רשימת ההכנות לפסח כמעט תמה ונשלמה, על הדף כמובן. כשחיה הרימה עיניה מהדף, ונתקלה במציאות החמצית לגמרי, העדיפה לעבור נושא.

המקרר – כתבה בעט כחול אופטימי. השורה הזו לגמרי לא ממצה את הקרצופים המדוקדקים שהם עתידים לנהל כדי להכשיר את המקרר. הלאה, המיטות בחדר הילדים. גם שורה תמימה זו לא מספרת על פירורי החמץ שמחביאים הללו בחדרים. רק אתמול מצאה וופל שמענדי הקטן שמר "מהמשלוחי מנות שהרשית, אימא." הבטיח בתום. לכי תסבירי לו שר"ח ניסן…

אבל כל זה הוא אין ואפס. כלום וחצי לעומת הדבר האמיתי. לא, לא הכשרת המטבח, אם שאלתן, ולא הקביעות המעניינת של השנה. אלו וגם אלו בהחלט מעסיקים את חיה, אבל כעת היא שלפה עט כתום זורח, כמו השיער של כמה מבניה החביבים, כדי להתחיל את רשימת הקניות.

מה אתן מרימות גבה? ועוד אחת?

זו משימה מורכבת, ולימוד היא צריכה.

וחכמים חילקו את הרכישות לתת–סעיפים, קטגוריות בלע"ז. לבית, ובבית גופא לסלון, לחדר הילדים. ובקטגוריית הבנים והבנות יש ביגוד, הנעלה ואביזרי שיער ותוספות המתקראים אקססוריז, גם כן בלע"ז. וכשחיה מתחילה לחשוב על מסעי הקניות הללו, היא פשוט מתעייפת מעכשיו.

למה???

פשוט מאוד, הבית צריך להיות מאובזר בקולקציית השתא ולא חלילה במשהו ישן. וכנ"ל הבגדים, ההנעלה והרהיטים.

שבפסח נשב כבני חורין, אבל באמת.

יוסי כבר רגיל למסעי הקניות הללו שמבצעת ה"עזר כנגדו" תוך כדי הסברים מגוונים מחז"ל. היא מצטטת כל מיני מדרשים וגם שיחות של הרבי מלך המשיח. "דירה נאה", "כל יהודי בנו יחידו של הקב"ה, בן מלך…" נו, ואיך מתלבשים בני מלכים, הא? היא מסיימת בטון ספק מתנצח, ספק מנצח.

איזה עומסססס….

ב' בניסן. היום הגדול והחשוב פוגש את חיה מתזזת בין מדפי "קידיגולד" כשהיא מרימה בכובד ראש בגד אחר בגד, מודדת, מתאימה, בודקת.

"יש לכם מזה במידה 4?" שאלה את המוכרת שעסוקה עם עוד שש לקוחות במקביל. "לא," היא עונה, ומשלבת הנהון אלכסוני ללקוחה מימין, מנפנפת במכנס תואם ללקוחה משמאל. "זה נחטף, גברת," המשיכה לעדכן את חיה. "הגיע אתמול וכבר נגמרו המידות."

אוחחחח. חיה החזירה הכול למדפים. התפרק לה עכשיו כל הסט, והיא מנסה מחדש לאסוף את המידות הדרושות לה לבנים ולבנות.

היא יוצאת מ"קידיגולד" וממשיכה לחנות הבאה. אולי היא באמת צריכה לאמץ את ההמלצה של גיסתה ולהתחיל לרכוש און–ליין. אבל כזו היא, צריכה למשש ולראות בעין. לא בנויה לכל האון–ליין הזה… הלאה.

היא מקמטת מצח.

היא פונה כעת לללי הפאנית, שיש לה ידי זהב, סבלנות פלדה ופאות ברזל שתמיד נראות רעננות.

הבעיה שמחיריה גם זהב. אבל, אז מה, עד שהיא קונה פאה… ובכלל, סגנון הפאות מתעדכן כל הזמן. מה שהיה יפה לפני שנתיים לאו דווקא נכון עכשיו. תלתלים, חלק, קצר, ארוך. פאות חדשות יוצאות לשוק, ועליה להושיט ידיים ולהתעדכן. היא לא תהיה ה'אלטע זאכן' האחרונה בשכונה. הרי כתוב, "בנות ישראל נאות הן".

וכך בימים בואכה ניסן מפזזת חיה החרוצה בין חנויות הביגוד וההנעלה, הריהוט והבית, וכמובן לא זונחת את החדרים והארונות, הסלון והספריות, כמנהג ישראל קדושים.

הספסל בגן השעשועים קיבל את חיה בזרועות פתוחות. היא נהתה כל כך להינפש מהמרוץ שלא נגמר ועוד בחברת מירי ולאה'לה. מושלם.

"איפה אתן בפסח?"

"בבית, אלא מה."

הן מייד החלו לפרט איפה הן אוחזות, כמה ולמה.

" אני מותשת," שיתפה חיה, מתנשפת. לאה'לה מזדהה ומשלימה מחוויות הניקיון שלה. משם הלכה השיחה והתגלגלה להידורים שונים הנהוגים בפסח. אצל לאה'לה לא אוכלים את זה, ואצל מירי לא אוכלים בדיוק ההפך. ובכלל חברות נוספות הצטרפו כעת לשיחה על ההידורים החב"דיים הידועים לפסח ועל הידורים נוספים שקיימים וידועים פחות.

חיה מייד קימטה מצח.

"תאמינו לי שאני לא מבינה מה ההיגיון פה. מילא ההידורים שלא לאכול עם הקליפות ולא לאכול תעשייתי. אבל מה זה כל שאר הדברים האלה? לא השתגענו קצת?" שאלה בצליל של הבן החכם והראציונלי, והרגישה חכמה ונבונה עד מאוד.

הגיע הזמן לומר את הדברים בקול. למדוד אותם בפלס ההיגיון והשכל, הלא אנחנו עם נבון וחכם, לא? מישהו כאן יצא מכלל שליטה לחלוטין עם הסיפור הזה. והיא, חיה, מחזירה את כולם לגבולות ההיגיון והפרופורציות. השתגענו, או מה?!

לאה'לה חייכה ושלחה את ישראל המתוק לשטוף ידיים מלאות בבוץ, הרימה את התינוקת שאיבדה סבלנות. "את ממש צודקת." פתחה. "או!" חיה התלהבה. אפילו ללאה'לה ה'חניוקית' פתחה קצת את העיניים.

"זה לגמרי לא הגיוני, הרבה מההידורים החב"דיים הפסחיים הם מטורפים לגמרי." חיה התחילה לדאוג קצת. בעלה של לאה'לה מהדר גדול. רק שלא יצרה שם במו כוח השכנוע שלה בעיות בשלום בית…

"אבל את יודעת, חיה, כולם משוגעים. בעולם בכלל. רק צריך לבחור במה אנחנו רוצים להשתגע ועל מה ללכת למעלה ממדידה והגבלה…"

לאה'לה חייכה רגע, מקווה לא להישמע מטיפה. ומאידך, להעביר את הנקודה.

"אפשר להיות לא הגיוניים בענייני העולם הזה. למה עכשיו כולן עם חלק? או כולן עם תלתלים? למה עכשיו כולן עם צבע כזה ואורך כזה? וכל הבנים צריכים כיפות בסגנון כזה? והבנות קשתות בסגנון מסוים? וספות כאלה, ותאורה כזו? אה??? מה ההיגיון בזה? לא כזה הגיוני, נכון? ואפשר להיות לא הגיוניים בענייני עבודת ה'. נגיד לפתוח את הימים של ערב פסח בתפילה – זה לא הגיוני, עדיף לנקות בזמן הזה, לא? לשלוח את הבעל לענייני שליחות או תורה, גם כשקשה – זה לא תמיד הגיוני ו…  נכון, גם הרבה הידורים, אפילו כשיש להם הסבר, הם לא תמיד הגיוניים. אבל כל אחד בוחר איפה להשתגע".

שוב נחלקו הקולות בגן השעשועים.

היו אימהות שממש מחאו כפיים ללאה'לה והרגישו בהתוועדות מעוררת, ולולא היו בגן השעשועים, היו פוצחות בניגון. לעומתן, אימהות אחרות הרגישו קצת עלבון, איך אפשר לקרוא לקניות מדוקדקות לבית יהודי קדוש שיגעון? עם כל הכבוד…

"אולי גם לצאת לכנס בי' בניסן זה שיגעון," הוסיפה תמי דוגמה משלה. "ולשלוח בנות להתוועדות י"א ניסן במקום לסיים לנקות זה גם," השלימה אחרת את הדוגמה.

פתאום האימהות כולן הזדקפו בגאווה.

אחת אחת הן שמו לב שהרבי לקח אותן, בחר בהן, ורומם אותן גבוה מעל גבוה. מעל כל הנשים הצדקניות שמנקות לפסח ו"משתגעות".

הרבי דאג לנו להיות מעל מדידה והגבלה, מעל העולם בכל כך הרבה דברים. אפילו חיה, שכמעט נעלבה, החלה סופרת כמה דברים מעל למדידה והגבלה היא כבר עושה. לא הגיוני לתת צדקה כמו שהם נותנים, לא הגיוני לתת ליוסי ללכת לשיעור בכל יום שני בקביעות בנפש, לא הגיוני לעודד אותו להתפלל תמיד במניין בשעות הכי מורכבות שלה.

"הרבי גם מוסיף שכשיהודי נוהג למעלה ממדידה והגבלה, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו גם כן מידו המלאה, הפתוחה. למעלה ממדידה." המשיכה לאה'לה לשתף.

חיה שמעה אותה מרחוק בעודה אורזת את ילדיה הביתה אל ניקיונות הפסח ה"משוגעים" שהם למעלה ממדידה והגבלה.

נכנסה הביתה.

החבורה הקדושה נכנסה פנימה בסערה. צפצוף. עוד הודעה על מבצע.

קולקציה חדשה.

מבצע שהיא חייבת חייבת חייבת לנצל כי היא חברת מועדון. וזה בלעדי ל–24 שעות הקרובות.

הודעה נוספת מללי הפאנית ששואלת בדחילו ורחימו עוד שאלה על פאת החלומות.

הודעה נוספת על מכירה בלעדית של כיפות תואמות קשתות תואמות גרביים שתואמים לפפיון.

אז מה???

חיה החלה להכניס את החבר'ה למקלחת, קולטת תוך כדי שהיא בעצם כבר שם, הרבי בחר בה, ושם אותה על המסלול שמביט לעולם הזה בלבן של העיניים ולא פוחד.

בנתינת צדקה, בלימוד תורה, בחינוך הילדים. בטיסה לרבי.

מה ההיגיון לא להראות לתינוק חיה טמאה? להקיף אותו ב"שיר המעלות"? לשלוח את הבעל לרבי?

אז בטוח שהיא תוכל להוסיף ללמעלה ממדידה והגבלה בעוד משהו.

ואם כבר להיות קרייזי, שנבחר על מה…

על משיח ועל עניינים של מלך המשיח.

אלא מה?

*

הסיפור נכתב בהשראת מאמר "בכל דור ודור" תשל"ד