"התחתנו לפני שנה וחודשיים" מספרת מרים, "שבועיים אחרי החתונה ניגש לבעלי הרב  ושאל אותו מה דעתו לצאת ל'מבצעים' בקיבוצים. הרעיון הזה הוא בן יותר מעשרים שנה והוא שייך לרב יעקב בן ארי . הרב בן ארי גילה כי יש מקומות בהם לא נותנים דריסת רגל לדת, אם מתוך חוסר קשר ואם מתוך מעט שנאה. אז הוא יצר פורמט מעניין שאמר: אנחנו לא מגיעים לדבר על דת, אנחנו מגיעים להגיד לכם מזל טוב ליום הולדת. ולא להאמין, זה תפס. מסתבר שאנשים מתרגשים לגלות שמישהו זוכר את יום ההולדת שלהם, גם אם עד לפני דקות ספורות הם בכלל לא הכירו.

אז איך זה עובד? יש אנשים שנרשמו, יש שהביאו שמות של חברים, ואנחנו מקבלים רשימה של ימי הולדת, לוקחים את עצמנו, עם חיוך וערכת יום הולדת, ונוסעים. בלי תיאומים מראש ובירוקרטיה מלאה. פשוט שואלים בין שבילי הקיבוץ איפה גר בעל יום ההולדת, ודופקים לו על דלת הבית.

האמת שבתחילה התלבטנו. לי באופן אישי זה היה נשמע קשה. דבר ראשון, כשמדברים על שבועיים אחרי חתונה, אז כל דבר הוא קשה לעשיה… דבר שני, לא הצלחתי להבין: למה שמישהו יכניס אותנו הביתה? הם לא דתיים. הם לא מכירים אותנו. מה, אם מישהו היה דופק לי בדלת ומבקש להכנס לדבר על החיים — הייתי מכניסה אותו פנימה?…

בסופו של דבר, קיבלנו על עצמנו את הנושא הזה כהחלטה טובה. מהר מאוד, מפרוייקט מפחיד זה הפך לחוויה זוגית כיפית ומגבשת: נוסעים, רואים נופים, פוגשים אנשים חדשים, סגנונות לא מוכרים, וגם — חוזרים עמוסים בסיפורים. כל יציאה כזו היא סיפור. לא תמיד הסיפור הוא מי יודע מה מסעיר, אבל סיפור תמיד יש. מסתבר, שלמרות הלבושים השונים — יש בינינו ובינם המון קשר. כבר אמר מי שאמר, שאנשי הקיבוץ הם בעצם 'דוסים', רק בלי זקן ופאות. וזה מדהים לגלות כמה זה נכון. צריך רק ליצור את החיבור הראשוני — שבמקרה שלנו זה יום ההולדת — ומשם מתגלגלים הלאה. בכלל, לדבר עם אדם על יום ההולדת שלו, זה גאוני: מגיעים אל האדם למקום הכי אישי שלו. הוא מיד נמס! אנשים היו שואלים — 'מה, הגעתם בשבילי? בגלל יום ההולדת? באמת? איך הגעתם אליי?…', ואז כבר היינו ממשיכים לדבר.

הרבה פעמים היינו אומרים שבאנו ליום ההולדת של X, ואז אדון X היה אומר — "התבלבלתם, חברים. זה היה לפני שבוע / בעוד כמה ימים", וזה פתיח מצוין בשביל להסביר על יום הולדת עברי ועל סגולותיו של היום. בקיצור, חווינו הרבה סיפורים".

"כיון שבאים בלי תיאום מקדים" מספרת מרים, "הרבה פעמים יתכן שבעל יום ההולדת לא יהיה בבית. במקרה כזה, פשוט מסתובבים עוד קצת בקיבוץ, ולפעמים נכנסים לכוס קפה אצל אחד מאלו שפגשנו בשבילים. פעם אחת יצאנו לקיבוץ מזרע. זהו קיבוץ שנחשב 'קשה' מבחינה יהודית. המקום היחיד בארץ ישראל בו התאמצו למצוא פרצה בחוק שתאפשר להם לגדל 'דבר אחר'. הגענו לשם, וחיפשנו אישה שיש לה יום הולדת. בדרך כיוונה אותנו גברת חברותית ונחמדה מאוד בשם פאולה פיין, ואמרה — שאם אותה אחת לא תהיה בבית, אנחנו יותר ממוזמנים להגיע אליה. בעלת יום ההולדת באמת לא היתה בבית, ולכן הלכנו אל משפחת פיין. פאולה סיפרה שהיא במקור מברזיל. אימה מצאצאי האנוסים, ולכן, כשהגיעה לארץ ישראל, המליצו לה לעבור גיור לחומרא. לאחר הגיור היא הכירה את בעלה. הם התחתנו ועברו לברזיל, שם התגוררו כחמש עשרה שנים. בברזיל הם שמרו על התורה והמצוות. הבן הלך לבית ספר דתי וכו'.

לפני כשנתיים הם חזרו לארץ ישראל, והתיישבו במזרע. כשהגיעו לשם, היא נחלה אכזבה קשה. בקיבוץ אין שום סממן דתי, והמעבר החד היה לה קשה מאוד. בחגים היא לא הסכימה להשאר בקיבוץ, אבל אי אפשר לצאת כל שבת שניה להתארח, ולכן שבתות הם דווקא כן בקיבוץ. בלי אוירה ובלי בית כנסת. אבל לא זה מה שהיא רצתה לספר לנו.

לפני שנתיים–שלוש בעלה למד חשמלאות. הלימודים כללו גם הדגמה מעשית, ולשם ההדגמה לקחו אותם לבנין בתהליכי הקמה, כדי להראות להם כל מיני תהליכים על הגג. תנועה לא זהירה אחת והוא נפל ממרומי הגג אל ארגז גדול שהכיל מכונה עמוסת חשמל. עוצמת החשמל בה היא מאוד גבוהה, עד שבדרך הטבע — אם, חס וחלילה, אדם נוגע בזה — הוא נשרף מיד. בניסי ניסים הוא קפץ החוצה, ונותר חי. אבל בתרדמת. אשתו, פאולה, ישבה לידו בבית הרפואה, ולא ידעה את נפשה. במיטה סמוכה היתה אשת ראש עיריית קרית שמונה. יום אחד הגיע השליח מקרית שמונה לבקר אותה. כשפאולה ראתה אותו, היא קפצה מיד וביקשה ממנו לברך את בעלה. השליח הושיט לה תמונה של הרבי, אמר לה לשים אותה מתחת לכרית של בעלה, ושהכל יהיה בסדר. היום באמת הכל הרבה יותר מבסדר — בעלה חי ומתפקד כל כך כרגיל, עד שהם שכחו את התקופה של הנפילה, ברוך ה'.

אם כבר מדברים על בתי רפואה, אז בקיבוץ אחר הגענו לבית משפחה שהנכד שלהם עשה תאונה עם חזיר בר. במשך חודש הוא היה בתרדמת, משותק לגמרי. בתחילה מיקמו אותו בבית לוינשטיין, אבל משראו שאין התקדמות, הודיעו למשפחה שיעבירו אותו למחלקה גריאטרית, שם ישהה עד סוף ימיו, חס ושלום. זה היה חנוכה, ובדיוק הגענו לבית הסבתא. כשראו אותנו התקשרו לאב הבחור, והזמינו אותו להגיע גם. הוא הדליק חנוכיה, וסיפר על הבן. אמרנו לו: 'בא תכתוב לרבי, ותקבל על עצמך החלטה טובה'. הוא קיבל על עצמו להניח תפילין פעם בשבוע, ובמכתב נאמר — "שמחה פורצת גדר". הדלקנו מוסיקה, והגברים רקדו. השמחה באמת פרצה שם את כל הגדרות. למחרת הילד התעורר (!). המשפחה הזו מספרת על הנס שלהם כל הזמן. הבחור, ברוך ה', יצא מזה לגמרי, והיום הוא עובד, הולך ומדבר כאחד האדם.

יש עוד סיפורי ניסים רבים. פשוט רואים את הרבי והניסים שהוא מחולל בכל רגע ורגע. המדהים הוא, שאלו אנשים שלא קשורים לרבנים או לתפילות, לכאורה, אבל יש להם רגש של חמימות יהודית שאין בשום מקום אחר".

"הגענו יום אחד לקיבוץ אפיקים" מתארת מרים, "בשער עמד שומר רוסי שלא הסכים להכניס אותנו, בשל הנהלים, אבל כן הסכים להניח תפילין. אחר כך הוא ביקש להתפלל עם התפילין תפילת 'שמונה עשרה'. כמובן שבעלי הסכים, והשומר נעמד לתפילה במשך כחצי שעה. התבוננתי בו מתפלל, וזה היה מחזה מופלא. יהודי שנראה כל כך רחוק, מתפלל בכל כך הרבה כוונה!

בראש השנה הגענו לקיבוץ כמון. עשינו שם סעודות חג ותפילות ראש השנה. הגענו עם זוג חברים וכמה בחורים, חלקם מזרחיסטים, שהשלימו מנין. היתה אוירה מאוד מיוחדת ושונה. התפילות התנהלו בספריה — כי בית כנסת אין. ביום הראשון התפללנו בנוסח ספרדי ולמחרת בנוסח אשכנזי, כדי שכולם יתחברו. התפתחו שם שיחות מאוד עמוקות ורציניות. בסוף ראש השנה, הבחורים המזרחיסטים התחילו ללמד את כל מי שעבר לידם "דבר מלכות" — על שור הבר והלויתן בשיא ההתלהבות…

וסיפור אחרון לקינוח — הגענו לקיבוץ דוברת. חיפשנו מישהו אחד ומצאנו מישהו אחר על השביל. זה האחרון אמר לנו — 'אתם לא החב"דניקים הראשונים שאני פוגש'. מסתבר שהוא היה עם הרב ראלי (ישראל) הלפרין במילואים, והוא זוכר איך כל שאלה שהיתה לרב הלפרין הוא מיד שלח לרבי. מדובר על תקופה של לפני כשלושים שנה. אותו אדם סיים ואמר: 'תמיד כשהוא (הרב הלפרין) היה מגיע, הייתי מניח תפילין. כי פשוט אי אפשר אחרת'."

"קיבוצים יש גם בעיר" מפתיעה מרים, ומיד מסבירה, "הפורמט הזה יכול להיות בכל מקום, בכל עיר, שכונה או מושב: פשוט להגיע, לשבת ולדבר עם הבנאדם על נקודה אישית — יום הולדת, שמחה במשפחה או כל דבר אחר שנוגע לו.

צריך פשוט למצוא את האנשים האלו ולמצוא את הנקודה המעניינת אותם, ומשם החיבור כבר ימשיך.

אני מציעה לכל חב"דניק וחב"דניקית, שרוצים להתחיל להזיז עניינים, לאמץ את הרעיון הזה: העלות מינימלית, הסיפוק הוא עצום ודי מקסימלי. שנזכה לעשות למשלח הרבה נחת, ושיתגלה כבר. כי כולם מוכנים".