פעם אחרת אמר האדמו"ר הזקן כי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הכלי ל'ואהבת את ה' אלוקיך'.

ופירוש הדברים, כי כל היכולת לאהוב את הזולת ולהתאחד איתו באמת קשורה ליכולת להתחבר ולאהוב את ה', מי שאוהב את ה' אוהב ממילא את ברואיו, וכשאדם מתרחק חלילה מהברואים של הבורא (לבד מאלו המוגדרים כ'קליפה' ו'סטרא אחרא' שאותם הבורא בעצמו שונא וכל מציאותם היא אך לנסות את האדם) הרי הוא מתרחק גם מהבורא.

שהרי זה עצמו שהבורא ברא אותו ומהווה אותו בכל רגע מחדש, מהווה את ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהבורא אוהבו וחפץ בקיומו (מלבד הקליפות כנ"ל), ולכן שלימות האהבה האמיתית לבורא צריכה להתבטאות ממילא באהבה גם לברואיו בכלל ועם ישראל, עם קרובו, בפרט.

עצם קיומינו מבטא את אהבת ה'

כשם שמי שיש לו אהבת ה' הרי זה מתבטא באהבת הזולת, כך גם מי שיש לו חיסרון בגילוי רגש אהבה לזולת, ככל שיפתח בתוכו את רגש האהבה והקרבה לה' יוכל לפתוח ליבו יותר באהבה גם לבני האדם.

ביאור הדברים: כל היכולת של האדם להתחבר ולאהוב את הזולת נובעת מיכולתו לקבל ולאהוב את עצמו באופן בלתי מותנה, לא אהבה של 'ישות' המבטאת פירוד, אלא רוממות עצמית פנימית המגלה את פנים האישיות של האדם מתוך תחושה של חיבור ל'אני' האמיתי.

אמנם, יש אנשים שמחמת סיבות כאלו ואחרות לא חוו בתוכם אהבה אמיתית אליהם (מההורים, הסביבה וכדו'), בגלל שלחייהם שודר תמיד קור רגשי, הרי כח זה של קירבה וחמימות נמצא אצלם במעמקי הנפש. מאוד קשה להם לגלות חום ואהבה לעצמם וממילא גם לזולת.

תרופת המרפא לכל החסכים הרגשיים של האדם תהיה כשהוא יפתח קשר רגשי עמוק של חום וקירבה, עם הבורא האוהבו תמיד ללא שום תנאי. זאת הנחת היסוד העומדת מאחורי כל היחס בנינו לקב"ה, הקב"ה אוהב אותנו ורוצה רק בטובתנו.

למרות שלפעמים כשהאדם מסתכל על המאורעות והחוויות שעבר, תהיה לו טענה רגשית קשה על הקב"ה: "למה הרעותה?" ומחשבה זו עלולה ליצור תחושה של ריחוק. הנה אם יתעמק ויתבונן, הרי עצם קיומו מבטאת את אהבת הבורא אליו, כל מציאותו באה מהקב"ה המהווה אותו וקרוב אליו בכל רגע מחדש. אדרבא, הוא צריך להרגיש רגש של הכרת תודה על כל הטוב שה' נותן לו.

בפרט כשמתבוננים במה שמבואר, כי אף הייסורים והקשיים שיש לאדם, מטרתם לטובה, אלא שאין זה טוב גלוי, ומחמת סיבות שונות רק טוב נסתר, אבל גם זה טוב. יתירה מזו, דוקא הטוב הנסתר שרשו ממקום עליון יותר, רק שאין העולם יכול לקבלו, ולכן מופיע בעולם בצורה הגלויה שלו כטוב נסתר.

עוד צריך להתבונן, שמכיון שהבורא מעוניין רק בטובתו והרי הוא השליט היחיד בעולם שבידיו להיטיב או להרע, הרי צריך להיות במנוחת הנפש ובביטחון גמור כי בודאי כן יהיה בפועל, שהבורא המשגיח עליו בהשגחה פרטית תמידית ישפיע לו מטובו.

הכרה ותחושה זו צריכה לעורר בו רגש טוב וקירבה בלב לקב"ה, כך שעצם המחשבה על הבורא תביא אותו לרגש של נועם, חום וקירבה אליו.

השפעתה על אהבת הזולת

לאחר שהאדם יגלה בתוכו את רגש הקריבה והחום כלפי הבורא (הנובע כנ"ל מההתבוננות באהבת ה' אליו, ו'כמים הפנים לפנים'), יקל עליו מאוד לגלות מחדש את רגש האהבה גם כלפי הזולת.

אף אם מהזולת הוא שבע אכזבות ואין לו על מי לסמוך שייטיב לו וכו' הרי אהבת הבורא היא תמידית, אהבה שאינה מותנת ונחוות בעצם קיום האדם. לכן את כל החלל הריק והמנוכר וכל הבעיות הרגשיות שנוצרו מחמת חוסר קירבה ואהבה של בני האדם אליו, יוכל למלא בהרגשת החום והקרבה של הבורא אליו וממילא שלו אל הבורא.

אז יתחיל לאהוב את בני האדם ואף את שונאיו, מפי שהוא מבין שלכל נברא יש זכות קיום, והראיה שהבורא מהווה אותו ואוהב אותו, לכל דבר יש סיבה והשגחה, ייעוד ותכלית. הסתכלות זו תגרום שליבו ירגיש תחושת הזדהות ואהבה החוצה.

נמצא, כי השרש האמיתי של כל חווית האהבה, זוהי אהבת ה', כי באהבת הזולת יכול להיות חסרון מצד סיבות אלו ואחרות שלא תלויות באדם, מה שאין כן אהבת ה' היא נצחית וללא שינוי (אלא שמוטל על האדם לגלות אותה ע"י התבוננות). הסיבה האמיתית ליכולת לפתח יחסי אהבה החוצה, נובעת מההכרה שהקב"ה אוהב את כולם, כולם נבראו בצלם אלוקים ומשלימים מטרה אחת ורצון אלוקי אחד.

אהבה על-ידי יגיעה

אחד ההבדלים הגדולים בין הקדושה לקליפה – הנפש האלוקית והנפש הבהמית – הוא, כי בקדושה הכל מגיע ע"י מאמץ ויגיעה (יגעת ומצאת – תאמין), ואילו בצד הקליפה וה'סטרא אחרא' הדברים יכולים להופיע מעצמם, כחוויה טבעית רגילה (כנאמר: "אשר נאכל במצרים חינם" – במצרים, מלשון מיצר, הכל מגיע בחינם וללא מאמץ).

והנה, לאחר שהוסבר לעיל כי אהבה אמיתית נצחית היא אהבה המיוסדת על אהבת ה', שהוא מקור החיים הנצחי של כל הברואים. נובע מכך שאהבה אמיתית (ככל הדברים השייכים לקדושה) צריכה לבוא מתוך מאמץ ויגיעה.

בשונה מהתפיסה הזרה הרווחת, כי אהבה זהו רגש ש'או שהוא נמצא או שאינו', ולא ניתן ליצור אותו ולהשקיע בו, הנה על פי הנתבאר, הרי זה ההיפך ממש: דוקא אהבה אמיתית היא אהבה הדורשת השקעה, מאמץ ויגיעה רבים.

כמו אהבת ה', ששרשה מהתבוננות ומאמץ מחשבתי עמוק בכל טוב ה' שמשפיע לי, למרות שבחוויה הטבעית האדם לעיתים מסרב להכיר בזאת, ההתבוננות משנה את מחשבותיו ולבסוף גם את רגשותיו, כך גם באהבת הזולת, המבוססת על רגש האהבה האמיתי, צריך להיות מאמץ גדול והשקעה מתמשכת.

יתרה מזו, אהבה שאינה מושקעת ובאה מעצמה, שאינה ניזונה כל העת מחדש בעבודה פנימית, לא יהיה לה קיום אמיתי לאורך זמן. כגודל עלייתה וזריחתה כך תהיה שקיעתה. רק ניווט האהבה לאפיקים של יגיעה והשקעה (המתחילים בהשקעה והיגיעה להביא את האדם לאהבה אלוקית) מבטיחים את יכולת העמידה והנצחיות שלה.