אי שם, בתוך החושך הסמיך הזה, מבליח נצנוץ אור קטן. נוגע בך רק נגיעה קטנה ונעלם. החושך כל כך חזק, והוא עומד תקוע כל הזמן, שההבהוב הזה נראה רחוק ממנו שנות דור. אור נשמה, נוגע, מלטף, מזכיר כי היא כאן. חלק א-לוה. נשמה א-לוהית בעולם ההוויה.

הוא הופיע לחיי מהמקום האחרון שחשבתי שיגיע. פתאום עמד שם ואמר שלום, נעים להכיר. לאט לאט התרגלתי אליו. הוא די סנוור אז מצמצתי שוב ושוב. בסוף פתחתי את העיניים וראיתי אותו. עומד שם עם חיוך כל כך יפה, מתוק יותר מכל דבר אחר שהכרתי. ומהבהוב קטן הוא הפך לאלומת אור. כזאת שרואים מקילומטרים, כזאת שחודרת לך ללב כשהיא פורסת את חסותה. עכשיו נדמה לי שהוא חצה כבר כמה קווים, עולה על כל מה שמוכר בנוף.

יש בו משהו שמילים רק יקלקלו. נכון זו קרן אור. אבל היא כל כך בוהקת, כל כך נוצצת, שלפעמים אתה לא בטוח שאתה רואה טוב. קצת קשה להאמין שהיא כאן איתנו בתוך האפלוליות הזו; קצת קשה להאמין שאפשר לראות אותה בתסבוכת שנוצרה כאן. שהיא בנו ונוכל לחוש בלהבתה אם ניגע בה. אבל אי אפשר לטעות בה.

ממגדל השמירה מביט עלי ניצוץ של אור, נשמה טהורה. כשאני מתרחק לאזור של הגלים המסוכנים היא מכוונת את הפרוצ'קטור שלה – רק לרגע אחד,  לשנייה הזאת שאני אסובב את הראש ואזכר בה – ואז אני חוזר לחוף הבטוח בשחייה מהירה.

ניסיתי להבין איך זה קרה פה בתוך כל הבלגן. הרי אנחנו לא משתווים לה, לידה אנחנו כל כך קטנים. האמת שתמיד כשהיא מאירה אתה מרגיש נורא חוור מולה. העור שלך סמוק והקמטים בולטים יותר. אז איך זה קרה שאנחנו דורכים איתה על אותה הקרקע? ואולי בכלל לא?

מה חשב הבורא כשבחר להפגיש אותי עם האור הגדול הזה? מיליארדי אנשים מסתובבים פה בעולם ומעל כולם מרחפת לה נעימה וטובה אותה קרן אור, זורחת, מקרינה, נשמה תוהה. אוחזת במקום אחר לגמרי. אליו כנראה לא נוכל להגיע לעולם.

במה זכיתי? אני שואל. למישהו יש תשובה???