"פעם אחת התוועדו חסידים הראשונים – בשנת תקמ"ד-ז – ותוכן שיחתם היה: הרבי – רבינו הזקן – הסיר את הבדידות. פעם הרבי – הר"מ והגאון – היה מבודד לעצמו והתלמידים היו מבודדים לעצמם. דרך החסידות שיסד הרבי הוא ההישג האלוקי הגדול, שהרבי אינו מבודד וחסידים אינם מבודדים". (מתוך: היום- יום לכ"ב אייר)

אם אתם חושבים כי את הסלוגן "לעולם לא תצעדי לבדך" המציאה מסייעת כלשהי, טעות בידכם. אדמו"ר הזקן היה שם קודם, והוא הסיר את הבדידות.

טובי החוקרים בעידן הניו מדיה מטיחים ראשם בקיר ומתפלפלים בשאלה, האם העידן הנוכחי הוא בודד יותר, או מחובר יותר? כנראה (מבלי להיות טובת החוקרים) שהתשובה היא גם וגם. אמנם, העידן הדיגיטלי מאפשר לנו הסרת חסמים, צמצום פערי זמן, מקום, גזע מין והשקפה (לכאורה) ומדלג מעל מכשלות טכניות של ביורוקרטיה וריכוז מידע אצל יחידי סגולה, וכשאומרים "אני מחובר" מתכוונים בעיקר- "אני מקוון". מצד שני, הניתוק האנושי הפיזי הולך וגדל. אנשים לא מרימים יותר טלפון, הם מסמסים בואצאפ. ילדים כבר לא משחקים ברחובות, הם בדיוק מחרימים מישהי בפייסבוק. בעל ואישה יושבים לקפה וכל אחד מהם בוהה בסלולר שלו, משל משם תצא הבשורה. באמת, עד שיצאתם כבר לקפה, לא תדברו קצת??
או כמאמר הבדיחה, "היום יצאתי לקפה עם אשתי, דווקא אישה נחמדה"
העידן הזה מחובר מאי פעם ובודד יותר מאי פעם. השיחה מתנהלת בתקתוקי מקלדת, הצחוק הוא סימנים גרפיים וחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אחד ארוך, ואפילו הריבים והברוגז מסתכמים בסוף ב"אנפרנד". נו, שויין.