הכיצד נוכל למחות את הדמע הקולח לו מאותן עינים אפרוריות שחזו במחשך? הכיצד נביא הקלה ורווח לאותן גניחות אנחה של כאב עמוק שהביאו את האדם לקפאון של יאוש ולעמידה השחוחה והרוכנת, נטולת שביב לעלץ, לתקווה?

אנה ישאב את אותם כוחות מדרבנים, מעודדים הקוראים לו להתחשל, להתגבר, ושלא לדעוך? הוא אינו יכול להשתחרר מהמבוך החונק, כל המבואים סתומים לפניו והוא תקוע במחשך… באפלולית…

הוא אינו מצליח להגיע למצב של התדברות עימם והם נוקפים עליו אצבע מאשימה… על-אף שהשתדל כ"כ במאמצים על אנושיים ובתנאים קשים כ"כ, כמעט בלתי אפשריים לגונן עליהם מפני כל רע למרות כל המנגדים שעמדו לו בדרכו להתמודד עימו, הם רואים בכל הקרבתו זו והתמסרותו להצלתם הרוחנית והגשמית, פגיעה נפשית ישירה בהם והם עוד תובעים ודורשים ממנו (בנימה קרה כ"כ ומתנכרת) התחייבויות אין סוף והעומס הזה מכריע והוא קורס… הוא אינו יכול עוד… כל מאמציו להתפשר ולהתנצח על המצב כושלים.. גרונו ניחר ויבש והנגן אינו עולה מתוכו והוא שוקע באנדרלמוסיה מביכה מאוד אך לפתע הוא שומע קריאה מחזקת, מאמצת ומעודדת לקראת הפדות…

"אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש… בני אמי נחרו בי" (שיר השירים א', ו) הוא פסוק המובא בזוהר בפרשת תזריע, והמבהיר לאור החסידות את משמעותם התכנית של הנגעים, (דף מ"ה ע"ב) הדבר מעניק עומק, רעננות ותחיה של תנופה והתרוממות למבטו הצר והמצומצם של האדם בתפיסת החיים הקודרת שלו. השקף שטחי ורדוד זה, כופת אותו במגבלותיו בכבלי היאוש בשל השחור והקדרות האופפים אותו… ואילו הפסוק הזה עשוי לעשותו משוחרר ולהביאו לתחושה בפדות. הכיצד?

הדבר מתגלם אף בתפיסת העומק של פרשת החודש, הנקראת לרוב בסמיכות לפרשת תזריע. מדוע, אכן, פתחה תורה בבריאת העולם ולא במצווה הראשונה היא קידוש החודש?

"אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש… בני אימי נחרו בי…" הם הקוד לשחרור והחופש. הכיצד?

הכלום, אין ההשתזפות בשמש גורמת להתנאותן של הפנים בשחרוריתן, (שחור בהיר) מדוע, אפוא, מבקשת כנס"י שלא לראותה בגוון זה?

שחרוריות היא גוון שחור כהה מאוד, והדבר נלמד מכפילות השורש (שחרחורת) ואף שיש הסוברים במהופך ואכן, תאורו של מצב "יפהפה" מביע יופי רב מאוד ועצום.

השחרוריות הזו היא תוצאה של העדר קרני השמש, אזי קודר הוא המקום והשחור שבו כבד מאוד… מצב זה משרה פחד ויאוש. ראשיתו של החודש מסמל אף הוא הסתר של אור השמש ומסמל מצב של "סיהרא אתכסיא בגלותא" כשאור השכינה נסתר מכנס"י והיא מכוסה במעטה של קליפות המביאים עימם דינים וגבורות.

אך דווקא מצב זה מורה על המשכיות של חיים ממקור רוחני נישא מאוד היודע להשתפל רחוק ונמוך מאוד ובדרך של תשובה והתבטלות ניתן לגבור על הדינים והגבורות ולהתנשא דרכם אל אותם רמות נישאות משם נמשכו דינים אלו….
הדבר משתקף בשמה של הפרשה "תזריע".

רק זרע שנרקב ונפסד באדמה – יכלל בכח הצמיחה שבארץ, ואח"כ יפרח וישגשג..

וכך ניתן להבין את המילים: "ששזפתני השמש" – השין הכפולה יוצרת את המילה "שש" – הרומזת על שש המידות שהשכינה ממשיכה לעולם והן מאירות אותו, אך בגלות, מסתתרת ונעלמת השכינה ושש המידות שאינן מאירות, מקנות לעולם מראה של זפת שחורה…

ואולם כנס"י מתחננת, אל תתפסוני במבט צר ממדים ורדוד כ"כ.. השחרורית הזו היא התגלמות חיצונית, העשויה לדכא ,חלילה, ולהביא ליאוש כבד מאוד בקרב אלו שמשמעותם האמיתית של פני הדברים נעלמת ונסתרת מפניהם…

השחרורית הזו משקפת את בחינת החושך שהיא נעלית מדרגת האור ועליה נאמר "ישת חושך סתרו" (תהילים י"ח, יב)

ומאחר והסיבה והמקור לאפלה הזו נמשכים מרמה נעלית כ"כ, הרי שניתן לרומם מצב זה ולהביאו להתעלות עצומה הרבה יותר, לולא היה הוא (השחור) בקיום. הכיצד?

הדבר מקביל לעבודת התשובה בה הופך הזדון לאור עצום יותר אליו מגיע הצדיק היות והנגע נמשך מרמה נישאת ונעלית מאוד והשתלשלותו המשיכה אותו לאותם דינים ולעיניינים בלתי רצויים עד לאותה טומאה הכי חמורה שבעטיה יש לצאת מחוץ לג' המחנות…

דינים אלה משתלשלים למעטה החיצוני והרדוד של החיים, שעה שבפנימיותה של שכבה זו, שוכן האור ומקור הטוב של העולם. יש, אפוא, להסיר את המעטה החיצוני ולחתור לעומק, לפנימיות שם ימצא האדם דרור וחרות…

החידוש בשחרור העולם 

שם, בפנימיתו של המעטה החיצוני של העולם, אין הגבלות של ממדים, והתנועה שם היא משוחררת מאוד ויש עימה רעננות בבחינת "חידוש" (מצוות החודש) ולא בבחינת קו נדוש ומייגע… כאן יוצא האדם מגדרותיו המאפילים ומתפיסת המציאות הדמיונית שלו והוא מתקדם מכיוון של טבע ובריאה של עולם (שנברא באחד בתשרי, שאז נוצר חלקו החיצוני של העולם שעה שהחפץ והרצון לבנותו הוא הנשמה של העולם והצד הפנימי והעמוק שלו והתרחש באחד בניסן) ומתפיסה חיצונית הוא מעפיל אל עולם רוחני, שם הפוטנציאלים אדירים, והוא מתעלה אל מצב של גאולה בו הוא נותן פדות למשאלותיו ושחרור לכיסופיו ואף אם יעמדו לו בדרכו מניעים ומעכבים, הוא יראה בהם שחרוריות של מעטה חיצוני רדוד גרידא והוא ישתמש באותם מניעים בלתי רצויים כאתגר וקרש קפיצה…

התורה פותחת בבריאת העולם משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים… (רש"י בראשית א' א) ודוקא כאן טמון סוד המצווה הראשונה המופיעה בפרשת החודש. הכיצד?

קודם לבריאה עמד האור האלוקי בדרגה מתנשאת ונעלית מאוד מגדר הנבראים, אבל דוקא בחפץ אלוקי זה שוכן החסד שמגמת העולם היא עבור הצדיקים ועבודתם מגיעה אל האור הנישא הזה המשתקף בפסוק הפותח את התורה. משמע, שנחלת הגויים, היא העולם והיא מסורה לבניו של ה' ובשל היות נשמת היהודי נמשכת מפנימיות העולמות היא עשויה להפיח חיות וחידוש בחיצוניות העולם ולהתרומם מהגבלותיו ומדידותיו ודוקא המחדלים שהוא שקע אליהם, יצביעו לו על נקודות התורפה והחולשה שבו, שעליו לתקן והמתגלמים בנגעים המופיעים בפרשת תזריע.

הנגעים האלה שהם: "שאת" המקבילה לבבל, "ספחת" שהיא מדי ובהרת שזו יון (צרעת זו אדום) מהווים סמל לדינים קשים הנמשכים מקו של גבורה שהסמל שלה היא "אימא" (האם יש לדבר השפעה על האימהות של ילדינו?) והם מהווים סמל לגרון ניחר ויבש היות ונגעים הם תוצאה של אי זרימת הדם למקומם, והדבר מסמל שהחיות האלוקית אינה מגיעה למקום מסוים וגורמת לנגע.. ואכן, הגימטריה של המילה אלוקים השווה לגימטריה של המילה "טבע" והמורה על הסתר והעלמה היא 86 וכפילותה שלש פעמים כנגד (שלושת הנגעים העיקריים) יוצרת סכום השווה לגימטריה של המילה "נחר". (נ=500 + ח= 8 + ר=200 =258)

הגבורה הזו בסמל של "אימא" היא מידה של בינה ואשר בשל תנועת ה"ישות" שלה ותחושה של מציאות עצמית חזקה היא עשויה לתפוס במשכל מסוים בכח ההרגש שלה שעה שהחכמה המופשטת שבמשכל זה נדחקת ונעלמת והסתלקות זו גורמת להמשכת הדינים…

לו ידעו האימהות למשול ברוחן, ברגש הסוער, כי אז לא היתה הבחנתם מסולפת ומאכזבת, היות ושעה שהאדם תופס חכמה מסויית בכלי הרגש שלו, היא מאבדת את צלילותה ואת הטוהר שלה והיא מתפרשת עפ"י שליטה מזויפת של הרגש…

הבאת הנגעים לפני הכהן מסמלת את תיקון הנגע, בכך שישנה כאן המשכה של חכמה אלוקית בבחינת הקו של הכהן והיא מביאה לתנועה של ביטול ונטרול של רגש מסלף, והדבר מהווה תיקון לנגע.

זוהי הסיבה שבסוכות נוטל היהודי את ארבעת המינים בסוכה המכוסה סכך, היות ונטילת הלולב והקרבתו אל הלב ממשיכה קדושה אל ליבו, ומאחר והחדירה של אור זה גורמת שהוא יהיה בשליטת רגש הבינה של האדם, יש לגונן אז על קדש זה באור מקיף שהסמל שלו הוא הסכך…

פדות וגאולה

דוגמא נוספת המביעה כי יש להעפיל מתנועה של בינה אל רמה של חכמה היא נטילת הידים בתנועה של התרוממותם אל המוח, (נטילה היא הרמה) שהרי הידים מסמלות את בטויו של הרגש שמקורו בלב, ובשעה שאין עליו (על הרגש) שליטה של מוח, הוא עשוי להתדרדר למצב של טומאה.

נטילת הידים מרוממת את הידיים (הרגש) בכוון אל המוח, כדי שיתרחש מצב של מוח שליט על הלב.

נטילת הידיים לסרוגין שלש פעמים על כל יד מורה על שליטת שלשת חלקי החב"ד (המשולים למים) על הרגש.

הנגעים נמשכים בעוון לשון הרע ובשל גסות של רוח, (רש"י מצורע י"ד, ד) והם מהווים הוכחה כי הגוף מתברר מטומאתו אך מאחר והברור טרם הושלם, מוצאים אנו עדיין רושם של זוהמה בתור נגעים הפוגעים בחיצונית הגוף – בעור. (ולא בפנימיותו של הגוף) ואכן, הגמטריה של המילים "נחרו בי" (בני אימי – הבינה) עולה על סכום האותיות של המילה "עור" (ע=70 ו=6 ר=200 =276 במקביל למילים נ=50 ח=8 ר=200 ו=6 ב=2 י=10=276 ) והדרך לרפא אותם היא בהשפלה של רוח במשל של זרע הנקלט באדמה, ע"י התרקבותו והתבטלותו, הוא יכלל בכח הצמיחה ויפרח…(פרשת תזריע) ודוקא בתנועה זו מקננת חיות של "חידוש" ורעננות לשחרורו של האדם מגלותו הפרטית. (פרשת החודש)

אין "אימא" זו מתנגשת עוד במנגדים… וההתרסות נגדה והרצון של מנגדיה לבדד אותו בשל "נגעי העור" שדבקו בה, אינם מדכאים עוד… היא אינה מתבוננת עוד מבעד לרגש הבינה "האימהי" הממשיך גבורה וסערה של רגש אלי האפלולית של החיים.

האתגרים האלה, היא יודעת, היא יד השליחות של ההשגחה הפרטית המובילה בעולם והקוראת לה להתבונן בשחור "הנגעים" מתוך בטחון ואמונה שאלו הם עבורה ראשית לבלובם של ניצני הדרור…

והיא חולפת על פניהם בשלווה של נפש ומפזמת נגן מאותו גרון שאינו ניחר עוד… הבידוד שלה בשל "נגעי העור" חלף… עתה הם מתוודעים לתחושה הרעננה המפכה מתוכי נשמתה ולכוחות מחודשים ויצירתיים הפועמים בקרבה… הדמע שלהם אף הוא נמחה והורווח להם מגניחות האנחה… ועתה היא זו שמזרימה בהם עלץ המפשיר את הקפאון והיא מקרינה עבורם דמות אימהית מגובשת ואותות לתקווה.

הפנים השחרוריות ששזפתן השמש ודמו ללבנה בעידן ההתחדשות, מגלמות עבורם עתה פדות וגאולה.

(עפ"י 'תורת-מנחם', תפארת 'לוי-יצחק' פרשת תזריע ולקוטי-שיחות חלק ט"ז פרשת החודש)