה וכתבה לרבי שהם מבקשים מאוד עוד אח קטן שיצטרף למשפחה. התשובה שהיא קיבלה השאירה אותנו, ההורים, המומים. הרבי בירך, וחבל שאיני זוכרת את המילים המדויקות, שיהיו בשורות טובות בחודש סיוון. זה אכן היה הזמן שבו הייתי אמורה ללדת, בעזרת ה', אבל עוד לא חשבנו לספר לאיש, כשלפנינו עוד שישה חודשי היריון.

אבל הרבי בחר לגלות לילדים שלנו את התאריך, ומי אנחנו שנאמר לא… הם היו מאושרים וחיכו בציפייה רבה ובאמונה שלמה. לרגע לא עבר אצלם הרהור של 'אולי… הלוואי… לו יהי…'

יומיים לפני חג השבועות הצטרף אלינו חי"ל חדש למשפחה, אבל עוד הרבה קודם התמלאנו המון אמונת חכמים. אנו, ההורים. לילדים הכול ברור ופשוט, לא כמונו….

'טיפ' של הרבי לשלווה נפשית

שניאור הוא ילד חסידי מתוק המתגורר באזור המרכז. כשפרצה המלחמה, בשמחת תורה, השתדלו הוריו, כמו כל הורה שפוי בארץ הזאת, למנוע ממנו מידע שלא תואם את גילו, שייחשף כמה שפחות לאירועים הקשים. אולם קשה מאוד להסתיר דברים, במיוחד כשנפגשים עם כל השכנים בכל לילה שני במקלט הבניין.

בשלב כלשהו התוודע שניאור לחטופים. המחשבה על אודות יהודים המוחזקים בידי האויב בניגוד לרצונם ואיש אינו יודע מה שלומם ומה מצבם הרעידה את נפשו.

הוא התקשה מאוד לישון בלילות, היה עצבני ומפוחד בשעות היום ובלימודים.

יום אחד החליט. לשתף את הרבי בדאגותיו.

הוא התיישב מול השולחן אחרי נטילת ידיים ונתינת צדקה, וכתב במילים תמימות: "אנא לעורר רחמים מרובים על נפש, רוח ונשמה של שניאור בן… אני לא מצליח לא לחשוב על כל החטופים".

המכתב של הרבי נפתח במילים מרגיעות: "במענה על מכתבו, בו כותב אודות חוסר השלווה הנפשית וכו'," במכתב מסביר הרבי איך כל המחשבות האלו באות מהצד שכנגד, וממילא יש לאדם כוח לבטלן לגמרי. הרבי כותב שאנשים אינם שווים, לזה נדרש יותר זמן ולזה פחות, וכל אדם והדרך הייחודית לו להתמודד, אבל בסופו של דבר כל אחד יכול להתגבר. הרבי גם מציע להתבונן בכך שהעיקר הוא הנשמה ולא הגוף, ושיש לכל אחד תפקיד בהשפעה על הסביבה, ובזה הוא צריך להיות ממוקד.

שניאור נשם עמוק ונרגע.

הוא הבין שיש פתרון לחוסר השלווה הנפשית שלו. הוא לא יודע כמה זמן יידרש לו להתגבר ובאיזו דרך, אבל בסופו של דבר יתאושש.

והחשוב מכול, הוא ידע שיש נשיא בישראל שנמצא איתו, מבין אותו יותר טוב מכל אחד אחר ומנחה אותו. זו לבד סיבה להירגע.

הרבי הרגיע: סוף טוב

"הייתי ילדה בשנים האחרונות של בית הספר היסודי", מספרת ברכי. "באותם ימים, לפני יותר מעשרים שנה, כל הנושא של כתיבה לרבי דרך אגרות קודש עוד לא היה נפוץ כלל. עמדתי אז לפני ניתוח, ולא הייתי מוכנה לגשת להליך הרפואי בלי לקבל את ברכתו של הרבי.

ישבתי וכתבתי לרבי במילים שלי על הטיפול שאני עומדת לעבור, וביקשתי את ברכתו הקדושה להצלחת הטיפול ולרפואה שלמה.

במכתב שקיבלתי כותב הרבי שהדרך לא תהיה קלה ואולי יהיו הסתבכויות, אבל בסופו של דבר הכול יסתיים בכי טוב. היה משהו מלחיץ במכתב, אבל הזכרתי לעצמי את העיקר. בסוף יהיה טוב.

ניגשתי אל הניתוח.

את הטיפול ביצעו בהרדמה מקומית בלבד, כשאני שוכבת ערה, מודעת לכל המתרחש סביבי, רק וילון מסתיר ממני את מעשי הרופאים.

בתחילה התנהלו העניינים כמו שצריך. בשלב כלשהו הסתבך משהו, וממש יכולתי לשמוע את הרופאים מתייעצים ביניהם, נלחצים. זה היה מבהיל מאוד, ולחץ הדם שלי עלה מאוד. הרופא העיר לי, 'תירגעי, את מבוהלת מדי!'

הזכרתי לעצמי את תשובתו של הרבי. הרי אני ידעתי מראש שמשהו יסתבך, הרבי הכין אותי, אז מה אני מבוהלת כל כך פתאום? הזכרתי לעצמי את סוף המכתב, בסופו של דבר הטיפול יצליח והכול יסתדר… ממש יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי, שנוטרו בעזרת מכשירים כל הזמן, נרגעות, מפסיקות לדהור. הסוף, כמו שהרבי בירך, אכן היה בסדר גמור, וחוץ מהבהלה במהלך הניתוח לא נשאר דבר ולא נגרם נזק כלשהו.

לאחר מעשה שמחתי שהרבי בישר לי על ההסתבכויות ולא רק בירך אותי ברפואה שלמה. אילולא הייתי יודעת מראש על הקשיים שאיתם אני עומדת להתמודד, היה לי הרבה יותר קשה להרגיע את עצמי בזמן אמת".

משפחה טהורה

באחד הימים, אחר הצהריים, רואה נעמי, שליחה של הרבי בארץ הקודש, את בנה נכנס לסלון ועימו בנם של השכנים, שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות. היא בודקת במה העניין, והוא מספר לה שפגש את השכן החמוד בוכה בחדר מדרגות, התעניין מדוע הוא עצוב כל כך, וכששמע את הבעיה שלו, הציע לו להיכנס לכתוב יחד לרבי.

נעמי התרגשה מאוד, ותהתה אם עליה להישאר ולעזור להם בכתיבה ובהסבר דברי הרבי במכתב. אולם היא הייתה עסוקה, ונראה היה שהילדים מסתדרים טוב יותר בלעדיה, לכן הניחה להם והייתה בטוחה שאם יצטרכו אותה להסבר או לתרגום, ודאי יקראו לה.

כעבור שעה קלה ליווה השליח הצעיר את ידידו לביתו, כשהוא נראה הרבה יותר מעודד.

"ספר לי מה קרה? מה ביקש הילד ומה ענה לו הרבי?" התעניינה האם. "ראיתי שהוא היה הרבה יותר רגוע אחרי שכתבתם לרבי!"

השליחון הנהן בראשו ברצינות. "הילד החמוד ישב על המדרגות ובכה כי כבר הרבה זמן הוא מבקש מאימא שלו לקנות לו כלב, והיא לא מוכנה. הוא כבר היה כמעט מיואש!"

נעמי מופתעת לשמוע על הבעיה ומייד מתעניינת: מה ענה לו הרבי?

"הרבי ענה שעליו לדייק בדיני טהרת המשפחה…" עונה השליח הצעיר בנחת.

השליחה מסתחררת. לדייק בדיני טהרת המשפחה? איך בנה המתוק יכול להסביר תשובה כזאת לשכן החמוד? הרי היא בעצמה לא יודעת איך להסביר זאת לבנה הצעיר לימים…

"מה עשית?" היא שואלת בזהירות, "איך הסברת תשובה כזאת לשכן?"

הבן מביט בה מופתע, "מה זאת אומרת? מה יש להסתבך? זאת תשובה ממש ברורה! הסברתי לו שהרבי כותב שמשפחה צריכה להיות טהורה. להכניס חיה טמאה הביתה זה ממש לא טהרת המשפחה. הילד החמוד הבין שאימא שלו צודקת. אם הם רוצים לשמור על טהרת המשפחה, אז כלבים צריכים להישאר מחוץ לבית."

היא חייכה, מופתעת. מה שנכון, נכון. מה באמת חשבה לעצמה? הקשר של הרבי והילדים טהור, נקי וזך כל כך. הם הכירוהו תחילה. רק אנחנו, המבוגרים, לפעמים מתבלבלים עם תשובות ומסתבכים…

ליווי בכל שלב

לוי יצחק הוא נער מתוק, בקושי חגג בר מצווה, הכובע עוד יושב על ראשו חדש ולא טבעי, וכבר הוא מתמודד עם תהליך הקבלה לישיבות. הוא ניגש לכמה מבחנים, מתלבט בין כמה ישיבות, ונלחץ ממש מכל העניין. בסופו של הדבר, ההחלטה שלו עכשיו תקבע את עתידו בשלוש השנים הקרובות, ובמידה רבה גם את המשך עתידו בישיבה הגדולה, בעזרת ה'.

בוקר מוקדם אחד, אחרי לילה של נדודי שינה, הוא מתיישב לכתוב לרבי.

הרבי כותב לו על העסקנות של התלמידים, "כבר גיליתי דעתי כמה פעמים שכל עניני תלמידי הישיבה צריכים להתנהג על־ידי הנהלת הישיבה ובהסכמתם…"

בהמשך כותב הרבי שגם הישיבה צריכה להתחשב בשונות ובאופי של התלמידים, וכן בעניינים שבהם צורך השעה הוא בגדר מצווה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים, ואז מותר אפילו לבטל תלמוד־תורה, אבל כל זה הוא רק לאחר הידיעה הברורה שהכול מתנהל רק על ידי הנהלת הישיבה.

לוי המתוק הבין את המכתב, כי הוא היה, איך אומרים, נוגע לו מאוד… כי הוא דיבר על תפקידו כ'תמים', ובעיקר, כי את ההוראה הזו כבר קיבל כמה פעמים במכתבים קודמים, ככה שהוא יכול להיות רגוע. להרגיש בבית.

גם בישיבה אותו רבי, אותן התמודדויות, אותו ליווי צמוד…

קיבלתי ציור מהרבי

חני היא חיילת בצבאות ה' קטנטונת, קטנה כל כך שעוד לא הגיעה לגיל של קריאה ואפילו לא למדה לזהות אותיות.

ערב אחד היא רואה את אימא שלה יושבת וכותבת לרבי ברצינות. היא בוחנת את אימא ומחליטה לכתוב גם היא לרבי.

לוקחת דף, לוקחת צבעים, ומציירת לרבי ציור מתוק וילדותי.

אימא מסיימת את המכתב, ומכניסה אותו בחרדת קודש לאיגרות קודש, בודקת מה ענה לה הרבי.

חני לוקחת גם היא את הספר, ומכניסה את הציור שציירה במיוחד לרבי אל בין דפיו. היא פותחת בזהירות ובהתרגשות את הכרך, בודקת בין אילו דפים נכנס המכתב שלה. המכתב נכנס צמוד לכריכה, שם שני דפים ורודים במרקם של שיש שמדביקים את הכריכה לספר.

"אימא," היא קוראת בהתלהבות ובהתרגשות, "אני ציירתי לרבי ציור, אז גם הרבי החזיר לי תשובה בציור!"

באדיבות מגזין עטרת חיה