הדר מזרחי

אילו הוציאנו ממצרים ולא שדרגנו את הוילונות – דיינו!

אילו שדרגנו את הוילונות ולא סיידנו את הקירות – דיינו!

אילו סיידנו את הקירות ולא קרצפנו את הארונות – דיינו!

אילו קרצפנו את הארונות ולא שפכנו אקונומיקה בכמויות – דיינו!

אילו שפכנו אקונומיקה בכמויות ולא הסרנו את כל הקליפות – דיינו!…

תודה!

ריבונו של עולם – תודה. תודה על ההזדמנות שאתה מעניק לנו מידי שנה ברוב חסדך, להוציא ישן מפני חדש, להשתנות באמת, ללכת קדימה ולא להישאר בעבר.

ניצבות אנו, מותנינו חגורים בסינר, נעלי גומי ברגלינו והמטאטא בידינו – מנווטות את הדרך אל עבר זמן חירותנו. לא, זו לא בדיחה וזו גם לא טעות. מתוך מסירות הנפש הזאת מתגלה החירות. ולמרות העבודה הקשה, גם השנה נעשה מאמץ לדלג על קוצר הרוח ונמלא את פינו שירה כים. ונודה לפניך – היה שווה. כי מי שטורחת בערב פסח מכינה כלים לאור חדש שיורד לעולם, בחודש התחדשות החדשים. יגעת ומצאת. תאמיני.

•

עצרנו לאתנחתא משותפת, נשים יקרות, להתרענן מעמל העבודות והמטלות, לנשום מעט אויר צח ולחדש את הכוחות לקראת זמן השיא של ההכנות לחג הפסח. כברת דרך מרשימה מאחורינו אך מאמץ ניכר עדיין לפנינו, כל זמן משך מעשינו ועבודתינו… (את נזכרת בנוסטלגיה במדף הראשון אותו איבקת. אכן, הסמרטוטים עשו קילומטרז' מרשים מאז אותו מדף נידף) וברגעים אלו, את, הגנרלית משקיפה על הזירה, מפיקה לקחים ומתכוננת לבאות.

לפני שנמשיך את הדרך, נאפשר לעצמנו כמה רגעים של מנוחה, הרפיית מתחים, התבוננות ולימוד.

ל-ה-ר-פ-ו-ת

נתחיל בהרפיה עמוקה.

נשכב על הגב, ונביא את הברכיים כאשר הן מחוברות זו לזו לכיוון בית החזה כדי להאריך את חוליות הגב ולהקל על מערכת העצבים.

נפנה בעדינות סנטר לכיוון בית החזה ונשהה בתנוחה זו כדקה. כעת נפשוט את הרגליים ואת הזרועות ונחזור למצב של שכיבה.

אם את חשה שגבך התחתון כואב כופפי ברכים ואפשרי למותנית להתקרב אל הקרקע. זיכרי להפנות את הסנטר בעדינות לכיוון בית החזה ועל ידי כך חושי את ההתארכות של חוליות הצוואר. גם המותנית וגם הצוואר הם אזורים המועדים לעומס, כאבים ולחצים בגלל מבנה עמוד השדרה השקערורי פנימה באזורים אלו. מסיבה זו חשוב שנאפשר לחוליות המותנית והצוואר להתארך בזמן ההרפיה. כך נגן על גופנו מפגיעה ונשמור על בריאותינו.

ננתק את המחשבה מכל המשימות שהיו ויהיו ונאפשר לעצמנו לחוות כעת מנוחה. ננשום דרך האף ונוציא הרבה אויר בנשיפות ארוכות. אם מאד קשה אפשר להוציא אויר דרך הפה, אך בעיקרון את הכנסת האוויר לגוף מומלץ מאד להקפיד לבצע תמיד דרך האף. האף הוא האיבר שניתן לנו כדי לבצע את פעולת הנשימה – "ויפח באפיו" (ולא בפיו) – "נשמת חיים". דרך האף האוויר שאנו נושמות עובר תהליך של ניקוי, חימום ואף הוספת לחות. הוא מגיע אל הגוף שלנו בדיוק בטמפרטורה ובכמות הנכונה, ומביא להגברת כושר הריכוז והשקט הנפשי. כאשר אלו מושגים, אנחנו מנצלות טוב יותר את כוחותנו ומתעייפות פחות. כמו כן, אנו מתאוששות מהר יותר ממצבי לחץ ועייפות. לכן נשים לב מעתה ונשתדל מאד להקפיד על נשימה דרך האף.

בזמן ההרפיה נתרכז כאמור בפעולת הנשימה ונרגיש כיצד אנחנו משילות מעצמנו את העייפות בכל פעם שאנו מוציאות אויר (נושפות החוצה) וממלאות את המצברים בכל פעם שאנו מכניסות אויר (שואפות פנימה).

נחוש כיצד ננסכים בנו כוחות חדשים ורעננים, ונמיר תחושות של לחץ – ברגיעה. זכרי ש"הכל בסדר" ודמייני עצמך מגיעה לערב החג שמחה ורעננה.

אחרי שתחושי שהחלפת כוחות התרכזי במשימתך הבאה:

דמייני את עצמך פועלת בצורה נינוחה ומסודרת, מתוך מנוחה פנימית.

"מבשרי אחזה אלוקה"

כעת, לאחר שהחלפנו כוחות והתרעננו, ננסה להמשיך את הדרך שבה אנו פועלות עם גופנו ממקום אחר. ממקום של התבוננות והקשבה לחכמתו של הגוף.

ידוע כי לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף על הנשמה. מוסבר בחסידות כי הגוף בשורשו הוא מעולם התוהו. בעוד שהנשמה שורשה מעולם התיקון. הגאולה עניינה נשמות בגופים דווקא.

ואכן הגוף היהודי הוא זה המחדיר קדושה לעולם על ידי עשית מצווה – בנית סוכה, נתינת צדקה, נטילת ידיים, הליכה לבית הכנסת. הרובד המעשי והעיקרי של חיינו בא לידי ביטוי באמצעות הגוף, וגם בשעת תפילה אין אנו יוצאים ידי חובה אלא על ידי עקימת שפתיים.

דווקא בגוף היהודי, מסביר הרבי (שיחת פרשת ויחי תשנ"ב), מתגלה בחירתו של הקב"ה בעם ישראל היות ובחירה אמיתית היא רק בין שני דברים שווים. בין גוף לגוף. בין הגוף של הגוי הדומה על פניו לגוף היהודי.

נשמת היהודי – חלק אלוקה ממעל ממש שונה בתכלית מנפש הגוי שמקורה משלוש קליפות טמאות. לעומת זאת, בין הגוף של היהודי לזה של הגוי לא ניכר הבדל.

אך למרות הדמיון החיצוני בין הגוף היהודי לגוף הגויי. קיים הבדל מהותי ביניהם: היות וה' בחר בגוף היהודי, ובעצם הבחירה מתגלה הקשר העצמי בין הגוף היהודי לעצמותו ומהותו של ה' יתברך. וכשם שהאדמה מכילה את כוח האינסוף, גם בגוף היהודי מתגלה הקשר עם העצמי, עם הקב"ה, כפי שכתב דוד המלך – "מבשרי אחזה אלוקה".

בעל התניא מכנה את הגוף כעיר קטנה ששני מלכים (היצר הטוב והיצר הרע) נלחמים על השליטה בה, כאשר אחד קם – השני נופל. הגוף שלנו הוא שדה מערכה בין המודע ללא מודע, בין בחירה להעדר בחירה. הגוף נתון לשינויים מתמידים של בניה ופירוק, אך גם של זיכוך או חלילה ההיפך.

ואכן, מדהימה העובדה שלעבודה הרוחנית של האדם ישנה השפעה על חומר גופו.

הרובד של זיכוך הגוף דרך התורה והמצוות הינו תכלית עבודת האדם – להיות לו דירה זו בתחתונים ולעשות בתוכו משכן.

מודעות גופנית

רובד נוסף של עבודה עם הגוף קיים על ידי הפנית התבוננות והתייחסות מודעת לדרך בה פועל הגוף.

אם נבחר להתבונן ולהקשיב לגוף, נגלה שהוא נוח לתקשורת ומלא במידע חיוני. בדרך זו כאב יהפוך להיות מסר ולא למטרד, ותהליכים אוטומטים כגון נשימה, ישיבה או מנוחה, יקבלו עוצמה אחרת לחלוטין אם יתבצעו מתוך מקום של מודעות.

אז איפה זה פוגש אותנו בכל הבלגן שלפני ה'סדר'?

נסי להיות מודעת לא רק למה את עושה אלא גם לאיך.

זכרי כי שמירה על גוף זקוף תאפשר לך להיות יותר ממוקדת וקלילה. יציבה נכונה היא אמנות בפני עצמה הדורשת למידה מעמיקה ותרגול, אך בהחלט נוכל להשתמש במספר טיפים חשובים שיסייעו לך במהלך ה"התנהלות השוטפת", ודרך אגב, הם יכולים לבוא איתך באשר תלכי – למשרד, לכיתה, לבית הכנסת וגם לתור ב'סופר'.

•

גוף האדם מתווך בין שמים לארץ. לעומת בעלי החיים שמבוססים ומעוגנים ברובד הארצי עם ארבע רגלים. לנו, בני האדם יש בסיס צר יותר – זוג רגליים המחייב התמודדות מורכבת הרבה יותר עם כוח הכבידה. מסיבה זו תינוק עומד על רגליו חודשים רבים לאחר שיצא לאוויר העולם, בעוד שבעלי חיים רבים מתחילים לקפץ מיד מרגע היוולדם.

היציבות שלנו היא כמו חתימה שמייצגת את דרך ההתארגנות והחיבור בין הגוף לנפש כיחידת חיים אינדיבידואלית.

ובדיוק כשם שניתן לשנות חתימה, ניתן גם ללמוד לשנות ולשכלל את היציבה שלנו, על מנת שנוכל לעשות בכוחות שלנו שימוש יעיל ויוצר.

חושי שמים מעלייך וארץ תחתייך.

נסי להרגיש כי יש כוח המנוגד לכוח הכבידה, והוא כוח הצמיחה. זהו כוח הזוקף את גופך כנגד כוח המשיכה. חושי את כוח הצמיחה בגופך והעצימי אותו. דמייני שקודקוד ראשך (הנקודה הגבוהה ביותר ממנה מתחילה צמיחת השער) נמשך באופן מתמיד כלפי מעלה וכתוצאה מכך את מתארכת כלפי מעלה ולא שוקעת כלפי מטה.

נסי להקפיד על נשימה דרך האף, ופה סגור.

הקפידי לשים לב לפעולת הנשימה במהלך היומיום ושימרי על אורך רוח – נשימה רגועה ועמוקה.

אל תתני לבטן לבלוט קדימה. הכניסי אותה בעדינות פנימה, ונסי לשים לב שהאגן והכתפיים נמצאים על אותו קו. אם אינך מורגלת לכך, התחילי בצורה הדרגתית. בצורה זו שרירי הבטן מתחזקים ועמוד השדרה נשאר יציב, כולל הגזרה שלך.

בזמן עמידה הקפידי לא לנעול את הברכיים – כלומר לא למתוח את האזור שמאחורי הברך אלא לשמור עליו משוחרר. התחושה היא כאילו כפפנו מעט את הברך קדימה. אם נבצע זאת בצורה נכונה, נחוש שכף הרגל שלנו יותר מחוברת לקרקע, כאילו יש לה שורשים. מתוך ההשתרשות של כף הרגל בקרקע הזכרי שוב בשמים שמעלייך, נשמי עמוק והתארכי.

מובטח לך כי אם תתני את דעתך על פרטים אלו, תמצאי את עצמך מתנהלת בצורה רגועה ויעילה יותר. יתכן ובשלב ראשון סוג כזה של התבוננות תדרוש ממך מאמץ ותיראה לך לא טבעית, וזה נכון, אך טבע שני אינו זר לנו, חסידות חב"ד, ואפשר גם אפשר ליצור טבע שני לגוף הפיזי. זו יכולה להיות בהחלט התחלה של עוד יציאה ממצרים.

בהצלחה! פסח כשר ושמח!

לשאלות: [email protected]