אוי כמה שאני אוהבת מתנות. ממש לא נעים להודות בזה, אבל יותר מכל אני אוהבת את גורם ההפתעה, את הסקרנות ואת הציפייה. מתנות הן קטע פסיכולוגי, קטע רגשי, מערכת יחסים שלמה.

מי לא אוהבת מתנה? מי לא מחכה שיקנו לה אחת כזו? מי לא רוצה שירגשו אותה? מי לא רוצה לדעת שחשבו עליה והביעו את הערכתם באמצעות מתנה שנקנתה או נעשתה במיוחד עבורה. זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. מי אינו זוכר את קבלת הפנים של הילדים בשובו מיום עבודה, מנסיעה לחו"ל: "אימא. מה קנית לי?"…

החכם מכל אדם כבר הבהיר לנו במשלי, ש"שונא מתנות יחיה"… אך, מה עם מי שאוהב אותן? הוא ימות ח"ו?

למילה מתנה שלל של מילים נרדפות. שי; תשורה; מנחה; דורון; אשכר; מתת וכן הלאה. לא משנה באיזו מילה תבחרו, לא משנה איזה שם תתנו למתנה, המשמעות היא אותה משמעות – הענקה של כסף, טובין, קרקעות וכדו' ללא תמורה – נתינה בחינם.

והנה הגענו לפרשת השבוע בה מסופר על ה"מתנות" אותן שולח יעקב אבינו לעשיו הרשע. הוא נערך לשלושה תרחישים. כאשר התרחיש הראשון הוא "פיוס" שייוצר באמצעות משלחות המלאכים הנושאים "דורון" לעשיו אחיו.

לא מדובר בפעולה אגבית. מדובר בפעולה מתוכננת היטב. כזו שמותירה את גורם ההפתעה לאורך זמן. המלאכים נדרשים לשמור מרחק בין עדר לעדר ולהפתיע את עשיו – מקבל המתנה – שוב ושוב. להרשים אותו.

עשיו, אומנם "מתפייס" עם אחיו, נופל על צווארו ומנשקו. אך את מתנתו מסרב לקחת. "יש לי רב" טוען האח האדמוני שהזקין. אחיו, יושב האהל, טוען לעומתו "יש לי כל". יש לי את כל מה שאני צריך. זה – המתנה – שלך. "ויפצר בו, וייקח". עשיו נכנע ללחץ ונוטל את המתנה ומכאן לימוד עבורנו.

גם אברהם אבינו עליו השלום מתעקש לשלם לעפרון את דמי המערה – מערת המכפלה. לא. הוא לא רוצה בחינם. הוא לא רוצה מתנות. שונא מתנות יחיה.

נכדו, האב שמיטתו שלימה, מתעקש להיפך. הוא מתעקש שעשיו יהיה זה שלוקח את המתנה. בדיוק כמו שזקנו נתן מתנות לבניה של הגר, כדי שלא יוכלו לטעון לחלק בירושתו.

הלימוד עבורנו? "בכסף מלא". בעבודת ה' לא משיגים דברים ב"חינם", לא מקבלים מתנות. מי שרוצה לחיות, מי שרוצה חיות בעבודת ה', חייב לשלם על-כך. להתאמץ על-כך. לכן אומר שלמה המלך עליו השלום ששונא מתנות – יחיה. מה שמקבלים בחינם שווה חינם.

בזוהר הקדוש כתוב שאצל הסיטרא-אחרא יש חינם – "אשר נאכל במצרים חינם". יהודי צריך "לקנות" את חלקו בעולם הבא. לקנות את העולם הזה ולהעבירו לבעלותה הבלעדית של הקדושה. הקניין נעשה ביגיעה.

– – –

טבעי לאהוב מתנות. מי לא אוהב מתנות. מתנות הן גם אמצעי להביע אהבה והערכה. אך בכל מה שקשור בעבודת ה', יש לברוח ממתנות. יש להתאמץ מתוך אידיאל. מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם.

עניין המתנה קשור קשר הדוק לשמחות ואירועים. בשבוע הזה, במוצאי השבת, נציין את יום הנישואין של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו והרבנית חיה מושקא. היום בו "קישרו אותי עימכם ואתכם עימי". בנישואין מעניק החתן לכלה "מתנה", אך המתנה הזו נקראת "קניין" למרות שהיא ניתנת בחינם. כדי לסמל את העובדה שהוא – החתן – נדרש לעבוד עבור הכלה שנתקדשה לו. מעתה והלאה מוטלות עליו החובות לכל חייו. לכבדה יותר מגופו, לדאוג לפרנסתה, לרווחתה. עבודה קשה, לא בחינם. שונא מתנות – יחיה.

יום חתונת כ"ק אדמו"ר הוא גם היום בו ייערך בעז"ה הדינר השנתי של קרן הכנסת כלה ע"ש הרב ישראל צבי. הקרן שמסייעת למאות כלות מכרם חב"ד לקבל נדוניה איכותית ומושקעת לרגל חתונתן בשעטומ"צ.

זו ההזדמנות שלכן נשים יקרות להצטרף למעגל תומכי הקרן החשובה הזו ולהצטרף לדינר השנתי שייערך אי"ה במוצאי השבת הקרובה בכפר חב"ד.

אכן. אני אוהבת מתנות. אך אוהבת יותר לתת אותן. להעניק. לתת לכלות צעירות את ההזדמנות להתחיל את חייהן ברגל ימין, עם נדוניה עשירה ומכובדת. הנתינה הזו שהיא חלק מהערבות ההדדית שלנו כיהודים – היא חלק מעבודתנו בעולם הזה. עבודה שעניינה "קניית" ענייני העולם והעברתם לבעלותה של הקדושה.

אני כבר החלטתי. אני שותפה לקרן הכנסת כלה. מה איתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחה, מרצה ושדרנית

[email protected]

מפורסם במגזין משפחה חסידית