בן גוריון, מנחם בגין, לוי אשכול, זלמן שז"ר. אישים רבים צעדו בסך לתוך דפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. באו ממחנות פוליטיים שונים, עשו מה שעשו והלכו כלעומת שבאו. ישנם כאלה שנשארו בתודעה הלאומית כאנשים ישרי דרך ונאמנים, ישנם שהאמביציה ורדיפת הכבוד שלהם השפיעה על כל החלטה שקיבלו ומעשה שעשו וכך הם נצרבו בתודעה הלאומית וישנם כאלה שנתפסו בקלקלתם, בעודם מכהנים בתפקידם. אוי לבושה.

עם ההנהגה הפוליטית והמדינית הנוכחית, שאינה נותנת מענה לעם ולא למאוויו, צרכיו ודרישותיו יש המסתפקים במבט לאחור, ומתרפקים  בנוסטלגיה על מנהיגי העבר: אח.. אילו רק בן גוריון היה ראש הממשלה היום. אילו רק לוי אשכול היה מנהיג את העם. היכן מנחם בגין כשצריך אותו? למעשה, מדובר באשליה אופטית בלבד. בזמנם, כל אחד מנשיאי ישראל, וראשי המשלה שכיהנו עבדו בשיטת הניסוי והטעיה. עשו על עם ישראל הרבה ניסיונות והרבה טעויות. שלחו צבא להלחם, ואח"כ חזרו בהם. כבשו שטחים מארץ ישראל ומייד נבהלו ופינו אותם. הקימו יישובים ואכלסו אותם, ואז מסיבות שונות ומשונות, החליטו לפנות אותם על תושביהם.

אך החלום הגדול ביותר של כל מנהיג ישראלי באשר הוא, משמאל ומימין, מהמרכז או מהקצה, תמים כממולח, עשיר כעני, סוציאליסט כרוויזיוניסט היה ונותר זהה: להביא שלום על ישראל.

כן, החלום הרומנטי האולטימטיבי, השאיפה הלאומית והעממית תמיד קיבלה מקום גבוה בראש סדר העדיפויות של מנהיג ישראלי. כל אחד ניסה לעשות זאת בדרכיו שלו: יש שניסו בדרכים הגיוניות ויש שניסו בדרכים עקלקלות ומתפתלות וכולם נכשלו. לאמור: "נשיאים ורוח, וגשם אין".

אך מעבר לספר ההישגים האישי של כל אחד, המדליות והטקסים בטרקלינים, יש עוד עניין שולי אחד. יש כאן עם להנהיג. ועוד איזה עם. מימיו של משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי ועד הקדנציה הנוכחית של ביבי, דבר אחד בטוח: מדובר בעם לא פשוט. עם עקשן, קשה עורף, עם קצוות רחוקים ודעות מפוצלות לאלף כיוונים. עם שחלקו מסוגל לשתף פעולה עם הגרוע שבאויבים ולראות זאת כמטלה אישית ומוסרית. אך זהו רק צד אחד של המטבע ולמעשה, מדובר בתמונה חלקית בלבד. האמת היא שמדובר בעם מופלא. בתופעה פנומנאלית יצאת דופן. בריכוז אנושי יהודי שבימים כתיקונם מסוגל לנקר את עצמו עד מוות כתרנגול קרב, אך בעיתות מצוקה, מתלכד כגוש אחד, יחיד ומיוחד. ברגע האמת, מסוגל על ישראל להתעלות מעל כל שיקולי היום יום הקטנים, הפוליטיקות המעייפות, הדיווחים התקשורתיים הכוזבים וחילוקי הדעות והזרמים ופשוט להיות מה שהוא: עם אחד.

לעם הזה מגיע יותר. מגיע לו דיור נאות, פרנסה טובה, חינוך ברמה גבוהה, סעד אנושי, שירותי בריאות ורווחה, מערכת משפט מוסרית וצודקת, גורמי אכיפה הוגנים, אויר נקי, מים צלולים, טבע שמור היטב, תזונה בריאה ושווה לכל נפש, רווחה נפשית ופיזית. והכי חשוב: מגיע לו שלום.

לכל הדברים האלה ידאג מנהיג אמת. כזה שאין לו כלום מעצמו, שאינו מושפע מכותרות עיתונים  ולחצים פוליטיים, שאינו מתפעל מ"מה יגיד העולם" ומה יחליט האו"ם ואיזה מתווך ישלח אובאמה. מנהיג שטובת העם בראש מעייניו ושום לובי לא ילחץ עליו. מנהיג שאיננו מתרכז רק בקדנציה המצומצמת שלו אלא כזה שיסתכל רחב, רחוק ועמוק. שיתחשב גם במארג האנושי הכללי, בעמים השכנים ובעולם כולו. שיביא תמיד למצב של WIN-WIN ולא יתפתה לכסף, בצע,

שלמונים וטובות הנאה. בקיצור, מנהיג אידיאלי. זה נשמע כמו חלום רחוק. כמו אוטופיה בלתי מושגת כמו משאלת לב ילדותית שלא תעמוד במבחן המציאות. עובדה: פנינו כה וכה, שמאלה וימינה, אחורה וקדימה, המלכנו ראשים ונשיאים וכולם כאחד- אכזבו. היימצא לנו מנהיג?

האמת היא, שלא רק שישנו מנהיג כזה, אלא שכולנו מכירים אותו. קוראים לו הרבי מליובאוויטש. כל ניסיון לתאר את היקף מנהיגותו, אהבתו, חכמתו ורוחב יריעתו יכשל באופן חרוץ למול דמותו רבת ההוד. רק מילה אחת תשכיל לתאר אותו, ולכלול בתוכה את כל מה שהעם היהודי ציפה רצה וייחל לו אי פעם. את כל מה שהעם היהודי בפרט וכל תושבי החלד בכלל, צריכים באמת. את התשובה האולטימטיבית למנהיג האידיאלי בתוך המציאות הסדוקה שלנו.

המילה הזאת היא: משיח.

ורק הוא זה שיעמוד במשימה הקשה מכולם: להביא שלום עלינו ועל כל ישראל. תיכף ומיד ממש.