בימי הבעל שם טוב חי בעיירה ליובאוויטש שברוסיה יהודי שהיה דמות בולטת בעיירה – "רבי ישראל השמח" ומרגלא בפומיה: "אם אני ישראל – אין ואפס, זכיתי לקיים ציווי של ה' יתברך, הרי שעלי לקפוץ ולרקוד מרוב שמחה".

מאמר חז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", לא משמש כסטאטוס – שאנשים שמחים יותר כאשר נכנס חודש אדר – אלא הוראה מפורשת! החיוב להרבות בשמחה נכנס הביתה יחד עם בואו של חודש אדר… אפילו אם מצב רוחנו אינו בקו השמחה.

שמעתי על אישה שנכנסה לרבי לאחר שנות נישואין רבות ללא ילדים. היא התקשתה לדבר ובכתה בלי סוף. הרבי הקשיב לבכייה וציטט שורה של פסוקים המעידים כי דווקא השמחה היא הדרך לזכות בילדים. "אם הבנים שמחה"; "רני עקרה לא ילדה" ועוד. האישה אכן שינתה את גישתה וזכתה בילדים בסופו של דבר.

– – –

בפרשת תרומה נכתב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרבי לימד אותנו שזו מטרת השליחות של כל יהודי בעולם – לעשות את העולם משכן לה'. במדבר היה לנו את המשכן, בימי הבית את בית המקדש, אך כיום מוטלת עלינו השליחות להפוך את הבית הפרטי שלנו ואת הבית הכללי – העולם כולו – למקום השראת השכינה.

כל זוג צריך לעשות את ביתו לבית שבו יכולה השכינה לשרות. על ידי זה שהוא קובע מזוזה כשרה, על ידי זה שהוא מכניס לביתו ספרי קודש, על ידי כך שהוא לומד תורה, מקיים מצוות וגומל חסד בביתו.

שמעתי אומרים בשם הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין שיש כאלה הסוברים ש"השוטה נותן ואילו הפיקח לוקח", אבל החסידות מלמדת אותנו שמי שנותן וחושב שהוא רק נותן הוא השוטה בעצם. ואילו מי שנותן ומבין שממש באותה עת הוא מקבל, הוא הפיקח האמתי.

למעשה בנתינה אנו למעשה מקבלים יותר ממה שאנו נותנים. לא רק ש"הקרן קיימת לעולם הבא", אלא ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה". כאן ועכשיו. עצם העובדה שעשינו מעשה טוב, מעשה שהוא נכון, אמיתי ואצילי, מעניקה לנו תחושת סיפוק רבה.

וזו הסיבה שהתורה הקדושה נוקטת בלשון וייקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה משום שהנתינה היא למעשה לקיחה כי אנחנו מקבלים יותר מאשר נותנים.

מאותה סיבה אפשר להבחין שהביטוי "גמילות חסדים" מופיע תמיד בלשון רבים. כיוון שבכל פעם שבה מישהו עושה מעשה חסד אחד ויחיד, לפחות שני בני אדם מרוויחים מכך – הנותן והמקבל גם יחד.

– – –

ועוד משהו שקשור לפרשתנו: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם". אני יודעת שהפסוק מופיע בספר במדבר. אך היות והוא עוסק בתרומה – בנתינה, יש לו מקום בטור זה.

מצוות הפרשה חלה היא אחת משלושת המצוות המיוחדות של נשים ובנות (חנ"ה = חלה, נדה, הדלקה). שמה של פרשת השבוע הזכיר לי את המצווה הזו שהפכה לאחרונה לטרנד פופולארי בקהילות שונות בארץ ובעולם.

לא מזמן הוזמנתי לערוך אירוע "הפרשת חלה" במושב בדרום, בטקס השתתפו נשים רבות מחוגים שונים שנחשפו לתהליך כולו כפי שהוא בא לידי ביטוי בציוויו של הקב"ה. קמח – אדם לעמל יולד. מים – אין מים אלא תורה.  סוכר – שמחה ומתיקות. מלח – לאיזון השמחה שלא תהפוך להוללות ח"ו. שמן – אור בהיר. וכמובן שמרים – שנישמר מפני הגאווה מצד אחד ונצליח לעורר בלבנו את ההתלהבות במצוות ה' מאידך. ועל כל זה יש להקפיד שהשמרים לא יחמיצו – שהשמחה תלווה אותנו להתחדשות וגדילה ולא נחמיץ אף מצווה. אם עושים את כל התהליך כמו שצריך, הבצק תופח והחלה מצליחה.

המילה הצלחה כוללת את המילה "חץ" אך גם את המילה "חלה". לתהליך כולו יש מטרה אליה מורה החץ, אך כדי להצליח זקוקים לסבלנות. שום דבר לא נעשה ברגע. ושום דבר לא נעשה מאליו. המילה הצלחה פותחת וסוגרת באות ה"א לסמל שה' הוא זה לפני ואחרי והכל תלוי ברצונו ובברכתו.

– – –

תפילתי לה' שאצליח למלא שליחותי בשמחה.

זהו טור מהספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]