לנצל את הסוד…

הזמן הוא אחד הסודות שחוקרים מנסים לפענח זה זמן רב. איך מצליחים לדחוס יותר לתוך חיי היום יום המלאים? וכתלמידות, כולנו וודאי ערכנו הכרות עם התחושה המתסכלת של העבודה שהיה צריך להגיש/מבחן עמוס חומר שלא למדנו לקראתו, חוסר זמן לומר חת"ת או לשוחח עם משפיעה… התחושה המרגיזה הזו שהזמן פשוט נוזל לנו בין האצבעות. האם מישהו גילה קופסא אטומה שתקל עלינו לתפוס את הזמן או לפחות לנצלו באופן מירבי?

רשימות

הדרכים להתמודדות עם הזמן הנמלט, קצת יותר מורכבות מקופסא אוטמת זמן… הפתרון הראשון המוצע הוא פשוט (?) לערוך רשימה של מטלות המשחרות לפתחינו. מחקרים מוכיחים כי ההעברה של המשימה מהראש לדף תורמת לשלווה ולרוגע וממגרת לחץ, מה שמועיל אוטומטית לתיפקוד שלנו. אז יתכן שנגלה שהר המטלות שפחדנו מנו כל כך, הוא סתם נמר על נייר… רעיון נוסף יעיל הוא לקחת את המטלה הגדולה (ללמוד למבחן מסכם בדקדוק…) ולחלק אותו למטלות משנה, יחידות חומר, כל דבר שיקח את האיום מהמשימה ויראה לנו שבסך הכל מדובר בצירוף של כמה מטלות לא נעימות במיוחד- אבל אפשריות… חוץ זה שכדאי לזכור להיות ריאליים… לא תצליחי לגמור את כל החומר בהיסטוריה תוך יום אחד, או את כל הUNSEEN באנגלית בפרק זמן דומה. ציפיות מציאותיות ימנעו מאיתנו תחושת כשלון שלא תורמת הרבה באף תחום, גם לא בתחום ההספק.

ספק בגימטריא עמלק

מכירה את הסיטואציה בה את מחליטה משהו-משמעותי יותר (בחרת משפיעה, מגמה בעל יסודי או במכללה, מצאת אומץ למסור שיעור או ליזום יוזמה…) או פחות (ללכת היום עם אמא לבחור ספה או לצאת לחבירה? לעזור לאחותי עם הילדים או למלא מקום לשטערני במועדון צ"ה?) ולאחר ההחלטה במשך כל היום את מוצפת במה שנקרא מחשבות טורדניות קלות?

זה היה טוב? או לא? אולי היה עדיף ההיפך? שמא אתייעץ שוב עם חברה או מורה? ההתלבטויות הללו הן שואבות זמן ואחד האויבים המשמעותיים של ניצולו. בהתאם לכך, כובד ראש בנוגע להחלטות החלטות הוא נפלא וחשוב, עד להחלטה. אבל מאותו רגע שהחלטת, זהו. מקסימום, טעית. מטעויות לא מתים- רק לומדים…

תזכורת

רעיון נוסף שיסייע לאלו שחוסר ניצול הזמן קשור אצלן משום מה לשכחה… תזכורות, במחשב או בפלאפון יכולים להועיל מאוד ולמנוע שריפות (מחר יש מבחן באנגלית…) בטרם יפרצו.

זמן איכות – לא רק משחק ילדים…

בעיה נוספת שמצטרפת לבעיית הזמן הבורח היא איכות הזמן. מחקרים עדכניים דנים בכך שבעיית הבעיות של עולמינו המשוכלל הוא לא רק ניצול הזמן אלא גם איכותו. דוגמאות? רק תבקשו… כמה מכן מוצאות את עצמן מדברות עם חברה (בטלפון, שלא תפגע…), קוראות את העלון הזה ואוכלות? או לחילופין, שולחות סמסמים, מקשיבות לשיעור ומידי פעם גם נזכרות בשלושים מליון דברים אחרים הטעונים טיפול?

מכתבה זו תצא הבשורה, אין חובה להיות זמינים עשרים וארבע שעות ביממה, אם מצאת חיוב כזה באיזה ספר מנהגים עתיק זה כנראה מה שנקרא פליטת קולמוס. תתפלאי לשמוע שאף אם תשימי את הפלאפון על שקט או שתכבי אותו (!!!) שום דבר לא יקרה ומי שבאמת צריך אותך- ימצא. לימוד ממוקד למבחן, או הליכה שקטה ורגועה עם חברה יכולים לתרום לשלוות הנפש וליכולת שלך לנצל את הזמן אחר כך מבחינת מיקוד בנעשה ורוגע.

ומענין לענין באותו ענין, כל משימה צריכה לקבל את תשומת הלב שלה, וכך תהיה איכותית יותר. (מכירה את זה שאת עושה שיעורי בית ומדברת בטלפון תוך כדי ואז צריכה להכפיל את הזמן המיועד לשיעורי הבית…) שיחה עם חבירה היא שיחה עם חבירה, לימוד למבחן הוא לימוד למבחן.

ולפעמים הבעיה בניצול הזמן איננה פרקטית וקשורה למיומנות אלא יותר ריגשית. במילים אחרות, ביום בו קמנו על צד שמאל, או שאנחנו מוטרדים או סתם לא מתחברים למשימה מסוימת מותר להתגמש, להחליף משימה או להחליט שמתיעלים ביום אחר…

בין הזמנים

נשים לב כי סגנון החיים המודרני מזמן לנו 'חורים' נוספים מענינים בזמן שרק ממתינים לניצול, האדם הממוצע בעולם המערבי, מבלה בשנה מאתיים חמישים שעות בנסיעה לעבודה, ועוד מאתיים שעות בעמידה בתורים. במהלך קריירה של ארבעים שנה, מדובר בסך של 18,000 שעות(!) אם שעות אלו ינוצלו למבצעים, אמירת חת"ת, לימוד עניני גאולה ומשיח או להבדיל שיעורי בית, לימוד למבחן או שיחת טלפון לבבית לסבתא הרי שנרוויח שעות רבות ומשמעותיות שבעצם נעלמות לנו בסבך היום יום…

לחשוב טוב

ולקינוח, רגשות חיוביים ואמונה שבעזרת ה' נעמוד בלוח זמנים מוכיחים את עצמם כמביאים הצלחה ועמידה בלוח זמנים. מה שנקרא נבואה שמגשימה את עצמה. לעומתם, אמרות כמו לעולם לא אצליח לסיים בזמן או גם ככה אכשל במבחן אז חבל על המאמץ, לא ממש מסייעות לניצול הזמן, בלשון המעטה…

היום הכי יקר – היום…

דוגמא מופלאה ליוקר הזמן נמצאת בסיפור הבא: לקראת תום שנת תשי"ב, נכנס המשפיע הרב שמואל לוויטין ע"ה אל הקודש פנימה וביקש מהרבי להתוועד לקראת ח"י באלול. הרבי השיב לו כי אין לו זמן להתוועד ביום זה, וביקש שהחסידים יתוועדו בינם לבין עצמם.

הרב לויטין אמר כי הגיעו הרבה חסידים מערי השדה לכבוד היום, אך הרבי שב ואמר שהפעם אין לו זמן… רק כשהודיע המשפיע כי הגיעו כמה קבוצות של תלמידי התמימים נענה הרבי, ויצא להתוועד.

התוועדות ארכה שעתיים בדיוק ועיקר תוכנה עסק בתלמידי התמימים. הרבי דיבר בהתוועדות על כך אין זה נכון שהתלמידים נוסעים לכל חודש תשרי לביתם, והרבי ביקש שיפרסמו את הדברים.

לאחר כמה חודשים, בי"ט בכסלו תשי"ג, כשיצא הרבי לטול את ידיו בסוף המסדרון ב-770 פגש את המשפיע הרב לוויטין ואמר לו: "עדיין – לא הצלחתי להשלים את השעתיים ההן של ח"י באלול…"

מסקנת הסיפור היא שבעצם חוץ מכל הטיפים מחוללי השינוי המובאים לעיל הרי שיש מקום פשוט להתבונן ביוקר הזמן של כל אחת מאיתנו באופן אישי. כן, הדקות, השניות, והמעשים הקטנים שתעשי בהם משמעותיים מאוד, הרבה יותר משנדמה לך.

כמו באותו סיפור שר' מענדל פוטרפס היה מספר על האחים הקדושים ר' אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפולי. הללו רצו מאוד לזכות לראות צדיק נסתר אך לא עלתה בידם. באחת הפעמים בהם שלחם הבעל שם טוב לראות צדיק כזה, הסתתר הלה היטב. הם הגיעו אליו להתארח לשבת, והוא התנה את האירוח בכך שאצלו אין הצגות של צדיקות. על האחים הקדושים לאכול, להתפלל ולעשות הכל בקצב שלו. היות ואין אנו עוסקים במדור סיפורים חסידיים לא נעריך בתיאור של השבת הקשה שחלפה על האחים שנבצר מהם לחוות שבת רוחנית כפי שרצו. בהגיע עת רעווא דרעווין החליט אחד מהם לחזור בכל זאת דבר תורה מהבעל שם טוב על פרשת השבוע, פרשת 'ראה'. המארח שם לב לכך מיד והזדעק – סיכמנו שבלי הצגות של צדיקים!' והמשיך מיד 'אך אם רצונך לדעת מה זה ראה, הרי שראה – אנוכי, על כל אחד להתבונן קודם כל בעצמו כי הכל תלוי בו.'

אז, גם בנוגע לשמירה על זמנים על כל אחת מאיתנו לדעת שזמנינו יקר, כנראה לכן דאגו לנו למותרות חוסכי זמן בדמות מוצרי חשמל שונים וכלי תחבורה שפעם היו בגדר חלום בלבד, כי הכל תלוי בנו. בדור השביעי, הרי בשניה אחת של זמן מנוצל את יכולה להכריע עולם להתגלות – קדימה!