אפילה שררה עדיין בחוץ, קרניים ראשונות של שמש אפילו לא החלו להפציע, אבל הוא כבר היה ערני לחלוטין. בעצם, כמעט כל הלילה לא עצם עין… היום הוא היום שלו, ושל משפחתו!

מלבד שלושת הרגלים בהן משמשות כל המשמרות — רק פעמיים בשנה מגיע המשמר שלו לכאן, למשך שבוע. אבל המשמר מחולק לשבעה בתי אב, וכך יש לכל משפחה יום אחד בלבד מתוך השבוע. והיום הוא היום המיוחד של בית האב שלו! היום, לו חיכה במשך חודשים! מה הפלא שלא הצליח להירדם?

מבט מהיר מסביבו, בשטח בית המוקד, מגלה שהוא אינו היחיד. כל הכהנים כבר ערים למרות השעה המוקדמת. רבים כבר הספיקו לטבול במקווה המיוחדת לכך. הקריאה האדירה "עמדו כהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם", שאולי עוררה והבהילה אי מי מתושבי יריחו (עשרה פרסאות מירושלים!), לא העירה את הכהנים, היא מצאה אותם נרגשים ומוכנים להתחיל בשמחה ובהתרגשות, בדחילו ורחימו את יומם בבית המקדש.

"מי שטבל יבוא ויפיס!" נשמעה הקריאה המזמינה את הכהנים לבוא ולהשתתף בפיס — בהגרלה. הוא הצטרף תחילה לקבוצת הכהנים שיצאה לבלוש את העזרה. יחד הלכו לאורך הקיר הצפוני ופנו מזרחה. מול לשכת עושי החביתין נפגשו עם קבוצת הכהנים שבלשו את הצד השני של העזרה, ושם אמרו אלה לאלה: "שלום! הכל שלום!" הכל מוכן במקומו ואפשר להתחיל את עבודת היום. מכאן הוא מיהר ללשכת הגזית, שם מתקיימים שני הפייסות הראשונים — הגורלות שיקבעו את חלוקת העבודות ליום זה. אולי יזכה הפעם בתרומת הדשן? ואולי יהיה בין שלושה עשר הכהנים העושים את עבודות התמיד?

הוא זכה! מבין 13 הכהנים הזוכים בעבודות התמיד, הוא יזכה היום להעלות למזבח את הסולת והשמן של מנחת התמיד. את הזמן עד לשחיטת התמיד — כי הרי עדיין לא האיר השחר — ניצל לתפילה ולהכנה רוחנית לקראת עבודות היום, מייד כשהתרומם הכיור, בעזרת ה'מוכני', מיהר ליטול את ידיו ורגליו. אחר כך מיהר, יחד עם כהנים נוספים — לקחת את המגרפות המיוחדות לניקוי. הם מיהרו אל המזבח החיצון, עלו בכבש, וניקו את מקום המערכה הגדולה שעל המזבח משאריות האברים והגחלים של אתמול. את האפר פינו אל התפוח — ערימת האפר הגדולה שבאמצע המזבח, המעידה על העבודה הרבה הנעשית כאן מדי יום.

בהתרגשות רבה, התבונן בכהן שזכה היום בתרומת הדשן: כיצד הוא מסדר את ערימת העצים החדשים למערכה הגדולה, ואחר כך מדליק את האש על המזבח. עבודות רבות מחכות, ממה להתחיל? הכהנים המיומנים לא מתלבטים זמן רב, וניגשים בזריזות לבצען. מיודענו התבונן עוד רגע בהשתאות בחבריו הזריזים המבצעים את תפקידיהם בשמחה ובחיות, וכעבור רגע כבר הצטרף אף הוא. כהנים אחדים רצו במדרגות העולות לחומת העזרה, לראות אם האיר השחר. עבר זמן קצר, והנה נשמע הכרוז הקורא "האיר פני כל המזרח", כעת תתחיל עבודת קרבן התמיד של שחר. הכהנים מכינים את 93 כלי הכסף והזהב… והנה הכבש המובל אל טבעות השחיטה… הוא מתבונן בנעשה, מנסה לקלוט כל רגע. הרשמים מורגשים בכל החושים — ברקע הדממה השוררת, נשמעים בבירור קולות הכרוז, ורעש זריקת המגרפה הגדולה מסמן את זמן הקטרת הקטורת. הכהן שזכה בהקטרת הקטורת מתחיל בעבודתו, וריח מיוחד במינו מתפשט באוויר. את אווירת הקדושה וההתרגשות הנפלאה אפשר לחוש בחושים הגשמיים, זו התעלות רוחנית שאין דומה לה. והוא ממתין לרגעים המרטיטים של ברכת הכהנים, שלאחריה יגיע זמן מנחת התמיד, היום זה התפקיד שלו… הוא מאושר. בעצם לא משנה מה התפקיד, כל פעולה כאן היא חלק מעבודת המקדש. כל מעשה קטן פועל את השראת השכינה למטה בעולם. שחיטה או ניתוח הבשר, יציקת שמן או בלילה ופתיתה, עבודות הניקיון או הובלת כלים וחומרים… אפילו את העבודה הפחות נחשבת, של הוצאת הדשן — שאותה מבצעים בבגדים דהויים וישנים יותר, כפי שנאמר "בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו" — לא מתעצל אף כהן מלבצע. הכל יחד מצטרף לסדר של עבודה קדושה בבית המקדש!

ולקול צלצול הפעמונים בשולי המעיל של הכהן הגדול, עולה תחושת ההתפעלות עם יותר מקורטוב של קנאה: הוא נמצא כאן כל יום, ומבצע כל עבודה שירצה גם ללא הגרלה…

• • •

אני מרימה את עיניי מהלכות בית הבחירה. המראה סביבי לא מרנין במיוחד. עוד יום של חופש גדול… מבט מהיר מסביב. בפינה אחת קוראים בספרים, ובאחרת משחקים בלגו. גזרי הניירות הפזורים בין מכוניות המשחק לא מפריעים לקטנצ'יק שזוחל ביניהם בחדוה, וגם לא לגדול יותר שמפלס במיומנות את דרכו עם הבימבה. פח האשפה המלא עד גדותיו (וקצת מחוצה לו) ממתין בסבלנות. שעון הקיץ המתעתע נותן תחושה של אמצע היום, אבל בעצם הערב מתקרב… ויש עבודות רבות שמחכות. ממה להתחיל?

נכנסת לפעולה. מבקשת מזו לאסוף את המשחקים ומהשנייה את הניירת. בינתיים מארגנת משהו לארוחת הערב, ומתחילה בסדרת המקלחות. בין לבין, אני מעיפה מבט בערימת הכביסה הנקייה, המעידה על העבודה הרבה שנעשתה ועל זו שעדיין מחכה… ונזכרת שבוודאי המכונה הבאה כבר סיימה את פעולתה, וצריך לתלות את הכביסה. שלל המטלות ועומס העבודה מורגשים בכל החושים האפשריים — לרגע זהו קול הדממה החשודה מכיוון הקטנים (הם החליטו לבדוק לעומק את תכולתה של מגירת התפירה…), וכעבור דקות ספורות הרעש המודיע על מריבה חדשה בין שני הגדולים יותר. הריח מהתנור שמודיע על הפיצה המוכנה, והריח, במחילה, שמודיע על צורך דחוף להחליף לתינוק…

יום רגיל של עבודה בבית. בישולים וניקיון, כלים וכביסות, טיפול בילדים ומה לא…  פעולות שגרתיות, נדושות, שאין להן סוף, בלי הילה ובלי תהילה. ביצעתי אותן אתמול והיום ואבצע גם מחר ומחרתיים, לא תמיד מתוך חיות וחשק מיוחדים… אבל כאן כדאי לזכור את ההקבלה החוזרת לרוב בדברי הרבי, בין עבודת האישה בבית — לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש.

בית יהודי הוא בית מקדש! וכשאנו מבשלות אוכל עבור בני הבית, שיהיה בריא ומזין וגם טעים, וייתן כוח לעבודת ה'; כשאנו מטפלות בכביסות ודואגות שבני המשפחה ילבשו בגדים נקיים, שיתנו הרגשה טובה ורושם טוב; כשאנו משקיעות בסדר ובניקיון הבית, ויוצרות סביבה נעימה ונוחה למשפחתנו — אנו יוצרות מקום של השראת השכינה. הגשמיות היא כלי לרוחניות. כל פעולה קטנה כאן, גשמית וחומרית ככל שתהיה, היא חלק מעבודת המקדש, המורידה את השכינה למטה לעולם. אז קדימה לעבודה…