את האמרה החסידית הידועה "הרבי אינו בודד והחסידים אינם בודדים" למדתי על בשרי באופן מרגש במקרה אחד פרטי שהוא גם כללי.

לא, לא נסעתי לקצווי עולם לשם כך. לא נתקעתי בג'ונגל שכוח א-ל ולא נסעתי להתבודד על אי קטן בקאריביים. גם שפר עלי מזלי ולא התגלגלתי למקדש עבודה זרה בהודו או במקום שמם מיהודים באתיופיה. מסתבר ששליחי הרבי, שנמצאים בכל מקום ומהווים רשת איתנה של אהבת ישראל ונתינה ללא תנאי נמצאים גם במקומות טריוויאלים בהרבה, כמו אילת, למשל.

אמנם, העיר הדרומית זקוקה לחיות יהודית ואור חסידי מהסוג שמחייה גם מקומות רחוקים, פיזית ורוחנית כמו אילת, שם נרדף לבילויים ופיתויים, אך אצלי הסיטואציה היתה אפרורית בהרבה:
במסגרת עבודתי, נדרשתי ליומיים של השתלמות מקצועית באיזור הדרום בואכה אילת. מקום הלינה נקבע באחד ממלונות הכרך ולאור בקשתי המיוחדת, היה זה מלון כשר. דא עקא, לא כולם קוראים את האותיות הקטנות, ובערב הנסיעה מצאתי את עצמי משובצת בחדר ובמלון עם תעודת כשרות רגילה לחלוטין. שיחה קצרה עם המשגיח הבהירה לי כי אין ולא תהיה אפשרות למנות מהדרין, הירקות כולם בשיטת "היתר מכירה" משמע- נגזר עלי צום ליומיים, מה שיכול היה להפוך לדיאטה אפקטיבית אם לא לוקחים בחשבון את התוקפנות הבלתי צפויה שעלולה להפוך אותי ליצור בלתי חברתי בעליל.

היות ואני עובדת בגוף שומר טבע, אך כזה שפחות מכיר את מה שמעל לטבע, ממילא גם המודעות והיכולת היו מוגבלים ונאלצתי לאלתר פתרונות במהירות מבלי להכביד על חבריי לצוות ולהיות נטל על הציבור.
כל אדם דתי או חרדי העובד בסביבה חופשית יודע כי יש לו שתי אופציות. האחת: להתגמד ולהצניע אורחותיו והליכותיו, לנסות שלא לבלוט ולמשוך יותר מידי אש,להסתיר את דעותיו במידת הניתן ואם נדרש להסברים, אז באופן תמציתי ובשפה מרוככת. האופציה השניה- להיעלם ולא להיות שם. אך כחסידי הרבי אין לנו את הפריבילגיה לבחור לא את זה ולא את זה אלא להיות שליחים במקום בו אנו נמצאים ולייצג נאמנה את היהדות ואת המשלח. מסתבר שבפועל זה הרבה פחות מסובך ממה שזה באמת אבל תמיד ההפחדות שמתחילות בראש משמיעות צלילים רמים מאוד. כך יצא שלקחתי הצידה את מנהלת הצוות, הסברתי לה את הסיטואציה והצעתי פתרונות אפשריים. היא כמובן תמכה והביעה אמפתיה אך מעבר לכך, הרבה לא היה לה מה לעשות.

"מה עושים?" סימסתי לבעלי. אני תקועה פה בלי אוכל בכשרות מהודרת ליומיים הבאים ואין לי שום אופציה באופק.
"יתקשרו אלייך" הוא עונה בסמס קצר ולקוני המסמל תקופת לחץ בעבודה ואכן כעבור זמן טלפון לא מוכר מהבהב על הצג. בעצם, קצת מוכר. הוא כולל בתוכו את המס' 770. אני עונה חיש. "שלום, מדברת רוחמה, שליחה מאילת. הבנתי שאת זקוקה לאוכל בכשרות מהודרת. נשמח אם תרצי להגיע אלינו ואם לא אארוז לך. יתכן שבעלי יוכל להקפיץ לך אם הוא באיזור". כך, בפשטות, ללא שום בקשת תמורה או הרגשת חשיבות הציעה לי השליחה פתרון מושלם לבעיה. "תודה" התרגשתי מהצד השני "אעדכן אותך בהמשך"

אני נפרדת וכעבור זמן מה שוב מתקשרת להציק "ראומה.." "רוחמה" היא מתקנת בסבלנות ואני מנסה לרכז את דעתי המפוזרת "כן, סליחה. אני מתנצלת. יחול עכוב של כחצי שעה.. זה בסדר?" אני מגמגמת. "אין בעיה. רק תגידי לפני שאת באה. שאחמם הכל" הכל?.. אני חושבת, חשבתי על משהו סמלי..מקווה שהיא לא תגזים. והיא הגזימה, ועוד איך. כבר בכניסה חיבוק חם, חיוך ופניו המאירות של הרבי הבהירו שהגעתי למקום הנכון. קופסאות מושקעות עם כל טוב ארוזות בקפידה. 'שיספיק לך גם למחר' היא אומרת. אני נפרדת בחום וחוזרת למלון. לנגד עיניהם המשתאות של חבריי אני פורסת את השלל. 'מה, את כל זה נתנה לך מישהי שמעולם לא פגשת? וזה בחינם?' הם נדהמים.

תבינו, אני מסבירה. הרבי דואג שאף יהודי לא ישאר לבד. בעפולה ובאילת. בטוקיו ובמוסקבה. בכל העולם. שלוחיו נמצאים שם בכל מקום לכל אחד.גם בשבילכם. אני חותמת את ההסבר הקצר וממשיכה הלאה עם השלל. אחרי הכל, ארוחה כזאת לא פוגשים כל יום. גם לא במלון 5 כוכבים.