כיוון שמאחורי ארבע-עשרה שנות לימוד בביה"ס, אני מרגישה שאני זכאית להביע את דעתי בנוגע לסתירה מסוימת שנתקלות בה תלמידות ביה"ס.

בשנים הראשונות, מתייחסות רוב התלמידות ללימודיהן ברצינות רבה. הן מכינות בקפידה את שיעורי הבית, מחדדות את עפרונותיהן מדי ערב, וזוכרות להביא מטבע לצדקה כל בוקר (המחברת, שניסיון לימודיה מסתכם ב"ישיבה" של בנות יכולה לתאר תלמידים רק בלשון נקבה). הילדה מרגישה, ובצדק, שכל חייה סובבים סביב המוסד המקודש הנקרא בית-הספר.

ברגע שהתלמידה הקטנה נעשית גבוהה יותר וחכמה יותר היא מתחילה להבחין בכמה עובדות שלא נתגלו לה עד עתה. לא כל בני-האדם ניחנו באותה מנת-משכל. בכל כיתה ישנם ילדים "טיפשים" וילדים "חכמים". חלוקה בלתי שווה זו של אינטליגנציה ניכרת לא רק מגן-הילדים עד כיתות הסמינר, אלא גם בעולם המבוגרים – יש הורים שהם חכמים יותר מן האחרים. ואז בא גילוי מזעזע – "לא לחכמים לחם". ההצלחה בבית-הספר לא תמיד מובילה להצלחה בחיים! ומה שמזעזע את התלמידה עוד יותר הוא הגילוי שהיא מגלה לאט לאט, שהעובדה שמישהי רכשה הרבה השכלה, אינה מביאה אותה בהכרח לשיפור המידות, או לשימוש נכון בכישרונותיה או לפעולה יצרנית, היא עלולה אפילו להיווכח שמי שיש לה מספר הכוכבים הגבוה ביותר על הלוח, אין פירושו שהיא תהיה ביום מן הימים האמא הטובה ביותר…

לאט לאט אנו תופסים ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר גדולת הלימוד היא בכך שהוא מוביל לעשייה. הדגש הכמעט מוחלט שניתן בביה"ס על צבירת עובדות בזיכרון, בעוד שממעיטים בחשיבותם של היבטים אחרים – הנראים כעולים על הלימודים בערכם לגבי החיים בעתיד והתפתחות אופיו של התלמיד – הוא בעיני הזנחה של המטרה העיקרית. בתי-הספר מדגישים רכישת השכלה מתוך ספרים. אולם לגבי העתיד, דוקא ההשקפות והמידות, הן שישפיעו השפעה ישירה על חיי התלמידה בבואה להיות אם בישראל. (אחרי הכל, ה"ישיבות" לבנות אמורות להיות יסוד לדור של נשים שתהיינה נאמנות לתורה, טובות לבעליהן ומסורות לילדיהן, ולא לשמש רק בתפקיד של שמרטף ויותר מאוחר כמוסדות להרחבת אופקים).

לדעתי, מורים חייבים לעשות כל מאמץ שהנושאים הנלמדים יהיו רלוואנטיים ומהנים. ידוע שתלמידה קולטת את לימודיה הרבה יותר טוב אם היא נהנית מהם. מתי יתחילו המורות להבין כי בעת שהן עומדות לפני הכיתה, אינן צריכות לשאוף לדחוס עובדות (יהיו אלה אפילו ביאורים ופירושים) למוחותיהן של התלמידות, אלא עליהן להשתמש בנושא הנלמד לעיצוב אופיין? אמנם, כל תלמידה חייבת גם ללמוד, אך מחובתה של המורה להציב תמרורים בדרך-חייהן של כל תלמידותיה מבלי שים לב להבדל בכישוריהן או בתכונותיהן.

אולי ניתן לומר בקיצור, שכדי לפתור את הבעיה, זקוקות הישיבות-לבנות למורות מסורות, הדואגות באמת לחינוכן של כל אחת מתלמידותיהן – כאלה השואפות להוציא את הרעיונות הנלמדים מתחום התיאוריה אל תחום המעשה בפועל.

תקוותי שהשם יתברך יתן לי ולחברותי לכיתה את הכוח והזכות להעביר לתלמידותינו בעתיד את מה שהעניקו לנו המורות שלנו.