בעקבותיה של אישה גאולתית

מאת: איילת לייבמן, מגזין עטרת חיה

כוחה של ילדה בת חמש

גלות מצרים. בני ישראל עובדים בפרך, עייפים ורצוצים, מלבד העבודה הגופנית הקשה, גם האויר מסביב בלתי נסבל הוא. עבודה זרה לנילוס, תחת כל עץ ואשרה, אפילו לחיות ובהמות מקום של כבוד.

העם הרצוץ הנדכא, שומר אמונים רק לאלוקיו, לא מתייאש ולא נכנע, ומול כל חוכמת הנילוס והסגידה לו ולפרעה, משמר בתוקף את זהותו היהודית. העם משמר את השמות היהודיים שכה שונים מהשמות האופנתיים שנשמעים מסביב, מקפיד בתוקף על לבושו הייחודי והצנוע ששונה מהלבוש המצרי שכולו אומר הבלטה וסגידה לגוף החומרי; ואף את לשונו — השפה של אבות אבותיהם לא ההין מי להמיר בשפה המצרית. ולא זו אף זו, העם השונה הזה מתייחד בפריון מבורך, וממשפחה קטנה שמונה כמה עשרות בלבד, הופכים הם לעם שמונה מליונים. זהו עם שונה בתכלית מהאומה בקרבה הוא שוכן, הוא אינו נטמע ואינו מתבולל. העם הזה הופך לאיום ממשי על מצרים.

לא עוזרת עבודת הפרך, לא מועילים הגזירות, ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. יוצאת הגזירה הנוראית— הריגת התינוקות.

נשיא הדור, עמרם בן קהת, גדול הדור היה, כיוון שראה שגזר פרעה הרשע להשליך את הבנים ליאור אמר "לשוא אנו עמלים", עמד וגירש את אשתו, את יוכבד.

איזה שבר, אם עמרם הנשיא, השופט והמנהיג של ישראל בדור הזה, מגרש את אשתו, מה יעשו כולם? עמדו כולם וגרשו נשותיהן.

גזירת פרעה וחרטומיו עומדת להתקיים חלילה, המשך קיומו של העם היהודי עומד להכרת. מה יהיה על דור ההמשך ונצחיות העם?

ומתוך השבר קמה ילדה קטנה, מרים, בתם של עמרם ויוכבד, עוד לא בת חמש היתה, בהמשך עוד תתגלה במלוא עוצמתה וגדולתה, אך כעת מה כוחה של ילדה כה צעירה? מי יקשיב לדברי הטעם שלה? נגשת היא אל אביה ואומרת לו נחרצות: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, וגם, פרעה הוא רשע ספק אם מתקיימת גזירתו, אך אתה צדיק ובוודאי שגזירתך מתקיימת". הביט בה עמרם וידע — שכינה מדברת מגרון הילדה הצעירה, דברי טעם אלו. עמד עמרם והחזיר את אשתו, לא בצנעה עשה זאת, אלא בפרהסיה, הושיב אותה באפיריון ונשא אותה שנית. ושוב, שמעו זאת כל הדור, עמדו כולם והחזירו את נשותיהן.

לא עבר זמן רב, ובית עמרם ויוכבד מתמלא אורה, ילד טהור וזך, זרח שמשו של מושיען של ישראל, משה התנוק זה עתה נולד.

צדקה מרים הצעירה — פרעה רשע, כוח הטומאה, ספק גזירתו מתקיימת. ואילו הכח היהודי, ונשמת כל ילד יהודי אינו תלוי במגבלות הסביבה, בגזירותיה, ואף אינו מושפע מאויר הטומאה והחוכמות הזרות מסביב.

תיבה קטנה ביאור גדול

השמחה בבית עמרם אינה אורכת זמן רב, החשש כבד, כולם יודעים שיוכבד צריכה ללדת ובקרוב יבואו נוגשי המצרים לדרוש את הילד. לא ניתן עוד להצפינו זמן רב. יוכבד המיילדת האהובה, שמצאה כל דרך אפשרית בשביל להציל את התינוקות שילדו הנשים למרות הגזירה, מוצאת עצמה חסרת אונים, ובצר לה מניחה את תינוקה היא בתיבת גומא ומניחה את התיבה על שפת הנילוס, מקור העבודה זרה של מצרים. רחב ידיים הוא הנילוס, ומסביבו חומת קני סוף עבות, אך כמה זמן תסתתר התיבה מעין רואים? כיצד יתקיים העולל בלי מזון?

הכוונה הפנימית של גזירת פרעה היתה להטמיע בכח את העם היהודי בחוכמת מצרים, שמקורה מהנילוס. להשליך את העם אל הנילוס, אל הטומאה ולעבודה אל החומר. הנילוס היה מקור העבודה זרה של מצרים מכיוון שהיה גם מקור פרנסתם, והיה משקה את כל ארץ מצרים שבה לא יורדים גשמים. פרעה רצה שגם ישראל יתחילו לראות את הנילוס, את מגבלות הטבע — כמקור פרנסתם וחיותם וישכחו שרק הקב"ה זן ומפרנס לכל.

ואף חרטומיו, שעקבו כל העת בעין בוחנת אחרי לידתו של גואל ישראל, ראו באצטגנינותם שמקור חרדתם כבר הושלך במים, והודיעו שמושיעם כבר מושלך ביאור, מיד בטלה הגזירה.

והתינוק הזך, נים לא נים, מן שפת היאור מחליקה לה התיבה אט אט אל תוך היאור הגדול. וכאילו מתרחש מאבק בין משה הקטן, סמל הקדושה והטהרה והגאולה, לבין היאור הגדול, סמל הטומאה והשעבוד. הנה שטה לה התיבה בעדינות על הגלים, וכבר בטלה גזירת הבנים, ועוד מעט שטה לה ומושכת אליה את בתו של פרעה. בתיה קמה בבוקר וחשה בצורך עז לטבול ביאור ולרחוץ מגילולי אביה. ומכיוון שרחצה בת פרעה, ביטלה בכך את העבודה זרה שביאור.

קטן הוא התינוק, אך כוחו אין סופי, כוחו של "רעיא מהימנא", רועה נאמן של ישראל שכבר מעת הולדתו נאבק בתנין הגדול הרובץ ביאור, ומשפיע אמונה לישראל ברוחניות, ואף שפע בגשמיות.

אמונה, ביטחון ו–נחישות

ומנגד, בין סבך קני הבמקבוק ניצבת ילדה צעירה, חשה אחראית לגורל העולל. היא לא מניחה לתיבה להיעלם מעיניה. במבטה היא עוקבת, ובליבה אמונה וביטחון שיגיע נס ההצלה של התינוק, היא לא עמדה שם בשביל לראות חלילה במיתתו, אלא ציפתה לנס שיבוא מתוך אמונה וביטחון שאכן יבוא. תכונות גאולתיות של ילדה מיוחדת.

עמדה הכן לכל התרחשות, שאולי תדרוש ממנה התערבות או סיוע. ואכן לנגד העיניים הצעירות מתרחש הנס — ותשמע בת פרעה תינוק בוכה ותחמול עליו, חפצה להרגיעו ולא הצליחה, ניסתה להזמין מיניקות מצריות הרבה שיניקו אך לא ינק. ומרים, זה הרגע לו ציפתה ותלך העלמה בזריזות ועלמות "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד"? ילדה בת 6, בתקופה של גזירות וסכנת נפשות, פונה לנסיכת מצרים ההדורה, מוקפת המשרתות, שעלולה להתגלות כאכזרית בדומה לאביה פרעה ולהתחיל לשאול אותה שאלות, ובנחישות מציעה לה הצעות. אינה חוששת, אינה מתלבטת, בתוקף וביצירתיות מצילה את אחיה הקטן ודואגת לו למזון כשר, ומקטינה את משך הזמן בו יצטער ברעבונו עד שתבין בתיה לבדה שצריך למצוא מינקת יהודיה.

זו הפעם השניה בה הילדה הגאולתית משנה בנחישות את פני המפה, ונזכרת בשל כך לטובה.

גידול ילדים בכל מחיר

מרים מתלווה לאמה יוכבד, המיילדת האהובה של נשי ישראל במצרים. תפקידן בזמנים אלו אינו פשוט כלל ועיקר. מלבד זאת שהן מיילדות את הנשים הצדקניות שיולדות למרות גזירת פרעה, הן ממשיכות לתמוך בהן למרות שאינן יודעות מה יהיה עתיד הולד, היחיה בכלל. הן מחביאות בכל דרך את התינוקות הנולדים, ומטפלות בהם בחום ואהבה, ואף ממשיכות כל העת לגדלם ולחנכם. יוכבד ומרים מקבלות שמות מיוחדים שמלמדים על כל מהותם בעת הזו — שפרה ופועה. שפרה על שם שמשפרת את הוולד, פועה זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות את התינוק הבוכה. שפרה ופועה משלימות זו את זו — האחת דואגת להטבת מצבו הגופני של התינוק, תזונה נכונה, הגנה מפני הקור והחום ושמירה על בריאותו. ופועה תפקידה להעניק חום ואהבה להרגיע אותו בשעה שהוא בוכה, בנועם ובעדינות להאיר את נשמתו.

מרים הופכת לפועה: מרים — לפי שהייתה בזמן המר של קושי הגלות, ועם זאת השמיעה את נבואתה שעתיד בקרוב להיוולד מושיען של ישראל.

תפקידה של מרים כפועה לא פס על יד הָאָבְנַיִם אלא גם לאחר מכן, כשבגרו מעט הילדים פעלה במסירות נפש שיצפו לרגע הגאולה המיוחל, היא אוספת את כל ילדי צבאות ה' שעתידים לראות אלוקות על הים, ופועלת עליהם שיאמינו ויצפו לגאולה הקרובה ויהיו מוכנים ברגע האמת לומר "זה קלי ואנווהו". בזמן שהיה נראה רחוק וחשוך, החדירה בילדים אמונה איתנה בהתממשות הגאולה.

סדנת תופים לנשות מצרים

השמועה עוברת מפה לאוזן בכל רחבי ארץ גושן. הנשים והבנות מוזמנות לביתה של מרים הנביאה, שם תתקיים אסיפה מיוחדת. בשיא הקושי, הגזירות הולכות ומתגברות, ותכבד העבודה, המצב לכאורה הולך ומחמיר. ומרים? מאמינה באחיה משה שבא להודיע לישראל פקוד יפקוד אתכם האלוקים, אמנם, מאז נעלם משה כבר מספר שנים, איש אינו יודע איה הוא, אך מרים בטוחה. אמנם סביב הכל חשוך, המצב נראה הפוך בדיוק מהגאולה לה הם מצפים, העם כולו כבר אינו בטוח בהתממשותה. ופתאום, באמצע כל זאת, על מה האסיפה וההתוועדות? מרים מודיעה לנשים שעליהן להכין תופים!

לשם מה תופים? המקום הזה אינו מזמן הזדמנויות רבות לשמחה. בשביל הרגע בו נצא ממצרים — מרים מודיעה! נוכל להשתמש בהם ולהודות ולהלל בהם את ה'. הנשים מגלגלות עיניים, ולוחשות אמן בדבקות. לרגע הן עוצמות עיניים ויכולות לדמיין את רגע הגאולה בו משה איש האלוקים מופיע פתאום לאחר שנים רבות של העלמות, ואת הרגע בו מליוני היהודים עוזבים את מצרים. אך שניה לאחר מכן, כשהן פותחות את העיניים ומביטות בחושך שסביב, בצעקות הנוגשים, ואנחות העמלים היהודים, נזכרות כיצד מצרים סגורה ומסוגרת, עבד אינו יכול לברוח מכאן, וכל שכן לא אומה שלמה עם זקנים ונשים וילדים. הן נאנחות עמוקות, ולוקחות בידן את התופים שמכילים בתוכם את הקושי העצום מחד, ואת האמונה היוקדת בחירות מאידך.

הן חוזרות בלאט לבתיהן, מצניעות את הכלי היקר הזה, סמל אמונתן הנדירה שלא נחלשת עם עוד שנה שעוברת, עם עוד קושי שנוסף או גזירה חדשה שניתכת על ראשם. אמונה שהולכת ומתעצמת, נשים צדקניות שבזכות אמונתן הגיע לבסוף הרגע הנכסף.

שירת מרים

וכשהגיע רגע האמת ולפתע קול צלצול תופים נשמע על הים לא הבינו כולם מהיכן מגיע הקול, עד אשר ראו את מרים הנביאה וכלי זמר בידה, מהיכן הגיעה פתאום לכאן? ומסביבה נאספות נשים רבות, ומתוך תרמילן מוציאות אף הן את תופיהן שהכינו עוד לפני ימים רבים. להם נאה כעת להודות לה' כי גאה גאה, הן ידעו זאת כל העת.

ותקח מרים את התוף בידה ותצאן כל הנשים בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה.

הרבי מסביר, שבשעה שנפטרו מפרעה שמחת הנשים היתה גדולה הרבה יותר משמחת האנשים, כיוון שגם את הגזירה "חיו" האימהות יותר מאשר האבות.

על הים היו שתי שירות שירת האנשים ושירת הנשים, ושירת הנשים היתה ביתר שאת כי היתה בתופים ובמחולות, הן היו מצויידות ומוכנות מראש ושמחתם היתה גדולה יותר והכל היה תלוי בהן.

וכאז, גם היום, מסביר הרבי מה"מ, שדווקא האישה היא זו שלוחמת בפרעה, מוסתר ככל שיהיה ובאיזו צורת "ידידות טובה" שיבוא אליה. היא הלוחמת בפרעה שלובש צורות חדשות, משודרגות לדורנו. הרבי מעריך את תפקידנו, כאשר בחלקו הגדול של היום, לא נמצא הבעל בבית, ואפילו בזמן שנמצא גם אז אינו מתמסר כל כך לחינוך הילדים כמו האישה. ומבטיח הרבי שכאשר תפעל האישה במסירות ללא התפעלות מפרעה וגזירותיו אז מובטח שתנצח, ותביא לכך שה' גאה גאה, ובמיוחד כשעושים את התפקיד בשמחה.

באר מרים

ובמדבר, מקום נחש ושרף, מקום צחיח ושומם, צועדת אומה שלימה במשך ארבעים שנה. בדרך הטבע לא היתה אפשרות שיהיה בו מזון ומים ובוודאי לא גשמים. אך האומה, אינה דואגת על מזון שיורד משמים בזכותו של משה, אינה דואגת על אקלים ואקולוגיה בזכות ענני הכבוד שהגיעו להם על ידי אהרון, ואינה דואגת על שתיה מאחר וכל משך הזמן הזה היתה הבאר מלווה אותם לכל מקום, בזכותה של מרים. העם כולו שותה לרוויה ממימיה הזכים של הבאר שנודעים בסגולות פלא — המים היו מרפאים ופעלו לטובה אצל כל מי ששתה או רחץ בהם… מה חשוב ממה? קשה אמנם להכריע. אך למים שני תפקידים משמעותיים: גם להרוות הצימאון וגם לאפשר שהמזון יתעכל היטב על ידי שהם מוליכים את המזון לכל תאי הגוף ומרככים אותו.

מלמד הרבי מכך הוראה נפלאה לנשות ישראל בכל הדורות — אמנם, הבעל, ראש הבית מתווה את הקו הכללי לגבי הנהגת הבית שצריכה להיות באופן המתאים על פי שולחן ערוך. אך עקרת הבית, היא זו אשר דואגת להמשיך זאת בכל הפרטים של הבית כדוגמת המים שמוליכים את המזון לכל הגוף כולו. היא זו אשר מרככת את הלכות התורה וההוראות של משה ואהרון, נשיאי ישראל, ומחדירה אותם באופן שמתעכל אצל הילדים והופך לחלק מדמם.

ובשנת הארבעים, ותמת מרים… אז פסקה הבאר ולא היה מים לעדה, אז הבינו כולם שאת זכות המים חבים למרים והיה צורך בציווי מיוחד למשה ואהרון על מנת להמשיך את פעולתה של הבאר.

זכותה של אישה שעודדה חיים, הן במצרים והן במדבר.

הסתלקותה

שנת הארבעים ליציאת מצרים, חודש הגאולה. בי' בניסן נפטרה מרים. הנביאה הגדולה שליותה אותם כל העת, עצמה עיניה ומסרה נשמתה בצרור החיים. ויבכו אותה העם, ובארה פסק. אמנם שקע שמשה בעת ההיא אך הטביע חותם בל ימחה בסיפור הגאולה הראשונה ודרך והוראה לדורי דורות.

זכתה מרים להיות קשורה בקשר הדוק אל הגאולה עד שהמדרש אומר "גואל זו מרים על שם המירור, שבזכותה נגאלו מהגזירה של וימררו". זכתה מרים שמשיח, גואל ראשון הוא גואל אחרון — הוא מזרעה שממנה נולד דוד.

מרים הסתלקה בי' בניסן. ביום בו ארע הנס של "למכה מצרים בבכוריהם". חז"ל לא קבעו את זכרון נס מכת בכורות ביום מיתת מרים כי הפעולה שנעשית על ידי זיכרון הנס, נעשית כבר על ידי מיתת מרים מכיוון שגדולה מיתת צדיקים שמכפרת. ואת זכרון הנס קבעו לשבת הגדול.

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, ובשכר נשים צדקניות שבדורנו נגאל.

ניתן לחוש בדמיון הבולט בין הכח והתעצומות שנדרשו אז לבין דורנו, דור הגאולה. ניקח את הכח והעוז ונאיר את עצמנו, ביתנו וסביבתנו באמונה הבלתי מתפשרת, ובנחישות נצעד לגאולה, נשי ובנות הדור השביעי!