חיה נוטיק

 קול המולה שגרתי ממלא את הרחוב. גויים אוקראינים עבי בשר משוחחים זה עם זה אגב לגימת וודקה קולנית, תרנגולות מתרוצצות בין רגלי העוברים ושבים, העיר שוקקת חיים. מאחד הבתים יוצא לאיטו יהודי הדור פנים בצעדים מדודים. תוך דקות ספורות, עיניים רבות אינם מתיקות את מבטם מהדמות, מביטות בעניין. שני נערים קלי רגליים כבר הספיקו ללחוש באוזנם של הצופים שהולך להיות מפגש מרתק.

כן. בדיוק ברחוב המקביל פוסע לו בנחת, מדושן עונג, שוטר עטור מדים. בהליכתו הראוותנית מטיל הוא אימה על כל הסובבים. הדקות מתקדמות והדמויות המרכזיות ברחוב הולכות ומתקרבות למפגש הבלתי נמנע. ואז, נתקלות עיניו המרצדות של השוטר ביהודי ההולך מולו.

בהתלהבות הוא מחיש את צעדיו. הטרף נופל ישר לידיים. בגסות הוא תופס ביהודי, ומתיז: "ז'יד!! ז'יד מלוכלך! באיזו חוצפה אתה מסתובב פה בצורה כזו? יודע הינך על הגזירה החדשה?!" קהל סקרנים מתאסף מיידית, מקיף במעגל צפוף את השניים. כולם בעיר יודעים, בטוח גם הז'יד הזה יודע. הוד מלכותו גזר לאחרונה שעל כל יהודי לגזור את פיאותיו! בחמת זעם מתנפל השוטר על היהודי, מוציא כיסו את כלי המשחית ומקרבו לפאה הימנית…

אך להפתעת הכל, היהודי משיב מלחמה. הוא אינו מוכן! חלילה! בשום אופן לא יגעו לו בפאות!! בכל כוחו הוא מגן על צידי ראשו, מנסה תוך כדי מאבק לשמור על שיווי משקלו תחת המהלומות שסופג. הכוחות לא שקולים, הנה נראה שתיכף ינצח השוטר..

המעגל מושך את תשומת ליבו של יהודי אחר שעובר שם ברגעים אלו. זהו החייט העירוני, התופר את מדי השוטרים והפקידים העירוניים. הוא בן בית בביתם של אנשי הממשל. המחזה- מאוד לא מוצא חן בעיניו. בדקה הבא הוא מזדעזע לחלוטין… היהודי המפרפר בין זרועותיו המגושמות של השוטר, הוא לא אחר מאשר…. ר' הלל מפאריטש!!

בחרדה הוא זועק לשוטר: "עזוב!!!! עזוב אותו!! ברגע זה! זהו איש צדיק וקדוש!!" השוטר, מציץ בזוית העין על הצועק. מה פתאום להפסיק? עד שמצא תעסוקה כה נחמדה?! אך כשרואה שהצועק הוא החייט, נבהל. אין לו עניין להסתבך. בבת אחת הוא מרפה את אחיזתו בר' הלל, ומסתלק מהמקום. תוך שניות מתפזר המעגל כולו והרחוב חוזר לשגרה. רק שני אנשים עדיין המומים מהתקרית. ר' הלל, והחייט.

החייט נגש ביראת כבוד לר' הלל, מוודא את שלומו. ר' הלל- לא יודע כיצד להודות. היהודי הציל אותו! אותו ואת פיאותיו הקדושות! בהתרגשות רבה הוא לוחץ את ידי החייט ומודה לו שוב ושוב, עד שלבסוף- מבטיח לו: "הנני מבטיח לך שלאחר מאה ועשרים תטמן בסמוך אליי."

החייט נדהם ומתמלא אושר. יהודי פשוט הוא, והנה- זכה לכזו הבטחה! לא רק שזכה לעזור ליהודי, גם קיבל כזה שכר מיוחד!! והשמועה, רצה מיד מפה לאוזן. כולם מביטים בהתפעלות לחייט שזכה לכזו מתנה מופלאה.

הימים חולפים, וכטבעם של מאורעות- הדברים נשכחו מלב. ר' הלל עבר בינתיים מבברויסק לעיר חרסון, ושם גם נפטר ונטמן.

**

"החזר אותי מהר לעיר! איני חש בטוב!" מבקש החייט הזקן מהעגלון. זה עתה הוא שב מביקור אצל ביתו וילדי'ה. מזג האוויר החורפי לא מיטיב עם בריאותו של הזקן. מעט לאחר היציאה מהעיר, חש שכוחותיו הולכים ואוזלים.. זמן קצר לאחר מכן, משיב החייט את נשמתו אל בוראה.

השלג כבד, רוח סערה משתוללת.. גבאי החברה קדישא לא עושה מאמצים מרובים למצוא חלקה לקבר. איך אפשר לעבוד בכזה מזג אוויר? וגם ככה, הנפטר אינו אדם מוכר. הדבר היחיד שהם יודעים עליו, שהוא הגיע מבברויסק לבקר את ביתו. "קברוהו בצד!" הוא מורה לקברנים. תחת מטחי השלג העזים הם כורים בידיים קפואות. פיסה ועוד פיסה של אדמה מתגלה. זהו. המקום מוכן. במהירות הם מסיימים את הקבורה, ועוזבים את השטח.

רק לאחר שמזג האוויר משתפר, יוצא הגבאי לבדוק היכן נטמן הזקן. זעקת שבר פורצת מפיו כשהוא מגלה את המקום… כיצד קרתה תקלה נוראה שכזו? לקבור ליד הרה"צ ר' הלל- יהודי אלמוני מעיר זרה?? הסערה החורפית שהשתוללה ביום הקבורה היא כאין ואפס לעומת הסערה העוטפת את העיירה כולה. משלחת יהודים צועדת לבית הרב, לבקש רשות הלכתית להעביר את היהודי לקבר אחר, מתאים יותר.. אך הרב מסרב. יש לברר אצל רב העיר בברויסק מיהו הנפטר. מכתב התשובה פותר את הספיקות כולם….

זהו החייט, שהציל את פיאותיו של ר' הלל.. הברכה התקיימה.

(מעובד על פי שמועות וסיפורים כרך א' עמ' 268)