שאלתי את גוגל: באיזה גיל לומדים לדבר? הוא ענה: בגיל שנה וחצי.

שאלתי שוב: באיזה גיל מבינים שיחות? והוא השיב כי עד גיל שמונה, ילדים לומדים להבין שיחות ולשוחח כמו מבוגרים.

אם כבר בגיל צעיר ילדים לומדים לדבר, למה רבים מאיתנו, נורמליים ובעלי כישורי שפה ממוצעים לפחות, לא יודעים לומר את מה שיש לנו בלב?!

לעיתים לא רחוקות אנחנו סוחבים בלב כעסים, חששות, אכזבות, משאלות ובקשות, ובמקום להשתמש ביכולת האלוקית הזו, שה' נתן, כדי להיות שותפים שלו, ולברוא עולמות, אנחנו כובשים את הדיבור, ואוכלים את עצמנו מבפנים, והורסים בשתיקה את יחסי הקרבה הכי חשובים לנו… מדוע?

המחשבה הנפוצה היא ש"הם לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי". לעיתים קרובות אנחנו חשים שבצד השני אין מי שיקשיב, אין אפילו רצון להקשיב, ואם כן, למה לנו בכלל לפתוח את הפה?

שמעתי מהרב טוביה בולטון שיחי' מעשה שקרה לו עם ר' מענדל פוטרפס ע"ה, שהיה ידוע ביכולת שלו להמיס גם לב ברזל קפוא.

יום שישי בבוקר. הבחורים של 'תומכי תמימים' עולים עם ר' מענדל לרכבת להנחת תפילין. באחד הקרונות ניסה הת' טוביה לבקש מנוסע להניח תפילין. רק לשמע ההצעה התנפל עליו הנוסע בצעקות ובגידופים. כשקרב אל אותו אדם ר' מענדל, נחרד טוביה וניסה לרמוז לו להתרחק מן הצעקן חסר הנימוס… אבל לא, ר' מענדל ניגש אליו, ולתדהמתו של טוביה, לאחר שיחה קצרה, הפשיל הלה את שרוולו, כשפניו מביעות רוך והתבטלות… מה עשה את ההבדל?

ועוד סיפור מעניין ששמעתי מהמטפל הזוגי גיל ברק. הגיעו אליו בני זוג, והאישה וסיפרה שבעלה דוחה אותה ומתייחס אליה בזלזול. המטפל שלנו ניסה לברר היכן טמונה הבעיה: "את מתייחסת אליו בדרך ארץ? את דואגת לצרכיו? את מכבדת את החפצים ואת המרחב שלו?" נראה היה שהאישה הזו מתנהגת בצורה הכי מושלמת שאפשר. כל הנהגותיה עם בעלה היו מתוקנות, הדיבור, המעשה, ואפילו רובד המחשבה. היא שמה לב כשהיה זקוק למשהו, דאגה לו ותמיד הייתה לצידו. ובכל זאת – היחס שלו כלפיה היה לא נעים בעליל… אחרי בירור מעמיק יותר הצליח המטפל לגעת בלב הבעיה: בפנימיות הלב שלה – הוא היה דחוי! בראש היא ידעה מה עליה לעשות, ובכל שלושת הלבושים הכול היה לכאורה תקין… אבל פנימיות הלב לא הייתה שם, וזה השפיע בצורה סמויה.

אז באמת השאלה היא לא רק "האם אתה מדבר בנימוס ובדרך ארץ?" ואפילו לא רק "האם אתה אוהב את הזולת?". השאלה המהותית יותר, שיוצרת את ההבדל גם ברבדים החיצוניים יותר של הדיבור, היא: "האם אתה מקושר ומאוחד עם הזולת? האם התעורר בך חפץ פנימי, רצון עמוק, שיהיה לו טוב?", "האם אתה רוצה באמת בקשר איתו?". זהו המפתח להבין את העומק של שני הסיפורים הללו.

עלינו להעמיק יותר את הרגש שבעומק הלב, להפנים שהזולת איננו ישות נפרדת, ולכן כל רווח שלו, כל נתינה שאנחנו נותנים לו, אפילו אם היא נראית חסרת תכלית, כל מעלה וכל יתרון שיש בו (ואפילו הוא עולה עלינו) – הם רווח נקי שלנו, ש–ל–נו!

הכול הבל…

בכתבי האדמו"ר האמצעי מתחלק הדיבור לשלושה מרכיבים:

הצד הגשמי של הדיבור – ההבל המכה באיברי הדיבור – לשון, שיניים חך ושפתיים. הגיית המילים.

ההבל שבחיצוניות הלב, שהוא הביטוי של הצד הרגשי שבלב, המעניק לדיבור אינטונציה וחיות, וצובע אותו ברגש שהאדם מרגיש באותו רגע. החיות הזו מעניקה חיים לאותיות הדיבור שאדם מבטא בפיו. ובלשון אדמו"ר האמצעי, עם הסבר בסוגריים: "כך קול הרוחני בא (מן הלב, והוא הבל הלב) ויושב על חילוקי האותיות (על חיתוך האותיות שבאברי הדיבור, שהן השפתיים, השיניים החך וכו') ושופע בהן אור וחיות, לפעמים מעט לפעמים רב כמו דברים שיוצאים מן הלב שנכנסים בלב (האדם השומע) ופועלים התפעלות (רושם) יתירה, כי יש בהן חיות רב מן הלב שיוצא הקול משם". כלומר, אם הרגש שבלב חזק, החיות והרגש שבדיבור יהיו חזקים.

ההבל שנמצא בפנימיות הלב הוא הביטוי של הדעת שבמוח, והחיות שבהבל הזה נוסכת בדיבור את תחושת ההתקשרות (הדעת) עם העניין שמדברים על אודותיו, או את תחושת ההתקשרות עם האדם שמדברים איתו. כאן יחוש השומע שלמדבר אכפת ממנו ומן הנושא שעליו הם מדברים. משם באה העוצמה של הדיבור.

כדי להבין יותר לעומק את המושג 'הבל הלב הפנימי', צריך להבין את ההבדל שבין האהבה שהיא מידת החסד שבשבע המידות שבלב, והיא רגש ככל הרגשות, ובין האהבה העצמית שמקורה באהבה המסותרת שבפנימיות הלב. המושג 'אהבה מסותרת' קשור בדרך כלל לאהבה העצמותית שלנו אל ה', הנובעת מן העובדה שיש לנו בפנימיות עומק הלב נקודה יהודית, 'א פינטעלע איד'. כל ישראל הם אחד ממש (פרק ל"ב תניא), וישראל וקודשא בריך הוא – כולא חד גם–כן, לכן האהבה המסותרת היא גם כלפי כל יהודי.

ננסה להחזיק ראש ולהרגיש בליבנו את המושגים. האהבה ששורשה במידת החסד היא אהבה מוגבלת, יש לה הגדרה. מהותה נתינה, השפעה. הכיוון שלה הוא לתת כמה שאפשר, ולכן יש כנגדה מידה הפוכה, מידת הגבורה, כי לכל הדברים המוגבלים והמוגדרים יש הפכים. לעומתה, האהבה העצמית – שורשה בעצמות אין–סוף ברוך הוא, ואין לה הסבר, ומהותה היא הטוב האין–סופי. ומשום כך אין לה גם מידה הופכית לה, כי המהות שלה היא הטוב האמיתי, ה', ולה' יתברך אין הפך – הכול זה הוא. (ראי ספר המאמרים עת"ר, מאמר 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך'.)

המושגים הללו מופשטים, אבל יש להם ביטוי בחיי היום–יום. כשאוהבים במידות – רוצים לתת, כי המציאות של הזולת מעוררת בנו רצון לתת. יש שניים, אני וזולת. שנינו מציאויות נפרדות, שונות זו מזו, ואני רוצה לתת לו. הרב יואל כהן ז"ל ב"ספר הערכים חב"ד" מגדיר את התחושה שאהבה הזו נותנת כ"חום נעימי".

באהבה העצמית תנועת הנפש היא התכללות ואחדות, ביטול. אין תחושת שוני ונפרדות. זה מעורר בלב רגש של יראת הרוממות: כמה נפלא ונשגב היהודי הזה, עומק בתוך עומק, אלוקות ממש. והרצון הוא להתאחד ולהתכלל איתו.

האהבה העצמית המסותרת קיימת בכל יהודי, וכלפי כל יהודי. האהבה הזו מגיעה אל הנפש פנימה באמצעות המידות שבקו האמצעי – הדעת, התפארת והיסוד. דרך מידות אלה מאיר האין–סוף ברוך הוא בכל הנפש, ודרך המידות האלה אפשר להתחבר אל האהבה העצמית הזו.

בתרגום לשפת היום־יום

אם נפַתח את האכפתיות העמוקה כלפי הזולת, את התחושה שהוא ואני מציאות אחת בלתי נפרדת, את יכולת ההתמזגות עם הזולת דרך הביטול שלי כלפיו (כי יש בו חלקו שלו בַּשלמות, כשם שבי יש חלקי שלי בשלמות) – נגיע לחיות את האהבה הזו. אז יהיה שלום בית אמיתי, אז נגלה בתוכנו את האהבה גם כלפי מי שבחיצוניות נראה נפרד, אז נוכל לקרב הרבה יותר יהודים אל ה'. אז הדיבור שלנו ייפול על לב שומע, כי הבל הלב הפנימי יבטא את האהבה המסותרת שבעומק הלב.

בשיחות, כשהזולת חש בדיבור את ההבל העולה מן הלב, נוצרת התקשרות אמיתית ואכפתיות. כדי לעורר את האכפתיות, את ההתקשרות לזולת, צריך לגעת באותו מקום בלב שבו חשים את האחדות עם הזולת. עד כמה הוא חשוב, בעל ערך, יחיד ומיוחד. לתת מעצמנו לאותו אדם, כשלנגד עינינו הברית שכרתנו איתו, ללא תנאים. זה ממש נוגע בעצם נפשו, ומחולל שם ניסים.

לפעמים ההבל שבחיצוניות הלב – כלומר, הרגשות – מאפיל על פנימיות הלב, האהבה העצמית. אבל כשמעלים למודעות את האהבה העצמית, את האכפתיות האמיתית, קל יותר לצאת מן העיוורון הרגשי, ולהגיע למקום של יחס של אמת.

הרב יצחק ערד כותב בספריו ('רעים האהובים' ו'הורים בראש טוב') שהמקום הזה בנפש, של אהבה ללא תנאי, הוא המקבילה של מדרגת 'אהבה רבה', אהבה שלמעלה מהגבלות העולם, והיא אינה תלויה בנוחות וברווחים. בעצם, ההתמסרות והאכפתיות האלו הן הנגיעה בנפש עצמה – לא בתכונות של האדם, בהצלחות שלו, במעלות שלו, אלא באדם עצמו – והן מחוללות פלאים. כשהדיבור נובע מן המקום הזה, העיניים והגוף כולו מדברים.

כדי לדבר את שעל ליבנו, כך שהדיבור לא יחסום את הזולת ולא יפגע ביחסים, אלא יאפשר התקשרות והתאחדות, יש לעורר תחילה את האהבה הפנימית, היסודית, את האמון בטוב, באלוקות שבזולת, שמחברת אותנו עם הזולת עצמו. כך מעוררים רגש של רחמים ורצון לסייע, לתמוך. כך כל מה שייאמר, יבוא ממקום של רגש חיובי, רצון להגיע לפתרון, וגם המילים יהיו מילים טובות, חיוביות ורוויות אהבה והתקשרות, אפילו בזמן תוכחה, וחזקה עליהן שיפעלו, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב…

מקורות: 'תניא', 'פירוש המילות' לאדמו"ר האמצעי, מאמרים עת"ר אדמו"ר הרש"ב, הרב ערד 'הורים בראש טוב' ו'רעים האהובים'.