סדנא דביתא

לא מאמינה מה קורה פה. כולן הפכו למאמנות. השכנה מקומה ראשונה – מאמנת כפות רגלים. השכנה מקומה ב' – מאמנת להישרדות. השכנה ממול – מאמנת קציצות. והאמת שגם אני הקטנה ממש מרגישה שהגיע הזמן שגם אני אגש לאיזו סדנה מעניינת למודעות עצמית והתפתחות אישית.

אבל איפה אני ואיפה סדנה. קודם כל זה בטח נורא יקר. שנית, מה כבר אפשר לחדש שם? וחוץ מזה אני לא מוצאת זמן לנשום.

מעניין מה סבתא שלי הייתה עושה במצב כזה. אני חושבת שהיום היא הייתה יכולה להיות כוכב עולה. סבתא מה נשמע? – "מה שמדברים" ככה היא הייתה עונה. עתידנות, פשטות וגאונות שרק אישה שסללה כבישים במו ידיה, גרה על רפת ועבדה 12 שעות ביום במטבח יכולה להגות. רק מעצם המחשבה עליה אני כבר מרגישה קצת יותר שמחה ורגועה. "נו סבתא, מה את היית ממליצה לי לעשות?"

אני שומעת אותה! היא מודיעה לי שכל מה שיש בחוץ יש גם בפנים.

קדימה אני הולכת על זה. אני הופכת את הבית שלי לסדנה ברגע זה ממש.

אני אוכיח לכולם שאפשר להפוך כל רגע שגרתי להזדמנות. כל העולם הולך לראות שדווקא ב"עבודות שחורות" מסתתרת הארה גדולה. ואני מתכוונת להפוך את זה למיזם ענק ומשמח.

רגע, למה לא בעצם? הרי אחד מהדברים החביבים ביותר עלינו הנשים זה לעשות שני דברים תוך כדי… ובפרט בימינו, כשהזמן דוחק ואף אחת לא מפסיקה לעבוד, ולא מספיקה את כל מה שהייתה רוצה ללמוד, להיות, להתנסות…
והנה ברקע ממתינה בנאמנות ערימת הכביסה הנצחית שלעולם לא עוזבת אותנו ותמיד תמיד נשארת איתנו, ממש כמו מנגינה. חייבים לגאול את הרגעים האלה! תסכול? לא אצלי! אני עומדת להדגים דרך מעניינת להשתחרר מתחושות התסכול שעלולות להיווצר כתוצאה מהפעילות ה"שוטפת" בבית.

שימו לב. סבתא לימדה אותי שמקישואים אפשר לעשות רסק תפוחים. אז בוודאי שערימת כביסה צבעונית אפשר להפוך למכרה זהב.

אנחנו עומדות לצאת למסע מרתק אל תוך הנפש פנימה. כולן מתבקשות להדק חגורות, לשנות את הזוית של המבט ולקחת את הכול בקלות.

מעלת "דעתן קלה"

נתחיל במשחק "מצא את ההבדלים". אני רוצה לפרוק מעלי מטען כבד ולהתחיל מנקודת המוצא שאין ממנה שום מוצא: התבוננות קצרה על ההבדל המהותי בצורת החשיבה של הגבר לעומת זו של האישה, סבתא צודקת. לא צריך ללכת רחוק מידי. אפשר לקחת דוגמא קטנה ויומיומית שתתן לנו להבין את כל התמונה: הכנת קפה.
במקרה שלו:

* לאחר תהליך מחשבתי קצר מתקבלת החלטה להכין קפה * הוא ניגש למטבח לכיוון הקומקום * הולך לברז למלא מים בקומקום * ניגש להפעיל את הקומקום * ממתין בסבלנות עד שהמים ירתחו * ניגש לארון הכלים ומוציא ספלים * שם את הקפה והסוכר בספלים * מוזג את המים החמים ומחזיר את הקומקום למקומו * ניגש להביא חלב מהמקרר * מוזג את החלב ומערבב בכפית (שוכח את החלב על השיש). זהו הקפה מוכן!

ומה קורה אצלך?

תוך כדי שאת מתכננת הסתערות על הבית בשתי חזיתות בו זמנית, את קוטפת את הקומקום ממקומו וניגשת לכיוון הברז. את הרגע הקדוש של המפגש עם הכיור את מקפידה לנצל להדחת כלים זריזה והשריית הקטניות לחמין של שבת. נזכרת שיש לך משהו קטן להגיד בטלפון ותוך כדי שאת הולכת להפעיל את הקומקום את כבר מחייגת, וכעת מכשיר הטלפון מונח כעולל בין כתפך לרקתך והשיחה קולחת. טיאטאת במרץ את כל הפרורים שנותרו מהארוחה (שיהיו בריאים כולם), סיימת את השיחה, רשמת משהו לתזכורות, סידרת את ארון הכוסות כשהוצאת את הספלים, ציינת לעצמך שחייבים לנקות את הכיריים בדחיפות, מזגת, בחשת, הגשת, והתיישבת לתכנן את המשך המבצע הקרוב. בינה יתרה ניתנה באישה. אם הבנים שמחה, איזה יופי! אבל, זהירות!!! זה לא יהיה חכם מצדך אם תתגאי במה שניתן לך, ולא פחות חשוב אל תתרגזי על כך שאצלו הסיפור 'זז' אחרת, קבלי זאת כעובדה ועשי עם זה את המיטב. לחיים! לחיים! "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" (ועשני כרצונו).

מודל מכונת הכביסה

אוקיי. ממשיכים לנסוע.

אחרי שמצאנו את ההבדלים נמשיך להתבונן פנימה.

מה בעצם ראינו כאן? קוים ישרים (הוא) ומעגלים מסתובבים (את). נו, עכשיו את מבינה מדוע מכונת הכביסה מסתובבת במעגלים. זאת הרי פרפרזה על הפעילות הנשית האינסופית. עובדה, אם תסתכלי על התוף והבגדים המסתובבים, מיד תראי שם את דמותך משתקפת אליך. "הלו, את שם, תני חיוך!" ו…חכי רגע, אל תלכי לשום מקום. בואי נשאר לרגע בסדנה להארה באמצעות עבודות שחורות ונמשיך להתבונן לעומק בהוויה הנשית המסתובבת הזאת. דמייני את עצמך מסתובבת בבית מחדר לחדר. פה מארגנת ושם מפנה, מחליפה, מיטיבה, מקשטת. חולמת על ספה חדשה, יוצרת סביבה. הסיבובים הללו יוצרים משהו באוויר. אוירה של בית…

עכשיו  ניקח נשימה עמוקה ונעצום עיניים. נתנתק לרגע מהמטלות האינסופיות ונחוש בתוכנו את ההוויה החמימה המהווה אותנו וזורמת מאיתנו אל המרחב שמסביב.

תנועה סיבובית, משהו בראשיתי ממש. מעגלים בצבעים חמימים שמסתובבים ונעים במסלול ספירלי שהולך ומתרחב, מתרחב והולך… את מתמסרת לתחושה, ולפתע חשה סחרור מעצמת הסיבובים, כמו שקורה לפעמים עם עודף הרצונות שלך… עוד קניות ועוד קניות… לפתע את מרגישה שאת ההתרחבות הפנימית האינסופית הזאת עוצרים קירות, סירים וערמות של בגדים שמצפים שתגזרי מה דינם: לארון, לכביסה, לחבל או לגמ"ח…  אמא'לה מה קרה?

"סבתא – מה עכשיו?"

סבתא אומרת שצריך לדעת מתי לעצור.

כביסה כתפקיד נשמתי

זוכרת מה קרה לחוה? היא התעקשה להוסיף נגיעה אישית לציווי המקודש "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תומת".

בגרסה של חוה נוספו שתי מילים: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו פן תמותון" קצת נגיעה אישית, מה יש? וכיון שכבר נגעה ולא מתה, הבינה דבר מתוך דבר שגם האכילה היא לא כזה סיפור.

אכלה ומיד חשה שהיא חייבת… שמלה חדשה! ואחר כך נפלה עליה משמים עצבות גדולה: "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". והיא מצאה את עצמה יושבת מתבוננת בתוף המסתובב של מכונת הכביסה ובשמלות הצבעוניות שהעלו קצף לבן. זהו זה, נגמרו הימים בהם לא היה צורך לבשל ולכבס. עכשיו את תחת כיבוש, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, בית, קירות, סירים. נגמר הקטע האורגאני והספונטאני של גן העדן.

כאן ועכשיו… נראה אותך עכשיו, מכניסה את כל הכוחות והעוצמה המקיפה שלך (ששורשן מעולם התוהו – אמא'לה! נשמע מבהיל) לתוך ארבע קירות (עולם התיקון). שולחן, מפה מגוהצת, תבשיל בצלחת. והרבה כלים לשטוף, וכביסה לכבס ולתלות ולשים במקום.

אז אם נראה לך שאת סחוטה מכל זה, אל תתמרמרי. ואל תקטרי. הרי אנחנו בסדנה. תני חיוך והרגעי. את בעיצומו של תהליך העצמה: תיקון נפלא לעצם נשמתך, המתאפשר לך כאן ועכשיו, תוך כדי עשייה בביתך.

ואם את מחייכת, אז את כבר עולה על המסלול הנכון: יציאה מהשעבוד אל הגאולה.

אחחח… איזו סדנה, חבל על הזמן. (האם אני עומדת להיות המאמנת לעבודות שחורות מתוך קבלה עצמית הראשונה בעולם?)

קפה?