לאחרונה התפרסמה ידיעה שהרעישה את עולם המדע ובכלל, על גילוי חדש: קיומו של כוכב לכת נוסף, תואם כדור הארץ. אינסוף הזדמנויות תיאורטיות נפתחו לפתח. האם אפשר לקיים שם חיים? אולי יש שם יצורים שאיננו יודעים על קיומם? ואולי ניתן לפנטז כבר על מעבר לכדור הארץ המקביל, כי את זה כבר כמעט הרסנו?

תגליות מעין אלו מעוררות בנו שאלות פילוסופיות קיומיות, וגם מדעיות. האם אנו היצורים התבוניים היחידים ביקום, או שיש חיים תבוניים נוספים שאיננו יודעים על קיומם? ובכלל, מה נמצא מעלינו, מתחתנו, וסביב לנו?

ישנה גמרא המספרת כי הקב"ה עשה חסד איתנו בני האדם ומיסך מעיננו חלק מהמציאות האמיתית. כלשון הגמרא, קיימים סביבנו יצורים רוחניים, סמפטיים יותר ופחות ולו היינו יכולים להבחין בקיומם, לא היינו מסוגלים להכיל את המידע הזה מרוב פחד.

אם כן, מי נמצא איתנו, מה אופף אותנו והאם בכלל?

פרשת ואתחנן בה משה מגולל את קורותיו, יחד עם הזעקה הכואבת להכנס לארץ ישראל, וכמובן משאיר מסרים חשובים לעם ישראל. אחד מהם הוא קיומה של אלוקות בכל מקום שאנחנו מניחים עליו את עיננו.

ההכרה ש"ה' הוא האלוקים" מתחלקת כאן לשלושה תחומים: א) "בשמים", ב) "על הארץ", ג) "אין עוד". מהו "אין עוד"? מבאר המדרש – "אפילו בחללו של עולם"

אז בשמיים- הבנו. יש כאלה שבאופן אינסטינקטיבי מצביעים כלפי מעלה כששואלים אותם אודות קיומו של אלוקים. הגיוני, השמיים הם מעלינו וגם מציאות אלוקית רוחנית זה דבר נשגב שקשה להסביר

על הארץ מתחת- רוצה לומר, גם מתחתנו, בשאול תחתיות, בנמוך שאין למטה ממנו יש מציאות אלוקית.

זאת אומרת גם בקיום רוחני- שמיים, וגם בקיום גשמי- ארץ, הקב"ה נמצא. אז מה זה "אין עוד"? למה הכוונה בחללו של עולם?

מסבירה תורת החסידות- כל מה שבתווך. מה שבין השמיים לארץ, מה שבין הגשמי לרוחני, גם הוא מגולם באלוקות. למעשה, זה בדיוק המקום שאנחנו נתונים בו, בחללו של עולם. חושבים מחשבות גבוהות ועושים מעשים קטנים. מגלים תעצומות נפש, וזקוקים לצרכים גשמיים. ולמה הכוונה מציאות אלוקית אם כן?

כשאנחנו רואים אובייקט כלשהו, אנחנו רואים את הייצוג שלו. כוס זה כוס, עץ זה עץ, אבן היא אבן. תורת החסידות מגלה לנו סוד מופלא. זהו רק ייצוג ויזואלי. מה שמקיים את כל זה הוא אנרגיה אלוקית בלתי פוסקת, שנמצאת ומהווה כל דבר בעולם שסביבנו ובעולמות כולם. האנרגיה הזו נוצרה מכוח הדיבור (ויאמר אלוקים: ויהי שמיים..) וברגע שנוצרה, היא מקיימת ומחוללת את האובייקט כל הזמן. ברגע שיפסק הדיבור שמקיים אותה, תתבטל מציאותו של הדבר עצמו.

יתכן שזה דבר מופשט שקשה להבינו אך המדע מסביר זאת כ"חומר האלוקי", חלקיקים הקטנים מכל מרכיבי החומר אך מאחדים אותו ושומרים על קיומו הפיזי.

זה החידוש הגדול שהביא הבעל שם טוב בתגליתו העצומה אודות השגחה פרטית: הקב"ה לא סיים לברוא את העולם ועבר לגור בשמיים. הוא מנהל ומקיים את העולם בכל רגע ובכל שניה מכוח הדיבור האלוקי, וברגע שזה יפסק, העולם יתאיין באותו הרגע.

משה רבנו מעביר את המסר הזה לעם רגע לפני שהם עוזבים את מציאות המדבר ונכנסים לעולם של עשיה בארץ ישראל.

אבל המסר הזה לא נשאר שם,

תורת החסידות מלמדת אותנו שחלוקה זו קיימת בדרך סמלית גם בחיי כל אדם: יש ה'שמים' שבאדם, זו הנשמה האלוקית שבו. יש ה'ארץ', שזה הגוף הגשמי, שהוא כלי ישיר לאור הנשמה. אך יש גם 'חללו של עולם' – אלה כל עשיותיו של האדם במשך היום.

אומרת התורה, שצריך להכניס את הקב"ה לא רק 'בשמים' – בחיי הנשמה, ולא רק 'בארץ' – בגוף הגשמי, אלא גם 'בחללו של עולם' – בכל מעשיו ופעולותיו של האדם. הכול צריך לשרת את הקדושה האלוקית ולהכין את העולם כולו, עם כל חלקיו, להיות כלי להתגלות האמת האלוקית המוחלטת, כפי שתתגלה בגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש!