שיחת טלפון ממספר בלתי מוכר ניתקה אותי מהדיון הסוער של וועדת התקציב של הקרן לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים. הבחורה על הקו נשמעה רחוקה והססנית. "שמי דינה", הציגה את עצמה. "בטח לא תזכרי אותי" הוסיפה. "עבדתי בחנות שלך בדרום הארץ לפני שמונה שנים וכל השנים האלה ישב עלי חוב של אלף שקלים שאני חייבת לך. איך אני יכולה להעביר לך את הכסף?", שאלה במעט האומץ שתפסה.

זה באמת נחמד לקבל אלף שקלים באמצע החיים, מבלי לעשות שום מאמץ. יכולתי לשתוק ולענות את רציתי לשאול אותה כמה שאלות, כמו: מתי זה היה? מה היו הנסיבות? מה הביא אותה להיזכר בי פתאום? כיצד מצאה את הטלפון שלי? ועוד ועוד. אבל מטח השאלות שהפלתי עליה לא עשה לה טוב. השיחה הסתיימה כאשר מסרתי לה את כתובתי המדויקת והבעתי בפניה את התפעלותי מכך שאזרה אומץ להתקשר אחרי כל-כך הרבה שנים.

לי נותרו מספר שאלות ללא מענה. אך היו לי דברים דחופים יותר לברר. התקשרתי לשאול את הרב מה עליי לעשות עם הכסף. האם עליי לתת מעשר? האם הוא שלי או של החברה שניהלתי וכן הלאה. ברור לכם שאני לא מחליטה על דעת עצמי בשאלות הלכתיות, נכון?

—

בפרשת השבוע – ואתחנן – חוזר משה רבנו על עשרת הדברות. כאשר הוא מתאר את מתן תורה הוא מציין כי קולו של הקב"ה היה "קול גדול ולא יסף". רש"י הקדוש מסביר על אתר כי לא יסף פירושו לא נגמר. דהיינו שקולו של הקב"ה ממשיך וממשיך בניגוד לקולות אנושיים שמתפוגגים בשלב כזה או אחר.

נשאלת השאלה: זה מה שיש למשה רבנו לספר על הקב"ה? שיש לו קול בריטון עז ומהדהד?! שהא-ל הגדול והנורא אינו סובל מקוצר נשימה? זו גדולתו של הבורא הכל-יכול?

למעשה. משה רבנו, אביהם של הנביאים כולם, ראה בעיני רוחו את כיפת הברזל. כן. כן. הוא ראה עד סוף כל הדורות ורצה להכין אותנו לעתיד. הוא ידע שיבוא יום והיוונים יביאו הלניזם לכל העמים. הם יקראו לזה קדמה. הוא ידע שיום יבוא והצרפתים יצאו למסע כיבוש בעקבות המהפכה הצרפתית "הליברלית".

הוא ידע שיום יבוא ויביא איתו את ההשכלה ואת המהפכה התעשייתית ואת הסוציאליזם, הקומוניזם והקפיטליזם. הוא ידע שהטכנולוגיה תתפתח עד כדי כך שהיא תוכל ליצור שטח סטרילי מרקטות, שאנשים יגיעו למאדים (בקרוב), שלוויינים יכסו כל נקודה על פני כדור הארץ. שאנשים ידברו אלחוטית ויראו דיגיטאלית וישגרו פצצות בהינד עפעף.

או אז ישאלו היהודים את עצמם האם התורה העתיקה שניתנה בסיני לפני אלפי שנים עדיין רלוונטית לימינו אלה. התשובה גלומה בסיפור אותו מספר לנו משה רבנו על מעמד מתן תורה. "קול גדול ולא יסף". קול גדול שנמשך ומהדהד לנצח. התורה רלוונטית היום בדיוק כפי שהייתה בעת מסירתה. הוראות הבורא נותרו רלוונטיות. לא לגנוב, לא לחמוד, לא לרצוח, לכבד את ההורים. כל אלו נותרו רלוונטיים גם בעידן של קדמה טכנולוגית חסרת תקדים.

ומי ששואל מה הרלוונטיות של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", כנראה לא מודע לעובדה שהשתעבדות לכסף, לסמלי סטטוס ואפילו למכשיר הנייד, נכללים בעבודה זרה בדיוק כמו הפסלון של בעל פעור עליו למדנו לפני שבועיים.

תורתנו תורת אמת היא תורה נצחית. הוראות פיקוד עורף ייעלמו. אבל התורה נצחית. הקִדְמָה של היום תהפוך לגרוטאה של המחר. קולו של הבורא לא משתנה וממשיך להדהד בעולם עד היום ועד סוף כל הדורות.

—

בפרשתנו שנקראת תמיד אחרי תשעה באב, מופיע גם הפסוק המזוהה ביותר עִם עַם ישראל – "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". דווקא בימים אלה שאחרי שלושה שבועות של אבל, מזכירה לנו התורה, כי מה שלא יהיה, מתי שלא יהיה ואיך שלא יהיה – ה' הוא אלוקינו ואנחנו מוכנים למסור על כך את הנפש כפי שאמרנו בתשעה באב "כי עליך הורגנו כל היום". יהודי, בכל מעמד ומצב, אינו יכול להתנתק מאלוקיו.

הפסוק הזה מלווה את העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה ואפילו יהודים שהיו רחוקים לחלוטין מתורה ומצוות ידעו להגות אותו גם אם היו אלה רגעיהם האחרונים.

קצת מוזרה העובדה שהתורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל לבבך, בכל נפשך ואחר-כך "בכל מאודך" ורש"י מסביר שמאודך זה ממונך. כיצד זה מאהבה כה נעלית שבעקבותיה אנו מוכנים למסור את הנפש, עוברת התורה לציווי כה גשמי וארצי, לאהוב את ה' בכל ממוננו?

התשובה ברורה. יש אנשים שיהיו מוכנים למסור את הנפש ולא את הכסף. יש אנשים שמוסרים את נפשם על קדושת הכסף. בדיוק אליהם מכוונים הדברים. אפילו מי שהכסף יקר לו כל-כך (ובצדק, הוא ירק דם כדי להשיגו), צריך להעמיד את אהבת ה' מעל הכל, גם מעל הכסף שהוא מוכן "להתאבד" עבורו.

זהו. החלו שבתות הנחמה. אני מרגישה מנוחמת. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]