הבעל שם טוב הביא לעולם דרך חדשה בעבודת השם, את דרך החסידות.

פשיטא. לכאורה כל יהודי בימינו מכיר, יודע או לפחות שמע;

אז זהו, שלא.

בעולם שלי, העולם שלפני התשובה, היהדות הצטיירה באותם גוונים ותמונות כמו לפני שלוש מאות שנה ויותר. תקופת המגידים המייסרים את העם בתוכחות ומוסר בכדי לעורר אותו בתשובה.

וכדי להסיר ספק מלבכם, לא מדובר בפרק זמן של עשרות שנים אחורה, אלא ארבע שנים בלבד. אולי ארבע וחצי, בטח שלא יותר.

דרך מסך הטלוויזיה ושלל הקליפות שכיסו את עיניי – יהודים שומרי תורה ומצוות נתפסו כבני אדם קודרים, כועסים, מנותקים ומאשימים.

לא העליתי בדעתי אפשרות בכלל שתורה ומצוות טומנים בחובם דברים חיוביים כמו הנאה וסיפוק, קל וחומר שמחה, צחוק ואהבה.

אולי זה נשמע כאילו אני מקצינה כדי ליצור עלילה דרמטית מעניינת בניסיון לרתק אתכן לסיפור הנרקם לאיטו, אבל אני מבטיחה לכן שלא כך הדבר.

באמת ובתמים כך נראה לי "מבחוץ" העולם היהודי ששומר תורה ומצוות, ואם לומר את האמת, אני אפילו מעודנת ומאופקת. אני פשוט חוסכת מכן תיאורים מיותרים…

החזרה בתשובה שלי תפסה אותי בהפתעה בדיוק בפער הזה בין הדימוי החשוך והשגוי למציאות המוארת. הבורות שלי הייתה משענת קנה רצוץ וב"רגע האמת" לא היה לי על מה להישען. ברוך השם!

הרבי שליט"א דלה את הנשמה שלי ממעמקי החושך הכפול והמכופל ישירות אל תוך האור הבוהק של החסידות.

הלוואי והיו לי מילים לתאר לכן את התדהמה שחשתי כשגיליתי שאני בת של מלך. ולא סתם מלך, מלך מלכי המלכים. ושהשם אוהב אותי, ככה כמו שאני.

ושבאהבת ישראל נביא את הגואל. אהבת ישראל, צמד המילים האהוב עלי ביותר. איך שמחתי לגלות שיש הרבה מאוד יהודים שעבורם היא ערך עליון. בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לכעוס. כי אני והם זה חלק מאותו הדבר.

כשזכיתי ללמוד תניא, גילו לי בפעם הראשונה בחיי מה המשמעות האמיתית להיותי יהודיה, שיש לי חלק אלוקה בתוכי, ושאני "הרחוקה" והצדיק הגדול ביותר, יהודים בעצם באותה מידה.

איזו תגלית מרעישה ומשמחת.

תקופה מסוימת עוד חיכיתי שהתרמית תיחשף ושהמניע הנסתר "שלהם" יתגלה. לא נתפס בעיניי שהנתינה היא באמת ללא ציפייה לתמורה. שאוהבים אותי ככה כמו שאני רק בזכות העובדה שאני יהודיה. שמתוך אמונה בערבות הדדית, אנשים באמת ובתמים מקדישים חיים שלמים לשליחות במסירות נפש. זה פשוט לא נתפס לי.

ב"ה, ככל שהעמקתי בלימוד והמפגשים האישיים התפתחו להיכרויות ואף חברויות, אמיתות הדברים היא שנחשפה, וביתר שאת ויתר עוז.

זכיתי שהבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, כל שושלת אדמו"רי חב"ד והרבי שליט"א הכירו לי את הקב"ה ואין דרך טובה יותר מזו לפגוש את הקב"ה.

בזכות "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" יכולתי להישאר חיובית ורגועה אל מול הפחדים והדאגה של רוב האנשים סביבי. פחדים ודאגות שנבעו בדיוק מאותה בורות ממנה אני נפרדתי. ככל שהתחזקתי בדרכי התורה והמצוות, המשפחה והחברים הרגישו שהם מאבדים אותי ואני הרגשתי שאני זוכה בהם באמת.

בזכות "אהבת ישראל" ולימוד הזכות על כל יהודי ניתנה לי היכולת לעזוב דרך חיים משותפת ולהמשיך להרגיש שייכת. להישאר בקשר עם כולם מבלי לשפוט, מבלי להטיף ובלי הרגשת ריחוק. נהפוך הוא הקרבה האמיתית התחדדה.

בזכות ה"השגחה הפרטית" כל מפגש וכל סיטואציה הפכו להיות דיאלוג עם הקב"ה, ובזכות "אין רע יורד מלמעלה" זה היה דיאלוג מלמד ומעצים.

בזכות "יהודי הוא מעל למזל" הכל נהיה אפשרי ובר השגה, ובזכות "תחשוב טוב יהיה טוב" הדרך להשגת הדברים הפכה חיובית ואופטימית.

וכך עוד ועוד מתנות רבות כאלה שקישטו את דרך התשובה שלי בקישוטים של אור וצבע.

הידיעה הברורה שכל אלו הם דברי אלוקים חיים, האמת האחת והיחידה עטפה את הכל בשלווה ורוגע פנימי.

אבל בעצם הדרך רק התחילה אז, באותם רגעים קסומים ומרעישי עולמות של גילויי אלוקות.

אני זוכרת כמה זה קומם אותי שכשהייתי אומרת שאני בעלת תשובה היו עונים לי תמיד: "כולנו בעלי תשובה" או "אני עדיין חוזרת בתשובה"… והתשובה המקוממת ביותר: "את חושבת שעשית תשובה?! שנזכה באמת לחזור בתשובה".

אז, באותן עיניים מסונוורות מאורות, לא הבנתי על מה הם מדברים. איך איה – דתייה מבטן ומלידה – יכולה לקרוא לעצמה בעלת תשובה? למה מתכוונת בעלת תשובה כבר עשרות שנים שהיא עדיין חוזרת בתשובה? ואיך אפשר בכלל להטיל ספק בעובדה שחזרתי בתשובה? הרי השלכתי הצידה את כל מה שהכרתי ואהבתי, ובחרתי בדרך התורה והמצוות. הכנסתי את הקב"ה לכל תחומי חיי.

על מה הם מדברים?

ב"ה, היום אני מבינה על בשרי את אותם משפטים שקוממו אותי כל–כך. ואני מכירה את אמיתותם.

הדרך מתמשכת, הלימוד הוא לימוד של חיים שלמים בעזרת ה', וכך גם עבודת התשובה.

הבחירה בדרך התורה והמצוות היא יום–יומית, ולפעמים אף בכל דקה ודקה.

ובכל רגע מתגלה מקום נוסף בי ובחיי שאני יכולה וצריכה להכניס את הקב"ה אליו.

ב"ה, המתנות שהאירו את הדרך בתחילתה ממשיכים להאיר אותה לאורכה!