בתי הבכורה מתגוררת כבר כמעט עשור בברוקלין הקרה והרחוקה או החמה והרחוקה. תלוי באיזו עונה של השנה כמובן.

פעם או פעמיים בשנה מגיעה בתי היקרה לבקר בארץ אם בשל שמחות משפחתיות ואם בשל געגועים משפחתיים.

תמיד, בכל ביקור, ביום האחרון לשהותה איתנו היא פשוט נעלמת. לא עונה לטלפונים. מתאדה. לא מתקשרת. נאלמת. יום אחרי נסיעתה אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם מבול טלפונים. "איפה היא?" (השוויגער שלי). "למה לא אמרה שלום לפני שנסעה?" (השוויגער שלה). "מדוע לא התקשרה להיפרד?" (אימא שלי, סבתא שלה) ואלו רק הטלפונים שאני זוכרת…

במשך השנים הבנתי שפרידות קשות עליה כך שהיא פשוט מעדיפה לדלג על השלב הזה… בלי חיבוק מסבתא, בלי מילים חונקות ושיחות טלפון ארוכות עם חברות שמתגעגעות. קשה עליה פרידתן.

השבוע אנו נפרדים מספר בראשית. סיום החומש הראשון גם הוא סוג של פרידה. פרידה היא בדרך כלל חוויה לא נעימה.

פרידה מאדם יקר ואהוב – כואבת. פרידה ממקום עבודה או בית – מצערת. פרידה מחפץ יכולה להיות מאתגרת. הכרתי אנשים ששומרים חפצים שהערך הרגשי שלהם עולה עשרות אלפי מונים על ערכם הכספי רק בשל קושי הפרידה.

אין בכך כל בעיה כל עוד שמירת נכסי העבר אינה מפריעה להווה ולעתיד אך לעיתים השמירה הזו עשויה לעצור את ההתקדמות בעתיד ולהפריע להווה. לעיתים אותם אנשים שהיו רוצים להתקדם בהווה ובעתיד יחושו תקועים ומתקשים ויאחזו באותם חפצים סנטימנטליים.

אם נבדוק טוב נראה שמה שבאמת מונע מהם להתקדם היא האחיזה בעבר. הם יתרצו זאת כרצון לזכור את מה שחוו אבל מטעמי נוחות או אפילו עייפות הם יעדיפו להישאר בעבר ולהתרפק עליו באמצעות הזיכרונות.

– – –

שני אירועי סיום ופרידה פוקדים אותנו השבוע. בפרשת השבוע אנו נפרדים מיעקב אבינו ש"נאסף אל אבותיו" וגם מחומש בראשית שליווה אותנו מאז שמחת תורה. פרידה לא קלה. אך כבר לימדונו רבותינו כי חסידים אינם נפרדים…

גם יעקב אבינו עליו השלום לא נפרד מאיתנו. יעקב אבינו לא מת. מעניינת העובדה שבפסוק הראשון נקרא יעקב בשמו המקורי: "ויחי יעקב" ואילו לאחר הסתלקותו הוא כבר נקרא בשם ישראל. ההסבר לכך קשור לעניין הפרידה.

בפסוק הראשון מבקשת התורה להזכיר לנו את עברו של יעקב. העבר יכול להיות טוב בתנאי שתמיד נזכור מאיפה באנו ומה היא שליחותינו בעולם. כל אדם נולד עם ייחודיות משלו שאין לאף אדם אחר במטרה לעשות את העולם הזה לטוב יותר.

כאשר אנו יורדים למצרים (לשון מיצר), כאשר אנו חווים פרידה אנו נוטים לראות בה אירוע עצוב, ולא כך הוא. עלינו לזכור שזהו מסלול חיינו ומוטלת עלינו האחריות להתעלות מהמיצר בכוחות עצמינו ולא ליפול לחוויית הפרידה, אלא לזכור שהקב"ה נותן לנו את הכוח להמשיך (ישראל – כי שרית… ותוכל). גם כאשר הכוח הזה ניתן לנו לזמן שאול כמו שכתוב "ויקרבו ימי ישראל למות".

בשבת הקרובה יש לנו את הכלים להתמודד נכון עם פרידה. אף-על-פי שאנו מסיימים ונפרדים מספר בראשית, כבר במנחה אנו קוראים בספר שמות. מה שמלמד אותנו שלכל סוף יש התחלה חדשה ונעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן.

שתי פרשיות בתורה פותחות בסיפור הסתלקותם של צדיקים מן העולם: פרשת חיי-שרה המספרת על פטירת שרה אמנו, ופרשת ויחי המתארת את פטירת יעקב אבינו. למרבה ההפתעה, דווקא בשמות פרשיות אלו מופיע הביטוי "חיים" – "חיי שרה", "ויחי יעקב". יש כאן ביטוי ברור לקביעת חז"ל, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים".

אם אדם זוכה וחי את כל ימי חייו כראוי, דווקא בעת פטירתו מתברר, שחייו בעולם הזה היו חיים של ממש, ושנותיו עלי אדמות נעשו חלק מחיי נצח.

– – –

עלינו לזכור שכל פרידה מסמלת את הצורך לגדול ולגלות אחריות יותר גדולה לחיינו ולחיי הסובבים אותנו בדיוק כפי שאנו מצפים מילדנו שנפרד מהמוצץ לגלות אחריות, או כפי שאנו מבקשים מזוג צעיר שמתחתן ונפרד מאיתנו כדי להקים את ביתו, לדאוג לעצמו. נזכור ונאמין שהקב"ה שם אותנו בסיטואציית הפרידה כדי שנצמח ונגדל, כי כל סוף הוא התחלה חדשה!

"חסידים אינם נפרדים כיוון שאף פעם לא נוסעים איש מרעהו, היכן שהם נמצאים הם משפחה אחת" (היום יום). יש משהו במשפחתיות שמאוד מנחם ומשכך את הכאב שבצער הפרידה. הידיעה שהפרידה היא לא לנצח. הידיעה שהקשר המשפחתי הוא נצחי ולא תלוי בזמן ומקום.

הרבי רצה שחסידים ירגישו כמו משפחה אחת חמה ומלוכדת. שאהבת החסידים בינם לבין עצמם תהיה הרבה יותר מאשר אהבת אחים אצל שאר העולם. במהלך חיי הכרתי אנשים רבים במסגרות שונות, אפילו את החברות שהיו כל עולמי בתיכון אני בקושי זוכרת ובוודאי שאין לי מושג מה קורה איתן. לעומת זאת הקשרים החב"דיים הם במובן מסוים משפחתיים. נכון. יש משפחה קרובה ומשפחה רחוקה, אך האחווה החסידית תמיד קיימת במידה כזו או אחרת.

חסידים אינם נפרדים.

זהו פרק מהספר "פרשה באהבה" של מירי שניאורסון