מדוע האופציה המועדפת בציבור היא הסמינר? ומה גרם לסטיגמה שבת שלא לומדת חינוך – פחות 'שווה'? * האם השוק החב"די לא רווי מדי במורות, ועם אילו אתגרים הלכתיים וחסידיים מתמודדות מורות – שמחוסר היצע במוסדותינו, נאלצות ללמד ולעבוד במוסדות לא חב"דים? * האם הסמינר הוא מוסד להשכלה גבוהה או הבית של בנות חב"ד * מהן האלטרנטיבות ללימודים חסידים לבת חב"דית שלא עברה את רף הציונים, וממתי הפכו הציונים הלימודיים, הבגרויות והפסיכומטרי – לתנאי הסף להתקבל לסמינר חסידי? * וכמובן: מהי דעת הרבי בנושא? * רבני קהילות, בנות י"ב, מסיימות מסלול מקצועי ומסלול להוראה בסמינר, מורות ומנחות, פותחים צוהר לעולם כאוב ואפוף מסתורין של שתיקה. * (לא) הוראה לרבים…

מאת: נחמה דינה ש. ונחמה ב. – מגזין דרך המלך

בוגרת ומובטלת

חיה (שם בדוי), תלמידת שנה א' במסלול 'מקצועי' בסמינר, נכנסה אל המסלול לא מרצונה החופשי. כורח הנסיבות, או אם תרצו: כורח הבגרויות – דחקו את רגליה ממסלול ההוראה. "בחב"ד כמעט ואין אלטרנטיבות לימודיות", היא קובלת. "חשבתי להירשם גם ללימודים במדרשה חסידית – אבל ההורים שלי לא יכלו לממן לי גם לימודים במדרשה, גם פנימייה וגם נסיעות – וכל זאת במקביל ללימודים מקצועיים".  חיה פנתה ללימודי ריתמיקה "כי לא רציתי לשבת בבית. כל החברות שלי שם ואני אכלה את זמני בבית?". איך שהוא היא 'סחבה' את השנה [המסלול המקצועי הוא לשנה אחת] ובשנה הבאה היא מתכננת ללמוד חינוך לגיל הרך במוסד חרדי – לא חב"די, "שם לא צריך פסיכומטרי. הם מאפשרים להשלים את הבגרויות החסרות תוך כדי הלימודים".

למרבה הצער, חיה איננה עוף בודד בנוף החב"די, היא מדגם מייצר של עשרות, אם לא מאות בנות חב"דיות שכל חייהן למדו במסגרות חב"דיות ופתאום, ברגע אחד הן עוזבות את הקן, נושרות מהחממה החב"דית, ונאלצות לגשש את דרכן בעולם הרחב. הן לא יודעות מה מצפה להן בעולם התעסוקה, מהי המשמעות של להיות שכיר או עצמאי, מה משמעות התואר בהוראה ולאן ניתן להתקדם איתו, ובעיקר – מה מתאים להן באופן אישי. מטבע הדברים, הן חוששות להשקיע זמן וכסף במקום הלא נכון, ומהסמינר, שהתיימר להיות הבית שלהן – הן לא מרגישות שהן מקבלות תמיכה.

לאן הן הולכות? מתחקיר שערכנו, עולה שרוב הבנות אמנם ממשיכות ללמוד בסמינר, קבוצה קטנה בכל מחזור לימודים – פונה למדרשת 'אור חיה' בירושלים, המציעה לימודי מדרשה בתנאי פנימייה – במקביל ללימודים מקצועיים מחוץ למדרשה[1]. האחרות – יוצאות לעבוד, מחפשות מקום שליחות, בארץ או בעולם, או הולכות ללמוד במקום לא חב"די.

ידוע לנו על כעשרים בנות חב"דיות, שעזבו את הסמינר בשנה האחרונה – בסיום שנה א'. הן מפוזרות כיום במקומות שונים. "נכנסנו לסמינר מחוסר ברירה, מלחץ סביבתי ומצורך במסגרת להיאחז בה אבל לא היינו שלמות עם עצמנו", מסבירה לנו מושקא (שם בדוי) – אישה חסידית נשואה, בוגרת הסמינר ומובטלת…

סיפורן של חיה ומושקא מעלה תהיות לא קלות: מורות י"ב יקרות; שכנעתן את הבת להמשיך בסמינר והיא הלכה – בקבלת עול. אנא, ודאו שטוב לה, שהיא משתלבת וממשיכה במסלול החב"די. ובכלל: האם הסמינר בהכרח מתאים לכולן? אולי אין מה למהר להוציא 'פסק דין' אחיד וגורף ש'בת חסידית צריכה ללמוד בסמינר' – אלא לבדוק היטב היטב מה טוב ונכון עבור כל אחת ואחת באופן אישי?!

מסתבר, שגם אותו אחוז גבוה של בנות, שצלחו את משוכות הפסיכומטרי ונכנסו באופן טבעי לסמינר – לא לגמרי מרוצות. בנות שנה א' מתארות קשיי התאקלמות: "תקף אותי הלם כשהגעתי לסמינר, אני מרגישה כמו מספר. מישהו יודע בכלל איך קוראים לי? מה מעניין אותי?! מישהו הסביר לי למי לפנות כשצריך ומה בכלל הולך להיות פה?", טענו בנות רבות ששוחחנו איתן. רבות מתארות תחושה של "אובדן בתוך המון האדם. רק תמסרי מספר זהות וזהו זה".

הקושי הגדול טמון בעיקר בשנה א' – כשהם נכנסות למכללה ללא הכנה וללא הסברה על הצפוי להן, ועל החשיבות להתמיד ולהוציא את התואר. בנות רבות מבזבזות את הזמן רק בכדי 'להעביר' ארבע שנים, להיות במסגרת הקהילתית ובעיקר – אם נקרא לילד בשמו – לזכות לשם טוב ולשידוך הגון. הן לא רציניות מספיק, צוברות חובות לימודיים, וכשהן מתעשתות – מאוחר יותר, נדרשים מהן זמן, כסף ואנרגיה מרובה בכדי להשלים את התואר.

גן ורדים אפוף חומה

מה אתן רוצות? למה שלסמינר יהיה אכפת מבת שלא משקיעה בלימודים – יותר מאשר אכפת לה מעצמה?!

יעל, בת חב"דית שלומדת תואר שני במוסד אקדמי לא חב"די, משתפת בקושי הגדול להוציא את התואר בסמינר החב"די: "זאת באמת משימה קשה במכללה. ה'עקב אכילס' הוא העבודות הסמינריוניות. צריך להבין שיש חמש מנחות בסך הכל למאות בנות. בחשבון פשוט יוצא, שכל מנחה צריכה לעבוד מול כמעט מאה בנות (!). זה מספר שלא נתפס, ובאופן פרדוכסלי, למרות הלחץ – הן רק מקשות את התנאים והן אינן מסייעות דיין. אצלנו לעומת זאת – התהליך קצר והוא מתנהל מול המנחה, שבדרך כלל מציע נושא גג, נותן מאמרים, בודק פעמיים בלבד ובעיקר – ממהר לתת ציון ואולי הכי חשוב: ציון גבוה! חוץ מזה", אומרת יעל, "יש לנו פורום אינטרנטי של הסטודנטיות ואנו נעזרות זו בזו. לעומת זאת, בסמינר – כל עבודה סמינריונית עורכת חודשים ארוכים ומלווה בתהליך מייגע של אישור נושא, של הגהות דקדקניות – הלוך ושוב, ולבסוף, אחרי כל העמל הציון ממש מעליב ולא מפרגן. לא פלא שבנות רבות לא מצליחות לעשות את העבודה בעצמן".

עם זאת יעל לא מוכנה לזרוק אבן אל הבור ממנו שתתה מים, והיא מציינת לשבח את התכנים החסידיים שיש בסמינר שבהחלט חסרים לה כיום. "הלימודים בסמינר היו בשבילי כמו גן של ורדים. אבל למרבה הצער, בסיומם נתקלתי בחומה בצורה שהיה קשה לי לעבור, וזה הטעם שנשאר לי בפה, הטעם של הסוף המר". רק במאמצים מרובים צלחה יעל את המכשולים והגיעה אל התעודה הנכספת. ממנה היא מתפרנסת ברוך ה' בכבוד.

בדיקה בשטח העלתה כי במכללות אחרות כמו 'בית המורה', 'חמדת הדרום', 'לוינסקי', 'מבחר', 'בית וגן' ועוד – העבודות הסמינריוניות אינן קשות לביצוע כמו ב'בית רבקה' וישנו יחס אישי יותר.

קושי נוסף ששמעו מהשטח הוא המכשולים והמחסומים בדרך אל התואר; "מצאתי את עצמי רודפת אחרי מורים שיתנו לי ציון על הקורס", אומר רחלי. עם זאת היא מסייגת את דבריה: "יש רצון טוב בסמינר לעזור, הקצו לכך גם עוד מזכירה אבל בפועל אין מישהי שבאמת מרכזת את פניות הבנות ודואגת להן למענה. במוסד בו אני לומדת כיום – יש מזכירה שתפקידה לדאוג לרווחת הסטודנטיות. פונים רק אליה והיא לוקחת אחריות מלאה לעזור. הם רואים כל סטודנט בעיניים".

בהחלט, לא נעים להקדיש כתבה שכולה ביקורת פנימית, ושנשמעים בה דברי הלל למוסדות הלא-חב"דיים, אולם אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שהנהלת הסמינר וצוות המורות עושים כל מאמץ לטובתם ולרווחתן של התלמידות, אולם עדיין חסר אותו שופר שיתן מענה אמיתי לזעקתן של הבנות, ואנחנו משוכנעות שהכתבה בוודאי תפעל את פעולתה.

וראשית כל, מן הראוי לערוך משאל הגדרתי-פנימי אך עם תוצאות גלויות ופומביות: האם הסמינר הוא מוסד להשכלה גבוהה או בית לבנות חב"ד? ממה נפשך; אם מדובר במוסד רשמי אקדמי לכל דבר – מדוע מעודדים את הבנות ללמוד דווקא שם, למרות הקושי להוציא בו את התואר, ואם מדובר בבית לבנות חב"ד – מדוע חסרה הדאגה לרווחת התלמידות ומדוע אין סיוע אמיתי בכתיבת העבודות, מתוך מטרה שכל בת שתצא מהסמינר – תהיה עם עבודה, איתה תוכל לפרנס בכבוד את משפחתה?!

"לא מצטערות שלמדנו במכללה!"

מאידך, חובה לציין שבוגרות המכללה – גם אלו שלא עובדות בהוראה – מביעות שביעות רצון מעצם הלימוד בסמינר: "מאוד נהניתי. השיעורים היו מאד טובים, שיעורי הבית היהודי; השיעורים של הרב פרוס, הרב הורביץ, הרב ווינברג; ההרצאות המושקעות: ההווי החסידי וכמובן גולת הכותרת: השליחות – אלו דברים שנחקקים", אומרת דבורה (35) כשניצוץ בעיניה. למרות שכיום דבורה איננה מורה אלא עובדת במשרד, יש לה תואר ראשון – אותו רכשה בלימודיה במכללה. "כשארצה אוכל להתקדם לתואר שני בהרבה תחומים – תרפיה, ריפוי בעיסוק, ייעוץ חינוכי, אבחון דידקטי ועוד. בת חב"דית צריכה ללמוד במוסד חב"די", היא טוענת בהחלטיות, "אחרת איך היא תקים בית חב"די?".

"השקיעו בנו המון" אומרת חנה (27) שלמדה במכללה מזכירות רפואית וגרפיקה. "היום אני לא עוסקת בתחום שלמדתי, אבל היו אלה שנים מאד יפות בחיי. הייתה לנו מחנכת נפלאה  ופעילות חברתית מושקעת. מקצוע לחיים אמנם לא קיבלתי, אבל את המטען לחיים והחוויה הנפלאה – אי אפשר לקחת ממני" היא אומרת. כדוגמא נוספת היא מציינת את אחותה "שלא רצתה ללכת לסמינר כדי לא לבזבז כסף. אבל ההורים לחצו והיא הלכה ולבסוף נהנתה", וכן, היא דווקא כן עוסקת בגרפיקה שלמדה".

גם רחל, מורה ותיקה מספרת: "כשהייתי בחורה, לפני הרבה שנים, התלבטתי האם ללכת לסמינר. חשבתי שלא מתאים לי להיות מורה. כתבתי לרבי והרבי השיב לי ללכת לסמינר מכמה טעמים. הבנתי שהלימודים בסמינר הם הרבה מעבר לתעודה. זהו גיל משמעותי בו הבת מגבשת את הזהות שלה ומתחילה לבחור את החיים שלה בעצמה. הבת מחפשת דמות בוגרת שתהיה ברת סמכא עבורה – מלבד ההורים. המסגרת החב"דית היא עמוד תומך, כדי שבת תקים את הבית החסידי שהיא באמת רוצה, ולא תשנה את הכיוון חלילה בזמן כל כך קריטי הנוגע לכל עתידה".

ואכן, ללא ספק זכות מיוחדת שמורה למכללה החב"דית – שהצמיחה מתוכה את סלתה ושמנה של המחנכות החב"דיות, שגידלה, הדריכה וחיזקה את כל המורות ונשות החינוך בארץ הקודש (ובשנים האחרונות – גם את המחנכים) ושכמעט כל בת חב"דית חייבת להנהלה ולצוות החינוכי, את חייה החסידיים. אולם עם זאת, שומה עלינו לדעת גם לבקר, לתהות ולבקש תשובות – מתוך הנחה כי הביקורת הבונה, מעמידה על הגובה האמיתי, ומתוך רצון עז שכל בת תמצא את עצמה במסלול המתאים לה – בלי רגשי נחיתות או חוסר הצלחה.

חסדי אבות – למען שמה

מידי שנה מציע הסמינר עוד ועוד רעיונות ללימודי מקצוע שונים, עבור אותן תלמידות שלא רוצות או לא יכולות ללמוד במסלול להוראה. אולם עדיין, ללא ספק – המסלול המקצועי מתויג כמיועד לבנות 'פחות חסידיות' ו'פחות חכמות'. פחות חסידיות – כי ישנה מוסכמה שבת חב"דית צריכה ללמוד הוראה. ופחות חכמות – כי כנראה שהן לא עברו פסיכומטרי.

צריך להבין שבכל שנות התיכון, הבנות משתעבדות למבחני הבגרויות ועל כתפיהן הצעירות מועמסים הררים של לימודי חול – למען עתידן המקצועי – ובסופו של יום, גם מי שהצליחה בבגרויות אבל לא רואה את עצמה כמורה – לא תמהר ללמוד במקצועי, למען שמה הטוב ושידוכה הטוב…

מי שראה את מצוקתן של הבנות שלא חפצות ללמוד הוראה, ועם זאת מעוניינות במסגרת חב"דית מקצועית, היה הרה"ח ר' אלדד אילן מגדרה, שהקים בעבר מכללה ללימודי מקצוע – בשילוב לימודי קודש והווי חסידי – בשיתוף עם אוניברסיטת אריאל. תלמידות שלמדו שם הביעו שביעות רצון רבה מהרמה הלימודית ומהאווירה החמה והחסידית, אולם למרבה הצער, מכללה זו החזיקה מעמד שנתיים בלבד – ואז נסגרה. לדברי הרב אילן, אין קשר בין סגירת המוסד לסמינר.

כיום, האופציה הנוספת היא ללמוד ב'סמינר חיה מושקא' של 'אור חיה' בירושלים. מדובר בשנת סמינר ללימודי קודש בלבד, וישנה גם האפשרות לשלב לימוד מקצוע או תואר במכללות החרדיות בירושלים. התשלום לשנה א' הינו  4,900, ₪  ומי שממשיכה לשנה ב' ג' משלמת 1,800 ₪ לשנת לימודים. כאשר מדובר בבנות מחוץ לעיר, הן יכולות ללון (בתשלום) בפנימייה של המוסד, אולם מטבע הדברים – לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה לשלם  לשני מוסדות בו זמנית – למוסד ללימודי קודש ולמכללה ואף ללינה.

פיקוח על התכנים

בנוסף לכך, עולות טענות מבנות המכללה – בעיקר במסלולים המקצועיים – על כך שלימודי המקצועות השונים נעשים לרוב על ידי מורים מבחוץ, לא חב"דיים ולעיתים גם לא דתיים. חומר הלימודים והעזרים (מאמרים לקריאה וסרטים לצפייה) של מורים אלו – לא תמיד עוברים פיקוח דקדקני של אנשי הצוות החינוכי של המכללה. כך לדוגמה, במדעים לומדים תכנים הקשורים באבולוציה ותכנים בעייתיים שהצניעות יפה להן. תלונות רבות הגיעו במשך השנים מפי תלמידות חסידיות ואולם, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, חומר הלימוד עדיין לא מפוקח באופן סדיר.

כמובן שהנהלת המכללה טורחת לוודא שבשיעורי המדע ילמדו קורסים מיוחדים אודות 'אמונה ומדע' – מתוך תורתו של הרבי. אולם כפי שכבר נכתב בבמה זו בעבר[2], הרי שדעת הרבי היא שספרי הלימודים והתכנים ה'רשמיים' נתפסים בעיני התלמידים כאמינים יותר מאשר דברי המורה.

חשוב לציין כי בשנת תשי"ח כתב הרבי לרב שמואל חפר אודות התכנים הלימודיים: "מובן וגם פשוט דענין שמטיל ספק בהנקודה דיראת-שמים ויהדות מסורתית, אין כדאי כלל להיכנס בזה, וכדוגמת העניין – אשר ספק-ספיקא בגדרי פיקוח-נפש גם-כן אסור הוא[3]".

בהשוואה ל'בית יעקב' – מבחינת תכנים ומבחינה מקצועית

אם נביט סביבנו, נגלה שב'בית יעקב' הבינו מכבר את הצורך במקצועות שונים מלבד הוראה – ופתחו מגמות במסגרת הסמינרים. כל סמינר (=תיכון) חרדי מחזיק מוסד להכשרה מקצועית, כהמשך ישיר אחרי כיתה י"ב, עם לימודי קודש ומחנכת. עד תשס"ד למדו הוראה וגיל הרך, ומאז הקימו מגמות מקצועיות רבות. לימודי החול מועברים על ידי מורות חרדיות בלבד, לא גברים ובודאי שלא מרצים מבחוץ, וכאשר מביאים מרצה מבחוץ – הרי שכל החומר עובר פיקוח קפדני.

מבדיקה שערכנו, הרי שבסמינרים של 'בית יעקב' לימודי המקצוע הם ברמה גבוהה עם מבחנים ותעודות ממשרד התמ"ת[4], מה"ט[5] או כל משרד שרלוונטי לאותו מקצוע. המקצועות רבים ומגוונים, דורשים שנתיים או שלוש שנים של הכשרה ובכל סמינר ישנה גם אופציה של לימודי הוראה – עד לדרגת 'מוסמך בכיר', במקביל ללימודי מקצוע: הנהלת חשבונות, ייעוץ מס, חשבות שכר, גרפיקה ברמה גבוהה, פיתוח תוכנה, הנדסאות מחשבים, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ועוד מגוון מקצועות נחשבים בשוק. ובעיקר, וזהו אולי סוד ההצלחה: מבחר הסמינרים החרדיים יוצר תחרות בריאה מבחינה כספית ומקצועית!

האם כולן צריכות להיות מורות?

בשנת תשי"ט כתב הרבי ש"שטח ההוראה, שכנראה גם בדרכי הטבע, עוד רבות בשנים יהיה זה עניין הכי חשוב באה"ק ת"ו – ונוסף על זה – גם מקור טוב לפרנסה גשמית כפשוטה"[6]. מכתב זה ודומיו, הדגישו כי מקצוע החינוך הוא הנושא החשוב ביותר לרבי. כל בת חב"דית הבינה שהאידיאל הוא ללמוד הוראה. גם 'בית רבקה' וגם 'בית יעקב' הכשירו מאות מורות במשך השנים, ואכן, במרוצת השנים, היה מקצוע החינוך האופציה היחידה עבור נערה חרדית.

ואולם, עם השנים נוצרה רוויה במקצוע במוסדות החב"דיים, ובכדי להתפרנס בכבוד, פנו הבנות והנשים לעבוד בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי.

צריך להבין, שהעבודה בחינוך הממלכתי והממ"ד יצרה בעיות הלכתיות רבות, וגרמה לנשים רבות לטשטוש הגבולות מבחינת לבוש, סגנון דיבור, שיח עם גברים ועוד תחומים הלכתיים סבוכים. הסמינר שהיה עד לכך, פתח ארגון בשם "מורה שמים", עבור נשים העובדות במסגרות לא חרדיות – במטרה להעניק חיזוק, תמיכה ומענה הלכתי. ואולם, עדיין ישנן מורות רבות שאינן שותפות בארגון.

עקב כך עולה שאלת השאלות: האם הרבי הורה שכולן תהיינה מורות?

פנינו לשאול שני רבנים חסידיים, שייתנו לקהל מענה לשאלות הללו. מענה הלכתי, ומענה השקפתי של חסיד על הוראה של הרבי.

לדידו של הרב בנימין כהן, רב ומו"צ בכפר חב"ד: "הרבי רואה את החינוך כעיסוק בעדיפות ראשונה לחב"דניקים – גברים ונשים כאחד, זאת משום שעל ידי הוראה אפשר להשפיע על דורות של תלמידים. עם זאת", מסייג הרב כהן את דבריו, "אין זה אומר שכולן חייבות ללמוד הוראה; מי שיודעת שמקצוע זה אינו מתאים לה – שתלך ללמוד מקצוע אחר. אין צורך להשקיע עבור משהו שיודעים בבירור שלא נעסוק בו.

"אפשר להשוות את העניין להוראה של הרבי לבחורים לעשות 'סמיכה'; הרי הרבי לא בהכרח התכוון שהם יהיו רבנים ויקבלו משכורת מהרבנות. אולם לבחור שיש סמיכה לרבנות, יש את הידע והכלים עבור חיים חסידיים לעצמו, וגם בשליחות ההשפעה גדולה יותר – כאשר השליח הוא גם רב.

"כך גם לימודי ההוראה", סובר הרב כהן "אילו לימודים נפלאים לכל בת חבד"ית – גם אם היא לא תעבוד בכך בעתיד, אבל אין הכרח להשקיע את כל השנים הללו – אם ברור לה שהיא לא רוצה או לא יכולה להיות מורה. העיקר הוא",  מדגיש הרב, "שבנות לא תמנענה מללמוד הוראה – רק משיקול של מציאת עבודה; הרי אין לדעת איפה תתגוררו בעתיד ובמה תעבדו, וייתכן שלימוד ההוראה ישמש אתכם ביום מן הימים.

גם הרב חיים קיז'נר, רב קהילת חב"ד עמנואל: מסכים ש"הרבי התייחס למציאות שהייתה אז, כשהיה מחסור חמור במורים יראי שמים בארץ – ולא במצב של ימינו, בו ישנה הצפה של מורים. מובן שהדברים נצחיים בדבר החשיבות של מקצוע ההוראה, במובן שכל מי שיכול להיות מורה – יהיה מורה, אבל לא במובן שכולם ילמדו חינוך ויעבדו בחינוך".

"עם זאת, יש לציין כי תואר בהוראה הוא מפתח למקצועות רבים נוספים", מדגיש הרב, "כגון ריפוי בעיסוק, תרפיות לסוגיהן, ייעוץ חינוכי וכו'. משרד החינוך מממן למורות את התואר השני וניתן לעשות אותו בשנת שבתון תוך כדי קבלת משכורת. זאת ועוד; נשים – גם כאלה שאינן מורות – מעידות כי לימודי ההוראה מסייעים להם כיום בחינוך הילדים.

ולא תחרות…

במגזרים החרדי והדתי-לאומי ישנה תחרות בין מוסדות החינוך – והיות וכל סמינר או מכללה רוצים את הבנות, הם משקיעים הרבה ברמה המקצועית ובמחיר תחרותי. כמו כן, כאשר ישנם כמה מוסדות – כל אחת לומדת במקום שקרוב אליה, או מתגוררת בכוונה תחילה במקום זול בפריפריה, בכדי שתוכל לממן את לימודיה אחרי החתונה. גם במגזר החסידי והליטאי, ישנם סמינרים בכל עיר חרדית!

בחב"ד לעומת זאת, ואולי הגיע הזמן לומר זאת בריש גלי, יש מונופול לימודים על תיכוניים! כל בנות חב"ד – מכל רחבי הארץ – לומדות רק במקום אחד. הן מיטלטלות שעות ארוכות, אפילו מבאר שבע שבדרום ומצפת שבצפון, גם נשים בהריון או נשים עם תינוקות רכים, בכדי לשלם 13 אלף ₪ בשנה – כפול ארבע ולמלא את החובות הלימודיים. האם לא הגיע הזמן לפתוח עוד מוסדות חינוכיים בכל רחבי הארץ?[7] האם חב"ד לא גדלה מספיק, מכדי שכולן תצטרכנה לכתת רגליהן אל מרכז הארץ – ולבסוף לצאת אולי אפילו בלי תעודה, בלי מקצוע ובלי פרנסה?!

כל טירון בכלכלה יספר לכם, שתחרות משביחה ומייעלת את כל המשתתפים בתחרות, האיכות משתפרת, השירות מתייעל והמחיר – יורד…

בשדה החינוך

בתחקיר שערכנו, התבררה לנו תמונה כאובה, בה מורה חב"דית אחת נאלצה לארגן טורניר ספורט מעורב, מורה אחרת ארגנה מקהלה מעורבת, ומורה שלישית נאלצה לצאת מטקס יום ירושלים בבית הספר – לאחר שאל הבמה עלו ילדים מחופשים למנהיגי 'שלושת הדתות' (עפ"ל); רב ולהבדיל כומר ואימאם. הפנינו את השאלה הבאה אל הרבנים:

לגבי כל הבעיות שישנם בחינוך הלא-כשר, אולי עדיף להיות מנהלת חשבונות – ולא לעבור על איסורים בחינוך החילוני, כאשר מחייבים את המורה להשתתף בפעילויות אסורות?

הרב כהן: עדיין מוטב להיות מורה, וזה בתנאי שמדובר באישה חסידית – משפיעה ולא מושפעת. אמת, הפעילויות הנ"ל אמנם אסורות ויש להימנע ולהתחמק ממשימת הארגון שלהן, אבל אישה שמסוגלת להשפיע ובורחת מהמערכה, הרי שיצא שכרה בהפסדה. היא יכולה להיות בעמדת השפעה על ילדי ישראל, ועבור מעט האידישקייט שיקבלו ממנה – הכל שווה.

וללמד ילדים – מעל גיל תשע?

עדיין, אם המורה מקפידה ללמד ולא לשיר ולא לגעת בילדים, וכמובן להישמר מאיסור ייחוד, הרי שכשאר היא בעמדת השפעה, הרי איידי דטריד למיפלט – לא בלע.

לעומתו, סובר הרב קיז'נר: ש"השליחות החינוכית לא מגמדת את הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהוראה במוסד חילוני. מה גם שישנה עבודת צוות עם צוות חילוני ועם גברים, וכך בשם ה'שליחות' – עלולה אישה חב"דית לרדת ברמת הרוחניות שלה. כאשר מערבים את המושג 'שליחות' עם אישה חב"דית צעירה שכפופה למערכת חילונית עם מערכת ערכים וחינוך הנוגדת את הדת – פתאום הכל מותר, והגבולות מיטשטשים. לדעתי מקצועות אחרים עדיפים על עבודה כזו.

"יש מכתב מהרבי על יציאת נשים לעבודה, שלכאורה מנוגדת להלכה שכתב הרמב"ם. הרבי מסביר שם שבאמת יציאת נשים כיום לעבודה היא בדיעבד ולא לכתחילה. כלומר, כשכבר מוכרחים לצאת לעבוד, צריכים להיות מודעים לסכנות הרוחניות. תחושת השליחות מטשטשת לעיתים את גבולות האסור והמותר.

עם זאת, מחדד הרב קיז'נר ש"בנוגע לטקסי יום העצמאות ושאר העניינים שנוגדים להשקפתנו – אין בעיה הלכתית להשתתף. אולם כל מורה שמלמדת בממלכתי/ ממ"ד, צריכה להתייעץ עם רב מדי פעם, ולשים לב לבעיות ההלכתיות שעולות. כמובן, שמלכתחילה, מובן שעדיף להשתלב בחינוך הדתי/חרדי.

"ולגבי התכנים בסמינרים", חותם הרב קיז'נר, "מובן שכל הנהלת מוסד חרדי ובפרט חסידי, צריכה לפקח על תכנים של מורים לא דתיים או לא חרדיים. אולם מן הראוי שאת השאלה הזו יפנו להנהלת המוסד, ולא לרבנים".

*

לסיכום: הסוגיות העולות כאן רבות וצריך לדון עליהן בארוכה. לכאורה, ניתן לסכם את ההמלצות לשיפור שביעות הרצון;

מורות י"ב: הכינו את הבנות לחיים שאחרי. התאימו את ההמלצה ללימודי ההמשך לצרכים האמיתים של הבת. אל תעזבו אותה. המשיכו לעקוב במשך השנה הראשונה ולבדוק האם היא זקוקה לעזרה.

הנהלת הסמינר: השקיעו ביצירת תחושת חמימות ואכפתיות, דאגו לשפר את רווחת התלמידות, הקצו מזכירה שתקבל את פניות הבנות במייל ובטלפון, ותיקח אחריות מלאה על כל פניה ופניה, ובעיקר: סייעו לבנות בכתיבת העבודות הסמינריונית כפי שנעשה במכללות אחרות[8].

עסקנים: חישבו על אפשרויות נוספות ללימודי המשך – תחת המטריה החב"דית, למען יצירת תחרות והגברת האיכות.

ואחרונות חביבות – בנות י"ב: אין לדעת היכן תגורו ובמה תעבדו. דענה כי המצב בציבור הכללי פחות טוב בהרבה: בישראל 1 מכל 4 סטודנטים לא מסיים שנה א' ו-11 אחוז מהישראלים לא מרוצים מהמקצוע בו בחרו לעבוד! אם כך, לכל הפחות השקיעו במקום שיספק לכן מענה רוחני וחוויתי – על כך בוודאי לא תצטערו.

לתגובות: [email protected]