הנה הוא ראש השנה. אותו יום אליו מתנקזות כל איחולי ה"לשנה טובה" ותפילות ה"תחדש עלינו", ואצלי תמיד נותרת תהייה. לא סתם תהייה, הייתי מגדירה אותה כתהייה קיומית.

באמת, עם יד על הלב, אנחנו באמת רוצות להתחדש? אנחנו באמת רוצות שינוי? לא נוח לנו במקום המוכר והחביב עם כאביו, עם מצוקותיו?

הבן יקיר שלי סיפר (כולם אצלי בנים יקרים) על ניסוי שנערך באחת הישיבות. בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון נשמעה קריאה במערכת הכריזה: "עורו קומו בחורים, משיח בא!". אתם בוודאי משוכנעים שכל הבחורים זינקו ממיטותיהם בהתרגשות ורצו לעבר המקווה או לפחות לעבר הזאל, אבל מסתבר שמרביתם משכו את השמיכה אל מעל לאוזניהם והעדיפו את המוכר…

מי רוצה שינוי? מי רוצה להתחדש?!

מה שהזכיר לי את התשובה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למי ששאלו כיצד זה מרעישים כל-כך על עניין משיח והרי אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת… והרבי ענה: "אין לך היסח הדעת גדול מזה", והדברים מדברים בעד עצמם.

רק שלא יבוא משיח

קרובת משפחה שהיא בת יחידה שיתפה אותי בסיפור הבא. ביום חתונתה הייתה אמה כי מרוגשת עד שהיא הסתובבה כל העת ומלמלה "רק שמשיח לא יגיע היום. לפחות שיחכה עד הערב"… נו, מה אתן אומרות על זה? תשאירו לנו את המוכר והאהוב. כבר למדנו לסבול אותו. התרגלנו. לא רוצים שינויים.

כיוון שעסקתי ואני עדיין עוסקת בתחום הפרסום וכיוון שתחום זה מתאים ונוגע יותר לנשים, אחזור בפניכם על דברים ששמעתי בבית הכנסת במסגרת השיעור השבועי שהנהיגו נשות הקהילה לאחר תפילת מוסף.

בכל שבוע משתפת אחת מהמתפללות את חברותיה בסיפור הקשור לפרשת השבוע. הגברת שעשתה זאת השבוע סיפרה כי נסעה עם בעלה למסע ברחבי אמריקה. 24 אלף מייל נסעו ברכבם, ובמשך חודשים וחצי עצרו בכל שבת בבית חב"ד אחר על פני מדינת הענק הזו.

שבת אחת בס. פרנסיסקו והשנייה בסיאטל, השלישית בווגאס והרביעית במינסוטה. מכל הסיפורים שסופרו בכל שולחן שבת בבתי השלוחים נחרת בראשי הסיפור הבא:

אגדה חסידית שהתחדשה לאחרונה מספרת, כי מורנו האדמו"ר הזקן, אמר שמשיח יגיע בתשע"ה וכי בעת אומרו את הדברים ביקש שלא יספרו זאת לאחרים. עוד סיפרה האגדה כי משמשו סיפר זאת לחסידים והלך לעולמו באותו שבוע.

עוד מספרים חסידים כי לפני יותר מעשרים שנה שאל הרב גרונר את הרבי האם כבר מותר לספר זאת והרבי הורה לו לפרסם את הדבר. שוב, עדיין מדובר באגדה שכן אם תשאלו את הרב גרונר אודות העניין, הוא יסרב לדבר על-כך, אך אשתו ובנותיו מפיצות ומספרות בשורה זו בכל מקום, וגם את שמעתי ולא מהן.

כך או כך, אם הרבי הורה לפרסם ולנשים יש כוח בפרסום, הרי שהן עושות זאת ביתר שאת וביתר עוז שהרי תשעה קבין וכו'. ואם כבר קיבלנו את המתנה הזאת, למה שלא נעשה בה שימוש מועיל?

מתוך הבנה שאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת ומתוך אמונה שהוא יבוא ברגע זה ממש ובוודאי שאין סיבה שלא יבוא בתשע"ה כפי שמספרת אותה אגדה חסידית, הרי שהגיע הזמן שנבין שזהו בדיוק היסח הדעת הדרוש מאתנו. דהיינו, נעסיק את עצמנו כל העת בענייני העתיד, בהתחדשות, בשינוי ומתוך כך דעתנו תהיה מוסחת מההווה המוכר אליו התרגלנו ונוכל סוף-סוף לחשוב משיח.

מעגלים של אור

עוד הרבה לפני פטירתה של אם המלכות, הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי, לפני חמישים שנה, נמצא הקשר שלה למועד פטירתה (ו' תשרי) בהפטרת היום ראשון של ראש השנה העוסקת בחנה הנביאה שסיומה במילים "וירם קרן משיחו"…

שמואל הנביא, בנה של חנה, הוא זה שמשח את דוד המלך, דוד מלכא משיחא שבביאתו תתגלה פנימיות התורה. הרבי הסביר כי עניינו של ראש השנה הוא "בניין ספירת המלכות", וכידוע ספירת המלכות משמעותה 'מקבל' שכן המלכות מקבלת את האור שבה מספירות אחרות כמו האישה שמושפעת ומקבלת מהבעל.

לרגל הפקת חוברת חדשה בנושא הדלקת נרות התבקשתי להביא סיפורי נשים מפורסמות שהחלו להדליק נרות זה מכבר וחוו שינוי בחייהן. חברה יקרה שלי, דינה אביגיל מהוד השרון היא זמרת ששמה המסחרי הוא דין-דין אביב, (שמעדיפה לסיים את פרק הדינים בחייה). הדרך בה תיארה את השפעתה של הדלקת הנרות על חייה, הייתה מרגשת ומפתיעה. היא סיפרה כי לפתע "נפל האסימון" והיא הבינה פתאום את העוצמה הגלומה במיליוני נשים יהודיות בכל העולם שמתחברות באותה שעה להדלקה אחת של נר אחד שבכוחו לייצר מיליוני מעגלים של אור בכל העולם והאור הגדול עולה למעלה ובוקע רקיעים.

על הרעיון הזה אליו הגיעה חברתי הזמרת, כבר התייחס הרבי באומרו כי בהדלקת הנרות של ערב ראש השנה, כל אישה ובת, כל אחת ואחת מאתנו, פועלת להכניס את השנה החדשה באור ובשמחה וכפי שנרות השבת מאירים את השבוע כולו, כך נרותיו של ראש השנה מאירים את השנה כולה.

היסח הדעת שיוצר שינוי

נוסף לכך, גם עבודת היום, עבודת ראש השנה עניינה מלכות – "תמליכוני עליכם", מבקש מאיתנו הקב"ה. מכל זאת אפשר ללמוד איך כל ענייני ראש השנה קשורים דווקא לאישה שהרי זו מהותו ופנימיותו של יומא אריכתא זה (השנה יש לנו שוב שלושה ימים ארוכים) לחבר בין כנסת ישראל למלך מלכי המלכים הקב"ה.

במילים אחרות, כן. החג הזה שייך לנשים ויש לפעול בימים אלה תוספת בכל העניינים הקשורים לנשים שהם אותן מצוות כלליות שהוטלו בעיקר על הנשים ורמוזים בשמה של הרבנית עליה השלום – חנה – חלה – כשרות המזון, טהרת המשפחה והדלקת הנר – הבאת שלום ואורה לבית היהודי.

האישה היא זו שעוברת שינוי מתמיד בכל ימי חייה והיא מעידה על יכולתו של השינוי להביא אור וברכה לעולם וליצור את המשכיותו. כך גם ראש השנה שמחבר את השנה שחלפה עם זו שמתחילה, ומעיד על ההמשכיות של העולם.

כך שהשינוי המפחיד וההתחלה החדשה, אינם אלא המשך אחד ועלייה לדרגה גבוהה יותר ובמילא אין כל מקום לחשוש מפני השינויים, כי אותו מקום "מוכר וטוב", סיים את תפקידו ומוטלת עלינו החובה לקבל על עצמנו, לא רק לאחל לעצמנו, אלא לקבל על עצמנו שנה (שינוי) טובה ומתוקה ולהתפלל לקב"ה שימלוך עלינו ואז במילא תתחדש עלינו שנה של גאולה אמיתית ושלימה מתוך היסח הדעת מכבלי הגלות והנאותיה. תכלה שנה וגלויותיה, תחל שנה וגאולותיה.

תהא שנת עליית המלכות.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]