האפיקומן שהרבי שלח לבומביי   

בכל שנה נשאר מהאפיקומן של הרבי גם לאחר חג הפסח. יום אחד נכנס המזכיר, הרב יהודה לייב גרונר לרבי. הרבי נתן לו כתובת בבומביי שבהודו, וביקש ממנו לשלוח לשם חתיכה מהאפיקומן בדואר מהיר תוך שהוא מציין שזה עבור משפחה שביקשה ברכה עבור האם שחלתה והרופאים נואשו ממנה. הרבי ביקש ממנו להתקשר למשפחה ולומר להם שישתדלו שאמם תטעם מהאפיקומן, וכיוון שמצה היא 'מיכלא דמיהמנותא' ו'מיכלא דאסוותא' (- מאכל האמונה ומאכל הרפואה) ממילא ה' ישלח לה רפואה שלימה.

הרב גרונר שלח את האפיקומן למשפחה והעביר לבת את הוראת הרבי. אחרי שבועיים התקשרה הבת וסיפרה שהם נתנו בפי האם פירורים מהמצה ומיד הוטב מצבה באופן משמעותי, וכעבור זמן קצר שבה לבריאות שלימה. (סיפורים מחדר הרבי).

גאון יעקב 

אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע, כיהן ברבנות בעיר בדרום רוסיה. באזור זה גידלו חיטה עבור כל המדינה. מכיוון שהוא היה מגדולי הרבנים, ההכשר על טחינת הקמח עבור מצות היה תחת פיקוחו וסמכותו מימים ימימה.

כאשר הממשלה הקומוניסטית הלאימה את כל בתי המסחר וביניהם גם את טחנות הקמח ואת מאפיות המצות, נודע להם שעד אז סמכו כולם על הכשר אבי הרבי. הם הבינו שאם בשנה זו לא ישיגו את ההכשר שלו איש לא יקנה מהם את הקמח לפסח. לכן קראו לו, וביקשו ממנו שגם השנה ייתן הכשר על הקמח, והזהירו אותו שאם יפסול חלק מהקמח ולא ייתן עליו הכשר, וכתוצאה מכך לא יימכר חלק מהקמח, יתפרש הדבר שהוא מזיק לכלכלה הקומוניסטית ולוחם נגד הממשלה. זאת מכיוון שהרווחים ממכירת הקמח שייכים לקופת הממשלה.

בשמעו זאת ענה הרב שאם יאפשרו לו חופש פעולה להעמיד את משגיחיו וישמעו להוראותיו, כך שיוכל להבטיח שטחינת הקמח תהיה על פי ההלכה, אז גם השנה ייתן הכשר על הקמח. אולם אם לא יתנו לו להעמיד את משגיחיו, או שלא ישמעו להוראותיו, לא רק שלא ייתן הכשר, אלא גם יודיע ויפרסם בכל מקום שקמח זה אינו תחת אחריותו.

נציגי הממשלה שדיברו עימו חזרו על תביעתם לתת הכשר על הקמח ללא תנאים, ולא לפסול מאומה מטעמי כשרות, תוך אזהרה כי אחרת ייחשב כלוחם בממשלה. אבל ר' לוי יצחק לא התפעל מדבריהם. הוא השיב בתוקף שהוא לא יעשה דבר היפך התורה. והוסיף שהוא מוכן לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם נשיא ברית המועצות קאלינין, ולהסביר לו שבלתי אפשרי לתת הכשר על דבר שאינו כשר! אם נשיא בריה"מ ירצה להענישו – זה עניין שלו, אבל הוא לא יזוז מעמדתו ולא יעשה מאומה נגד רצון ה'.

נציגי הממשלה ניסו שוב לאיים עליו ולהפחיד אותו, ומשלא הצליחו סיפרו זאת לממונים עליהם. הסיפור הגיע עד לנשיא ברית המועצות או ליועציו, ואז נתקבלה משם הוראה למלא אחר הוראותיו בכל הקשור לטחינת קמח. וכך היה בפועל בשנה ההיא: כל המצות שנאפו במאפיות הממשלה, היו כולם מקמח שהיה תחת פיקוחו והכשרו. הממשלה עצמה העניקה לו את הסמכות לכך.

הרבי מה"מ פירסם סיפור זה על מנת ללמד כל יהודי כולל ילדים, שכאשר עומדים בתוקף על קיום רצון ה', ה' עוזר להלחם נגד כל המניעות והעיכובים ולבסוף מנצחים. הטענה שהגויים מפריעים היא טענה שקרית ומתכסיסי היצר. (שיחת י"ח ניסן תשמ"ג, בעת כינוס ילדי "צבאות השם)

הוכחה מוחצת מההגדה  

בתקופת הרבי ה"צמח צדק" ניסתה הממשלה הרוסית להנהיג שינויים בחינוך היהודי בעקבות הצעת ה"משכילים". שר החינוך הרוסי כינס ועידה בה דנו בנושא. אדמו"ר ה"צמח צדק" היה מראשי המדברים בוועידה, ודחה נמרצות כל ניסיון התערבות חיצוני בחינוך היהודי. כאשר עמד לעזוב את הועידה יחד עם רבנים נוספים, פנה לעברו פקיד יהודי מומר. הוא נפנף לעברם בהגדה של פסח וטען כי ממנה יוכיח כי היהודים הרגו את ממציא הנצרות וכי הם משתמשים בדם נוצרי.

הוא הקריא מתוך ההגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב"  ו"פרש": דצ"ך הם ראשי תיבות: דם צריכים כולכם; עד"ש: על דבר שהרגתם; באח"ב: בן א-ל חי בשמיים.

הרבנים נדהמו מהסילוף המכוון, אך אדמו"ר ה"צמח צדק" השיב מיד שסילוף זה נובע מחוסר ידע ומשקף בורות. "הפירוש האמיתי הוא" אמר אדמו"ר ה"צמח צדק" , "דצ"ך: דברי צדוקים כזב; עד"ש: עלילת דם שקר; באח"ב: בני אברהם חלילה בזאת".

המומר נדהם והשתתק. כל הנוכחים יהודים ולהבדיל אינם-יהודים צחקו על מפלתו והתרשמו מתשובתו של אדמו"ר ה"צמח צדק" (שיחות לנוער).

זיעה של מצווה 

לישיבת תומכי תמימים הגיע בחור למדן ובעל כשרון וביקש להתקבל כתלמיד מן המניין. הרבי הרש"ב קיבל את הדיווח כי אמנם הבחור בעל כישרונות טובים אך בעל מידות גסות, הדבר ניכר גם על פניו שלא היו עדינות. הרבי הרש"ב הורה לרבי הריי"צ שניהל אז את הישיבה, לקבל את הבחור אך להשגיח עליו באופן מיוחד. בחודש אדר, שהה הרבי הרש"ב בחו"ל ובמכתב הורה לבנו להטיל על הבחור את המלאכות הקשות הנדרשות לצורך אפיית המצות, הרבי הריי"צ קיים את ההוראה בהידור. הוא מינה את הבחור על מלאכת ברירת החיטה והטחינה, והעמיס על שכמו עבודה רבה כך שבמשך שבועיים לא היה לבחור כל רגע מנוחה.

בליל בדיקת חמץ הוא כיבד את הבחור להשתתף בבדיקת החמץ, מלאכה שנמשכה עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, וכבר בשבע בבוקר היה על אותו בחור להתייצב ולהכשיר את המאפיה לאפיית המצות.

בליל הסדר בשעה חמש בערב נקרא אותו בחור אל הרבי הריי"צ שביקשו ללמוד את מאמר החסידות "ששת ימים", עד לשעה שבע בבוקר למחרת, שאז ילמד איתו יחד את המאמר. הרבי הריי"צ ידע שהבחור אחראי על אחד מהשולחנות של ליל הסדר ולכן עד לשעה שתיים בלילה, שעת סיום ה"סדר" לא יהיה לו פנאי ללמוד את המאמר. אבל הוא רצה לבחון את מסירותו ללימוד חסידות. בשעה שבע בבוקר אכן למד הרבי הריי"צ יחד עימו את המאמר ונוכח לראות שהוא ידע זאת בהתאם לרמת ידיעותיו אז בחסידות.

באחרון של פסח אמר הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"צ, שהזיעה של מצווה פעלה על הבחור כך שהוסרה הגסות שאפיינה אותו ועל פניו ניכרת עדינות (ליקוטי דיבורים).

"שריפת חמץ" משמיים 

ליל הסדר. בבית הכנסת בדוברומיסל – סערה. שני השותפים אהרון שמואל ובצלאל חיים, שהיו בעלי מפעל קטן של משקאות שכחו למכור את החמץ! כל אחד מהם סמך על חברו, ורק לאחר התקדש החג התברר להם כי החמץ לא נמכר. תחילה האשימו איש את רעהו במחדל, אך מיד ניגשו אל הרב. הרב קרא אליו את הדיין, ולאחר שדנו ביניהם פסקו כי את הבירה יש לשפוך ולא ליהנות ממנה (לפי ההלכה חמץ שהיה בבעלות יהודים בפסח – אסור בהנאה). ואילו את הכלים והדגנים יש לנעול עד לאחר החג.

אך השותפים לא הסתפקו בפסק הדין. הם חשו שעדיין לא יצאו ידי חובתם, וביקשו מהדיין להורות להם דרך תשובה. הדיין השתתף בצערם של יהודים פשוטים אלו והרגיעם. תוך כדי כך התפרצו נשי השותפים ביללות ובבכיות לבית הכנסת. הן שמעו את אשר ארע וחששו שייענשו משמיים. הדיין עלה על הבימה וניסה להרגיע את כולם. הציבור החל להתפזר אך בצלאל חיים לא נרגע עדיין. הוא נדר שלא ייהנה יותר מהמפעל ולא הסתפק בפסק הדין שעליו רק לשפוך את המשקה המוכן. רק אז נרגע במעט.

לאחר סיום הסדר, בטרם נרדם, הבחין כי פרצה שריפה בקרבת מקום. הוא יצא החוצה ולבסוף גילה כי המפעל שלו עולה באש. יהודי העיירה שראו כי כל רכושו של בצלאל חיים עולה בלהבות ריחמו עליו והשתתפו בצערו; אולם להפתעתם, בצלאל חיים קרן מאושר ורקד בשמחה רבה. הוא חש כי השריפה היא אות כי השם קיבל את תשובתו!  כאשר היה בטוח כי המפעל נשרף עד היסוד הלך ובישר זאת לשותפו אהרון-שמואל.

מרוב אושר לא עלה בצלאל חיים על יצועו בלילה ההוא. הוא הלך לבית המדרש, שם שהו יהודים נוספים שנשארו ערים בגלל השריפה. אחדים הביעו את דעתם כי השריפה היא עונש משמיים על חטא השותפים בכך שלא מכרו את החמץ. אולם בצלאל חיים אמר כי זה לא עונש כלל אלא ישועה וציין כי אינו דואג כלל בשל איבוד פרנסתו.

הציבור דן בקשר בין השריפה לבין תחושת האשמה של השותפים על ששכחו למכור את החמץ, ולכן איש לא התעניין בגורם לשריפה. למחרת התברר כי השריפה שהחלה באחד מבתי הגויים בסביבה, פרצה בעקבות סכסוך שכנים במקום. בערב פסח התנפל האחד על חברו, הכהו במוט ברזל ושבר את צלעותיו. בנו של הגוי המוכה נקם את נקמת אביו, והצית את בית השכנים על יושביו. מחד חשו היהודים זעזוע מאכזריות הגויים, ומאידך, חשו התפעלות מתגובתו של בצלאל חיים.

הבאים בשערי בית המדרש באותו הבוקר ראו את בצלאל חיים עומד על הבמה בבית המדרש, ואומר תהילים עם כל הקהל. הוא היה המקריא, ואמירת התהילים שלו לא הייתה בלב נשבר כמי שספג נזק כספי רב, אלא כמי שנותן שבח והודיה לה'. היה ברור כי הוא חש בעל שמחה (הרבי הריי"צ, ספר הזיכרונות).

מצות ואומץ  

הימים ימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה. סבל יהודי שעבר ברחובות צ'רנוביץ נעצר על ידי שוטר ק.ג.ב. לביקורת, ובאמתחתו התגלתה חבילת מצות. מצות שנאפו כמובן בתנאי מחתרת וסכנה ובניגוד לחוק הסובייטי.  "עבירה" שכזו גררה בדרך כלל בעקבותיה עונש של עבודת פרך בסיביר. הסבל עמד חסר ישע מול השוטר שניסה לדלות ממנו את שמות המשתתפים באפייה ומקום המאפייה. מששתק הסבל ולא רצה להסגיר את חבריו, החל השוטר גורר אותו לעבר תחנת המשטרה. מסביב התגודדו יהודים רבים שהשתתפו בצערו של אחיהם אך לא הייתה להם יכולת להושיט לו עזרה.

והנה עבר במקום החסיד ר' אברהם שמואל לבנהרץ. הוא הבחין במתרחש ונחלץ מיד לעזרתו של הסבל. באומץ בלתי רגיל התקרב אליו, נטל מידו את חבילת המצות, ואמר לשוטר: "אלו המצות שלי". הסבל האומלל ניצל מיד את ההזדמנות, נשא רגליו וברח.

השוטר הנדהם החל מיד לחקור את ר' אברהם שמואל: "מי אתה? מאין באת? היכן שוכנת מאפיית המצות?" אך החסיד לא ענה על אף אחת משאלותיו. הוא רק הישיר אליו את מבטו וענה ללא מורא: "הבה ונלך יחדיו לתחנת המשטרה ושם אחשוף את פרצופך האמיתי". ברוסיה של אותם ימים כאשר פחדו משוטר ק.ג.ב. כמו ממלאך חבלה, איש לא העז לדבר כך לשוטר. היהודים מסביב היו בטוחים שהחסיד ייענש קשות על חוצפתו, אך למרבה הפלא, השוטר נבהל, הותיר את חבילת המצות בידיו של החסיד, והלך לו. ר' אברהם שמואל השיב את חבילת המצות לידי הסבל תוך שהוא מאושר על כי זכה להציל יהודי מציפורני הק.ג.ב (יהדות הדממה).