מצד אחד מציינת את התורה את היותו של יעקב אבינו "איש תם יושב אוהלים", בקיצור, אברך חסידי שיושב בכולל ועוסק בתורה. מצד שני, מספרת לנו התורה על השנים הארוכות אותן עשה בבית לבן שנים של עבודת פרך.

הסתירה הזו – לכאורה – אינה סתירה כלל ועיקר. יעקב אבינו עליו השלום פעל כל חייו לאורו של המזמור בתהילים "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ". יעקב ידע כבר בעת היותו ילד, כי אין בכוחו לעשות דבר ללא עזרתו של ה' יתברך. בורא העולם הוא זה ש"עושה" שמיים וארץ. הוא זה שנותן את הכוח לעסוק בענייני שמיים – לימוד תורה עשרות שנים באוהלם של שם ועבר, וגם את הכוח לעסוק בארץ – עבודת פרך של 14 שנה בבית לבן.

מעשי אבות סימן לבנים. מדרכיו של יעקב עלינו ללמוד הוראה למעשה בחיינו. גם כאשר האדם נדרש לצאת אל עולם "המעשה" ולעבוד לפרנסתו, לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו. עליו לזכור כי בפסוק כתוב "יגיע כפיך כי תאכל". כפיך ולא ראשך!

הכפיים עוסקות בעבודת הפרנסה, בעולם המעשה. הראש? הוא צריך להיות במקום אחר לגמרי – בלימוד תורה, באמונה יוקדת ובהבנה ברורה שהעיסוק בפרנסה הוא רק אמצעי ולא מטרה. אמצעי למלא את רצונו של הקב"ה בעולם הזה. רק ההבנה הזו מבטיחה את ברכת ה' ואת ההצלחה "לעשות כסף". כך מספרת לנו התורה לגבי יעקב: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד". באשר ראשו היה מונח בתורה ובתפילה, זכה יעקב לברכה שבאה לידי ביטוי בהצלחתו הגשמית.

יעקב סוגר לנו את המעגל של שלושת האבות שהחל בפרשת נח, שעה שלמדנו על אברהם – אבי האומה – שהכיר את בוראו. כל אחד מהאבות מלמדנו דרך בעבודת ה', דרך שבה עלינו לצעוד כל חיינו.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בשלושת האבות שלי. אבי הביולוגי עליו השלום שהנחיל לי את גופי הגשמי ולימד אותי שהרוחניות שלי היא הגשמיות של יהודי אחר. שלימד אותי שעליי לצאת ולחפש כיצד ולמי לעזור ולא לחכות שיפנו אליי. אבי שנקרא ישראל כשמו השני של יעקב אבינו ששילב עבודת כפיים עם לימוד תורה בדיוק כמו אבי הביולוגי.

אבי השני הוא הרבי שהנחיל לי את הרוחניות, את האור, את השמחה והאושר בחיים. בכל אגרת, בכל שיחה, בכל מאמר אני מוצאת את ההוראה הזו – לשמוח! לסלק את כל המחשבות הרעות. הרבי – אבי השני – מזכיר לי את יצחק אבינו ששמו מעיד על צחוק ושמחה. בעיני רוחי אני רואה את הרבי מניף את ידיו מעלה ומטה ומעודד את השירה. אני רואה את חיוכו הממיס ואת טוב הלב שקורן ממנו וזה מה שעוזר לי לגרש את כל הדאגות ולהרגיש חופשייה מדאגה בגשמיות וברוחניות.

אבי השלישי, הוא למעשה אבי הראשון וראש לכל. הוא זה שנתן לי את נשמתי. הוא זה שמחייה אותי בכל רגע ורגע ושומר עליי ללא הפסקה. הקב"ה – האבא של כולנו – שמזכיר לי את אברהם אבינו בחסד האינסופי שהוא מרעיף עליי בהיותו אב-המון-גויים. ביכולתו להעניק בלי גבול שפע כה רב מבלי "להתחשבן" איתי על הנפילות הקטנות, על הכישלונות במלחמת היצר. רחום וחנון ומרבה לסלוח ומזכיר לי את יצחק אבינו ששמו מעיד על השמחה שהקב"ה מוריד לעולם.

כשסיימתי לכתוב את הטור הזה ולקרוא אותו שוב ושוב, נעצרתי לרגע. האם אני יכולה להקביל בין הקב"ה לאברהם אבינו? האם אני יכולה להקביל בין האבות הקדושים לאבי הפרטי? חשבתי וחשבתי והחלטתי להזכיר לכם את מה שאתם בוודאי יודעים.

אבא אברהם היה כל כולו מידת החסד – מכניס אורחים אגדי, מלמד זכות שהחסד זורם בדמו. אבא יצחק היה מידת הגבורה – עולה תמימה על המזבח, עניין של דין, "פחד יצחק". מידות אלו בנפרד עלולות להוות סכנה. חסד ללא גבולות יכול להזיק. מידת הדין בפני עצמה היא בלתי נסבלת. אבא יעקב היה מיזוג מושלם של אביו וסבו – תפארת – מידת הרחמים ולא בכדי כונה "בחיר האבות". יעקב מגלם בתוכו את שלימות מידותיו של הקב"ה ולכן מיטתו שלמה, שלא יצא ממנו בן רשע.

תכונות האופי של האבות הקדושים הן הן מידותיו של הקדוש ברוך הוא, בהן ברא את העולם ובהן הוא מחיהו בכל רגע ורגע.

כל אחד ואחד מאיתנו כלול מכל המידות. השאלה היא איזו מידה דומיננטית יותר ועד כמה מצליח היהודי לאזן ביניהן וליצור מיזוג של שלמות המידות. הרבי – אבי השני – היה מידת החסד. היא זו שהייתה דומיננטית באישיותו בדיוק כפי שהיא דומיננטית בתפיסה החסידית, אך הוא גם הנחיל לנו את המזיגה המדויקת של שלמות המידות, תקיפות בענייני תורה ומצוות ועדינות אין קץ במגע עם הבריות.

הנהגת ה' יתברך, אביהם של כל האבות ושל כל ברואי עולם – אבינו שבשמיים, היא ההנהגה שעלינו לסגל לעצמנו שהרי "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל… מה שהוא עושה, מצווה לישראל לעשות". אלה הדברים שאקח איתי מפרשת השבוע – דרכו של יעקב אבינו, דרכו של הקב"ה, מזיגה של חסד וגבורה, עבודת ה' מתוך אהבתו ויראתו בכל מעשינו.

אני נושאת תפילה שתעמוד לי זכות אבותיי הקדושים ואזכה "לצאת" כיעקב אבינו מהמצרים והגבולות אל חירות אמתית שזוכה לה כל מי שנצמד לדרכו של הקב"ה.

 אבא תרחם!

מתפרסם במגזין 'משפחה חסידית'