פרשת אמור עוסקת בחגי ישראל. לכל חג נקבע תאריך מוגדר. אתם ואני מבינים כמה חשובים לנו הזמנים … והנה לחג השבועות לא קבעו תאריך יעד מוגדר… פשוט אמרו לנו תספרו 49 יום ותגיעו כבר ליעד.

מיד כאשר החלה ספירת העומר, החלטתי לרענן אצלי את הקשר הנשי שלה.

כולם יודעים כי בימים אלה אנו מתאבלים על מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא. לפני שהחל רבי עקיבא ללמוד תורה הוא היה רועה את צאנו של אחד מעשירי אותו הזמן. אך מעולם לא למד תורה ואף לא ידע צורת אות. בתו העשירה והמלומדת של העשיר – כלבא שבוע – אמרה לרועה הבור: "אם תלך ללמוד בבית המדרש, אתקדש לך". אמר לה "הן". התקדשה לו בצנעה ושלחה אותו… ללמוד תורה, אלא מה. כאשר שמע זאת אביה זרק אותה מביתו והדיר אותה מכל נכסיו. אזכיר כי הייתה זו בתו היחידה!

לאחר 12 שנה בבית המדרש חזר רבי עקיבא בלוויית 12 אלף תלמידים, עוד טרם נכנס לביתו שמע את אשתו סחה לשכנותיה שהקניטוה על חייה כאלמנה חיה: "הלוואי והיה יושב עוד 12 שנה ושוקד על התורה". מיד שב לאחוריו וחזר ליבנה – עיר התורה.

כאשר חזר בשנית בלווי 24 אלף תלמידיו, יצאה לקבל את פניו. אמרו לה השכנות: "שאלי לך בגד והתכסי בו". ענתה להן: "יודע צדיק נפש בהמתו". פילסה לה דרך בין ההמונים עד שהגיעה אצל בעלה. נפלה על פניה ונשקה לרגליו. ניסו תלמידיו להודפה. עצר בהם רבי עקיבא ואמר: "הניחו לה. שלי ושלכם – שלה".

רבי עקיבא הי"ד. מגדולי ישראל שבכל הדורות אשר ממימיו אנו שותים עד היום, אמר בפה מלא, כי כל תורתו ותורת תלמידיו (על מותם אנו מתאבלים בימים אלה) – שלה! של אשתו שמסרה עצמה על לימוד התורה.

רחל אשת רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע מלמדת אותנו כי כוחה של האישה בא לידי ביטוי לא רק בחינוך. אלא בהעמדת הבית שיהיה בית של קדושה. של תורה. הכוח הנשי לעשות זאת בחן ובלבביות ניתן לנו כמתנה מאת ה' – אישה יראת ה', היא תתהלל.

—

באחד הבקרים שאל הרבי את מזכירו, באיזו שעה עומדת להתחיל התפילה. תשובת המזכיר סיפקה לנו הצצה נוספת ליוקר הזמן. "התפילה תתחיל בין 9:10 ל-9:15" ענה המזכיר. והרבי בשלו: "באיזו שעה בדיוק תחל התפילה? אפשר להספיק כה הרבה בחמש דקות".

כאשר נתבונן בזמן "ספירת העומר" נמצא 49 ימים רצופים בהם אנו "סופרים את העומר" לאחר ברכה בשם ומלכות. מה מועילה ספירה זו? האם ראוי לנו להוציא את שם ה' מפינו לפני ספירת העומר? וכי הספירה מועילה למשהו?

התשובה לשאלה הזו מופיעה באימרה מתוך ספרי המוסר: "אדם דואג על איבוד דמיו, ואינו דואג על איבוד ימיו". יש לנו זמן קצוב ומוגדר לחיות כאן על פני האדמה ולמלא את שליחותנו. כאשר כל יום עובר מבלי שנוצל כראוי, הוא "יום מבוזבז". מחר אמנם יאיר יום חדש, אך את היום שעבר לא ניתן יהיה להשיב.

הספירה היום-יומית הזו במשך שבעה שבועות נועדה להזכיר לנו את חשיבות הזמן. לפני הספירה אנו מברכים, לפני הברכה חייבים לעצור רגע ולחשוב: האם עשיתי משהו בעל ערך ביממה האחרונה? ומה אני מתכוון לעשות ביממה הבאה עלינו לטובה. על זה מברכים ומזכירים את ה'…

—

קראתי ראיון עם הרב איתן גרין, מי שהיה ראש ישיבת איתרי ושימש שנים רבות כראש מוסדות תפרח. הרב גרין סיפר על מפגש (נכון לומר "יחידות") לו זכה אצל הרבי מליובאויטש בהיותו בגיל 24 בטרם נישואיו.

באותה יחידות שארכה כמעט שעה וחצי! שאל אותו הרבי מדוע אינו לומד חסידות. הסבריו כי הוא "אינו מתחבר" לתוכן, הביאו את הרבי להתעניין בגיל בו החל ללמוד גמרא. כאשר ענה כי החל בגיל 11, שאל אותו הרבי: האם הבנת בגיל 11 את מה שהנך מבין כיום?

הרבי הסביר לו, ובאמצעותו לכולנו, כי בכל פעם שלומדים תורה, נמצאים במצב תודעתי ונפשי חדש ומגלים אור חדש והבנה חדשה.

מכאן שוב לספירת העומר. כל יום ויום של הספירה הוא יום חדש. יום שיש בו הזדמנות להארה חדשה. ובכל יום המדרג עולה ביחס ליום שקדם לו. לחג השבועות זמן מתן תורתנו לא נקבע תאריך מראש, אלא תאריך על פי הספירה – שבע שבתות תמימות תהיינה. כל יום הוא לימוד חדש, אור חדש ומצב תודעתי חדש, אז מה הפלא שמברכים בשם ומלכות?

פרק מתוך הספר 'פרשה באהבה' של מירי שניאורסון

מרצה, מנחת אירועים ושדרנית ברדיו קול-חי.

[email protected]