יחיא היה חדש בארץ ישראל. 'עולה' מתימן שטרם התרגל להגייה העברית ולאקלים שלא הסכין אליהם. המגורים במעברה לא היו קלים והחיפוש אחרי פרנסה ב"ארץ זבת חלב ודבש" התגלתה כרחוקה מלהיות דבש… למרות כל זאת, נהנה יחיא ממקום מגוריו בראש העין והשתדל להיות שמח בחלקו. כשם שלא התלונן בתימן, כך לא התלונן כעת. הוא השתדל להסתובב כשחיוך נסוך על פניו, בוטח בבורא העולם ומקווה לטוב.

זו בדיוק הייתה הסיבה שהפתיעה את הרב יעקב לראות ביום אחד לא בהיר כי פניו של יחיא אינם כתמול שלשום. הרב יעקב, חסיד חב"ד שהיה פעיל במעברה, השתומם למראה הבעת היגון על פניו של יחיא שהחליפה את חיוכו התמידי. פניו מלאות הצבע והמבע הפכו לאפורות וחסרות חיים.

יחיא התיישב על ספסל באמצע הדרך ובעייפות לא אופיינית והזמין את הרב יעקב לשבת לידו בעוד השמש קופחת על ראשם. יחיא נראה שמח למצוא איש שבפניו ישיח את דאגתו, פשוט כדי לקיים את פירושם של חכמינו לדברי שלמה המלך: "דאגה בלב איש – ישיחנה לאחרים". מעבר לכך, לא חשב יחיא להפיק תועלת נוספת מהשיחה. הרי מה כבר יוכל להועיל הרב יעקב במקום בו נכשלו הרופאים הגדולים שכמותם לא היו אפילו בתימן?

בקול נכאים שיתף יחיא את איש שיחו בסיפור שהחל לפני כמה שבועות. כאב חד ברגל הציק והקרין חולשה קלה, אך עם הזמן הפך למעיק יותר ויותר. יחיא, שבקרב כל מכריו בתימן היווה שם נרדף לחריצות וזריזות, הפך למי שבקושי קם ממקומו ועוד צולע.

לאחר התלבטויות, היסוסים ולא מעט חשדנות, ובהמלצת משפחתו ושכניו, הוא החליט ללכת אל הרופא. שכנעו אותו שהלה יאבחן ואולי ייתן תרופה.

בפנים חתומות בדק הרופא את מצב הרגל, התבונן ואף יצא להתייעץ עם מומחים בתחום. הדיאגנוזה שלו הייתה חד משמעית להחריד. "יש ברגל שלך מחלה קשה", ניסה לפשט את האבחון לעברית שיחיא יוכל להסתדר איתה. "עליך לבחור אם לעבור ניתוח עם סיכויי החלמה מועטים, או להישאר באותו מצב ולחכות שהרגל תידרדר מדחי אל דחי, עד שהמחלה תתפשט בשאר הגוף ותגרום לסכנת חיים".

יחיא חתם את סיפורו בקול נכאים. כעת כבר לא התפלא הרב יעקב על מראהו המדוכדך של איש שיחו. אלו חדשות נוראות! "מה החלטת לעשות?", התעניין הרב יעקב.

"החלטתי לא לעשות כלום ושהשם יעשה מה שהוא רוצה", השיב יחיא מיואש.

"ומה עם לכתוב לרבי מליובאוויטש?". בעיני הרב יעקב, הכתיבה לרבי מלך המשיח היוותה פתרון הגיוני לתסבוכת הזו. אלא שמה שהיה ברור לרב יעקב עורר מבול של סימני שאלה אצל יחיא. "מה יש לכתוב לרבי מליובאוויטש? הייתי כבר אצל המון רבנים! חוץ מזה שהוא לא מכיר אותי ולא את המחלה הזו!".

הרב יעקב המשיך לשכנע ולהפציר ביחיא לכתוב לרבי. היה לו ברור שמכאן תבוא הישועה לצרה שניחתה לפתע על ראשו של היהודי החביב.
"חשוב גם שתדע", אמר יחיא, בנימה של מי ששולף את הקלף המנצח, "כי אני יודע לכתוב רק בערבית!".

הרב יעקב לא הראה סימני בלבול מיוחדים. "אז תכתוב בערבית!".

יחיא היה המום מעט. לכתוב לרבי מניו יורק בערבית??? איך הוא יבין את המכתב? ובאיזו שפה ישיב לו? אבל יחיא דווקא התלהב מהרעיון והחליט לעשות כפי שמורה לו החסיד הנחמד. הוא ישב וכתב את הבעיה במלואה, בערבית, תוהה לעצמו כיצד ומתי יענה לו הרבי האשכנזי…

כעבור חודשיים בערך צעד הרב יעקב שוב אל  המעברה, מסוקרן לפגוש את יחיא ולשמוע מה השתנה מאז שכתב בהדרכתו לרבי. יחיא צעד לקראתו רגוע ושליו, פניו היו שמחות כמקודם וצעדיו קלים ומהירים. יחיא חייך לקראת הרב יעקב. כעת כבר לא היה צריך להתיישב על הספסל כדי לנוח. כוחותיו עמדו לו לעמוד ולדבר. "שבועיים לאחר ששלחתי את המכתב, קיבלתי תשובה בדואר אקספרס. בשורות הראשונות היה כתוב בערבית שאמסור את ההנחיות המצורפות לפרופסור. ההנחיות עצמן היו כתובות בלטינית.

"מיהרתי לקבוע תור לפרופסור ולהראות לו את מה שהרבי שלח. הפרופסור היה המום לקרוא את האותיות הלטיניות הצפופות, שהורו לו על טיפול שטרם ניסה. הוא שאל לזהות כותב השורות הצפופות אך מלאות המשמעות והייתי גאה לספר לו שהרבי מליובאוויטש בעצמו כתב לו את הדרך לטיפול.

"את התוצאות", מחייך יחיא לרב יעקב, "אתה רואה במו עיניך".