אפתח בהצהרה נועזת: יש לא מעט דברים מעצבנים כשמדובר בילדים. רעש, בלאגן, נדנודים בלתי פוסקים, כינים, נזלת, ועוד כהנה מטעמים שמרגע הכניסה להורות בפועל לומדים להסתדר איתם ואף לאהוב אותם. כשמדובר באוצרות הפרטיים שלי אני פתאום מפתחת סבילות לכל מה שיכול להוציא אותי מהדעת בדרך כלל. רק דבר אחד לא עובר את הרדאר שלי. זהו ה'בא לי'. יש לי מלחמת חורמה אישית עם המושג הזה ומה שהוא מייצג. אני שומעת חריקה פנימית בראש כל אימת שילד מיבב בקול מתפנק לידי: "באאא לייייי" ומיותר לומר שהכחדתי את הביטוי מהשיח הביתי שלנו, כי הוא מעולם לא נכנס לשם.
מדובר בתופעה של דור. ילדי תפנוקים, להורים מותשים וחסרי אונים מנגנים ללא הרף: אמא בא לי! אבא בא לי! ומקבלים על המקום את מבוקשם. סבתות וסבים מרעיפי מתנות מגדילים לעשות ושואלים: חמודי מה בא לך? וגם גננות משלימות עם הביטוי הנלוז ומדווחות לאמא בחדווה: 'היא אמרה שבא לה לשחק בפינת הבובות אז כשכולם יצאו לחצר היא נשארה ושיחקה יפה"
צריך להבין כי אין הכוונה לשלילת מאווי הילד, רצונותיו וצרכיו. בטח שלא להגבלת חופש הביטוי והבעה עצמית. כל אלה מבורכים ורצויים עד מאוד ונחוצים להתפתחות תקינה. הבעיה היא הדרך. המושג 'בא לי' הוא מושג מפונק, חסר אחריות, גחמני. מושג שנוטל מהילד את שיקול הדעת והיכולת לקבל החלטה, וכן-גם בגיל פעוט הם מסוגלים לכך- והופך את הילד לקורבן של חשקים, אופנות והיעדר מינימאלי של שליטה עצמית. בעיני ראיתי כיצד השתטחה על הרצפה בסופר ילדה קטנה וצווחה 'אבל באאאאא ליייייי!!!!!!' בשל ממתק כלשהו שרצתה. האם סרבה לקנות לה ובשפה רפה, ניסתה לשכנע את הילדה לקום ולהפסיק לעשות לה בושות משל היתה אמא מתעללת. האב נזעק למקום, נזף באם ואמר לה: 'בא לילדה ממתק! למה לעשות עניין? תקני לה וזהו.' וכמובן, הילדה שבא לה, קיבלה את מבוקשה בחיוך של ניצחון. כי בא לה.
כשביתי הבכורה ניסתה עלי לראשונה את המטבע הלשוני הנ"ל הסברתי לה בנעימות נחרצת:  'מתוקה, אצלנו אין בא לי. את יכולה לומר: אני רוצה. אני מבקשת. אפשר בבקשה. גם לומר מתחשק לי זה בסדר. אבל בא-אלינו זה לא בא.'
הראציונל הוא חינוך הילד ללקיחת אחריות כבר מגיל צעיר, פיתוח מודעות סביבתית והתחשבות. עצם המושג בא לי מביא איתו משהו חיצוני, כפוי, כזה שבא מבחוץ ולכן חייבים לציית לו, ומהר. כי אם זה בא, איך זה ילך?
כשילד מהמשפחה המורחבת ניגש אלי עם משפט הפותח במילים בא לי- אני לפתע מפתחת חרשות זמנית, ואם צריך, עוזרת לילד בבחירת המילים הנכונות לקבלת מבוקשו, בשמחה ובחיוך.
כאמא, אני רחוקה מלהיות דוגמא ומופת בענייני חינוך, אך אחר צהריים אחד כשחברה של ביתי באה לשחק וביקשה ממנה לשתות, לאמור: "בא לי מיץ" ענתה לה הצאצאית בשקט: "אצלנו אין בא לי. יש אני רוצה או אני מבקשת." באותו רגע ממש חייכתי חיוך רחב וטפשי, ותליתי לי על הלב בפנים מדליה קטנה ונוצצת.