גילי, בת חמש עשרה:

ניסיתם פעם לעוף על טיל? מינה עפה אלינו מהדרום בגלל הטילים. אני עפתי מהחדר למרפסת הסלון לכבוד העניין. בדרך העפתי הצידה כל מיני חפצים ליתר ביטחון. מדי פעם כולנו עפים למרחב מוגן. בסמינר החליטו דווקא לא להעיף אותנו רחוק, והוחלט לארגן השנה יריד. יריד!

מרגע שנפלה ההחלטה אני בתמרוני יירוט. המדריכה ערכה הגרלה באיזה חלק בהפעלת היריד תשתתף כל אחת. כמעט עפתי מהכיסא כשהיא הקריאה את השם שלי, והוסיפה "משמרת ליד הטרמפולינה". זה הכול? עוד לא הכירה אותי? במשך השנה הייתי שותפה נמרצת בכל התכניות והוכחתי יכולות. חשבתי לגשת להסביר לה שוב, שקטן עליי התפקיד. אחר כך שמעתי שיש בנות שנבחרו בלי הגרלה לוועדה המרכזת את כל הפעילות. כמו לא הספיק, נודע לי שברכי חברתי הטובה נבחרה לוועדה. בלי לספר לי.

"ברכי".

היא הייתה בחצר ליד חברות נוספות. קראתי לה בהבעה רצינית. שתבין שאני יודעת… החיוך שלה היה רגיל. כאילו לא קרה כלום. הוא מתח בי יותר מדי בעדינות קפיצי עצבים רגישים. זה היה מרגיז באמת. לא הסתרתי את התחושה. היא שאלה בקול מה קרה, החברות הסתובבו גם הן, והקפיצים כמעט… "גילי, יצא לנו להיות יחד במשמרת בטרמפולינה" התקרבו דיתי ואסתר בהתלהבות. משהו במבע שלהן הפך מאוד מהר לפגוע. ניסיתי לטייח שסתם אין לי מצב רוח וזה לא בגלל המשמרת איתן על הטרמפולינה. רציתי שברכי תבוא כבר הצידה לדבר.

"למה ככה"?! סיננתי סופסוף.

עמדנו בפינה מוצלת מאחורי הבניין. פרקתי את כל העלבון. איך יכולה חברה טובה להסתיר שנבחרה לוועדת הריכוז? בכלל, איך את יכולה להשתתף בה בלעדיי? עכשיו הגיע תורה של ברכי להיפגע.

"מי אמר לך? למה את חושדת"? לא הבנתי מה קרה. "זה לא נכון". גמגמתי על בת מכיתה י"א שהדליפה את המידע. בינתיים מישהי צעקה בחצר איפה אני, כי קוראים לי בקומה ראשונה. ברכי אמרה שהיא נשארת למטה. עליתי.

למעלה רצתה אותי המדריכה לעדכן שנבחרתי לוועדה…

אפיון רגשי לנוער/ אברהם ביטקין, עובד סוציאלי קליני. בית חם

כישורים רגשיים:

בגיל הנוער נבנית זהות עצמית. בשלב זה נער/ה מנסים לזהות את עצמם בחברה, מתוך חרדה מה ימצאו, מי ילווה אותם בתהליך, איך יעברו אותו, ואיפה ימצאו את עצמם בסופו. אפשר לדמות את התהליך לבניית בית ללא תכנית עבודה. מרתק לחפש לבד, אבל גם מפחיד. מרגע שבני נוער פותחים עיניים בבוקר הם במאבק הישרדותי, איך אני ייראה, מה אומרים עליי, האם אהיה כמו… הם רבים על טריטוריה שלא יודעים איפה מתחילה ואיפה מסתיימת. לכן בשלב הבניה העצמית קשה מאוד לבני נוער להכיל את הזולת. עדיין לא גבשו את חומות האישיות של עצמם. בחוויה שלהם, מקומו של הזולת וודאי על חשבונם, ונדרש מהם להתגונן.

בתחום המשפחה, אופייני לראות מאבקי כוחות בין ילדים שפער הגילאים ביניהם קטן יותר ממשפחות שיש היררכיה משפחתית ופער הגילאים גדול. בחברת השווים, המאבקים הישרדותיים באופן תמידי. מי העילוי. מי הפופולרי. מי שווה יותר ומי פחות. הדריכות להוכיח ערך ושווי שואבת אנרגיה רבה. היא מלווה את בני הנוער במשך כל היום ברגישות גבוהה ובתגובות חדות. כשמדובר בתחרות מוצהרת, את מי בוחרים לתפקיד מסוים, רף המתח מתעצם. כל מנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה, התוצאות ניכרות בשטח.

איתותי מצוקה:

מאבקי הכוחות מלווים באופן טבעי גם בכישלונות. אלו יוצרים תחושת תסכול. נער/ה שחוו רצף של נפילות, עלולים להגיב בבדלנות-הסתגרות, איבוד עניין בחברה ובכלל, בחשיבה שלילית, וחוסר תיאבון. אם יש להם ערוץ פתוח של שיחה ידידותית בבית, הם ישתמשו בהזדמנות, וישתפו את ההורים.

דרכי סיוע:

יחס מזמין פותח דלת לשיחה ולשיתוף. אם הורים לדוגמא, רואים נער בלי מצב רוח, אפשר להתעניין מה קרה. אם הוא מסרב לשתף או מכחיש, אפשר לומר 'אני מבין שמשהו מפריע לך. אני מחכה, ואם אתה רוצה אפשר לדבר'.