חיים, אז תלמיד ישיבת חב"ד המרכזית, השוכנת בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בניו-יורק, נהג להקדיש מדי יום שישי כמה שעות לזיכוי יהודים במצוות תפילין. האמת היא, שלא רק חיים. כל חבריו לישיבה, כמו כל תלמידי ישיבות חב"ד בעולם כולו, מקדישים את שעות אחר-הצהריים של ימי שישי לפעילות כזו.

חיים ועמיתיו לצוות נהגו לנסוע למנהטן, שם ביקרו בקביעות בשורה של משרדים יוקרתיים. בדרך כלל, זכו להיענות יפה. אבל במקום אחד נתקלו ב"קרחון" בלתי עביר. היה זה משרד עורכי-דין יהודי, עתיר עובדים, שלרוב הראו עצמם עסוקים ולא שעו אליהם. אלו שכן היו מעוניינים להניח תפילין – זכו ליחס מאוד לא סימפטי מצד מנהל המשרד.

בימים שהמנהל בעצמו נתקל באורחים הלא רצויים לו, הוא דאג עד מהרה לסלקם באלגנטיות מדיפה שנאה. הוא היה ממלמל משהו תוך כדי הליכה לעבר פקידת הקבלה – ואחרי כמה דקות היא הייתה מבקשת מהם בנימוס לעזוב את המקום. כך זה נמשך חצי שנה, אבל הבחורים לא נכנעו. מדי יום שישי הם המשיכו לפקוד את המשרד, ממתינים לבקיע שיופיע ב"קרחון".

יום שישי אחד, בעוד חיים וחבריו ממתינים לרכבת התחתית שתוביל אותם ליעדם, פנה אל חיים רוכל, מקסיקני טיפוסי: "אדוני, יש לי עניבה שחורה, שתעמוד עליך נפלא".

"לא, תודה", השיב חיים קצרות. "אני לא אוהב עניבות".

"לא! לא!", התעקש המקסיקני. "אתה צריך עניבה. אדם חשוב עם חולצה לבנה כשלך צריך עניבה. הנה, אעשה לך הנחה. קח עניבה ששווה שבעה דולר בחמישה בלבד".

"מצטער, אני לא רוצה עניבה!", ענה חיים בפסקנות.

אבל האיש ממש התעלק אליו. "העניבה הזו היא בדיוק בשבילך! אם תלבש אותה תיראה טוב! אתה חייב"…

ראו חיים וחבריו, שהרוכל המטריד עוד מסוגל לעלות עמם על הרכבת הבאה, אם לא יקנו ממנו עניבה. הם החליטו לנדב כל אחד דולר או שניים למשימה, והעניבה והכסף החליפו ידיים.

חיים נשם לרווחה. הרבה זמן לא נתקל ביצור טורדני כל כך. אבל זה לא נגמר. "אדוני", קרב המקסיקני אל חיים, "לא מכרתי לך סתם. אתה באמת חייב ללבוש את העניבה! זה יגרום לך להיראות טוב!".

חיים לא הספיק להוציא הגה מפיו, ואותו רוכל שלף מידיו את העניבה והחל לכרוך אותה סביב צווארו. "התכופף מעט… הרם את הצווארון של החולצה ו…יופי. עכשיו אתה נראה כראוי", הביט המקסיקני בסיפוק על מעשה ידיו. באותו רגע, הגיעה הרכבת בשעטה והחבר'ה עלו עליה. מי יודע מה היה קורה אילו המשיכה הרכבת להתעכב…

הקבוצה עברה את המסלול הקבוע, וכמדי שבוע הגיעה ליעדה האחרון – משרד עורכי-הדין המהולל. הם נכנסו לחדר הקבלה המרוצף שיש בוהק, לפחות כדי להותיר עלון יהודי בידי עובדים שכן מוכנים להתייחס אליהם. אך בן רגע הופיע הבוס. "מי אתם? מה אתם רוצים?", שאלם, משל רואה הוא אותם לראשונה.

"אנחנו תלמידים של הרבי מליובאוויטש", החליט חיים להשיב בתמימות, כאילו אכן זו הפעם הראשונה שהם נכנסים לכאן. "באנו לראות אם יש כאן יהודים שרוצים להניח תפילין". עכשיו, הוא שיער, יגיע צו-הגירוש.

אולם המנהל הביט עליהם רגע בדומייה, הצביע על חיים ואמר: "אתה, בוא אחריי". בתוך המשרד, מאחורי הדלת הסגורה, פנה אליו האיש במילים ישירות: "אני רוצה להניח תפילין".

כאשר חלץ עורך-הדין מעליו את רצועות התפילין, היו פניו סמוקות מעט. "אתה בטח רוצה לדעת מה קרה לי פתאום", הביט האיש בפניו של חיים. חיים הנהן בראשו באלם.

האיש נאנח עמוקות. "אז כך. לאחרונה הפסיד המשרד שלנו בכמה משפטים גדולים. במקביל, נולדו אצלי בעיות אישיות, שהרגשתי לגביהן חסר-ישע. חשתי זקוק לעזרה ולא ידעתי למי לפנות. חיפשתי מישהו שבאמת אכפת לו ממני.

"אתמול יצא לי לראות את אחד הכרטיסים שהשארתם פה, עם תמונתו של הרבי. מראה הפנים ההדורות עשה עליי רושם. התחלתי לחשוב, שאולי אישיות דתית היא הכתובת בשבילי.

"הגעתי הביתה, נשכבתי לישון אחוז מחשבות, ואז הופיע בחלומי הרבי מליובאוויטש. הרבי חייך אליי חיוך זוהר ואני חשתי מוצף בתחושה מרוממת. שאלתי את הרבי, אם הוא יכול לסייע לי, והרבי, המשיך לחייך וענה: 'הרי אני שולח לך כל יום שישי קבוצה מתלמידיי עם תפילין'…

"נבוכותי. 'אבל רבי', ניסיתי להתפתל, 'הלבוש המרושל שלהם דוחה אותי. אף אחד מהם אפילו לא לובש עניבה!'.  הרבי, עם אותו חיוך מלטף על פניו, אמר לי: 'אתה רוצה עניבה? בסדר. הפעם יבוא מישהו עם עניבה'. ואז התעוררתי.

"אתה מבין", מחה המנהל דמעה סוררת שבצבצה בזווית עינו. "כשראיתי אותך, לראשונה עם עניבה, הבנתי שזה לא היה סתם חלום. החלום התחבר היטב למציאות"…