בפרשתנו, פרשת ראה מצטלבים כמה עניינים חשובים ואקטואליים שזולגים מהפרשה לזמן, למקום ולחיינו. שמיטה, חודש אלול והשנה הבאה עלינו לטובה.
השבת תחול שבת ראש חודש אלול. ידוע כי חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש, הכנה ל"ימים הנוראים" ולשנה החדשה שעומדת לפתחנו, להתבוננות פנימית- איפה אנחנו, מה מעשינו, מה רצינו לעשות ומה עוד נעשה.

בנוסף, אנו נמצאים בסיומה של שנת שמיטה. שנת שמיטה החלה פעם בשבע שנים עניינה- שחרור. לשמוט את הקרקעות, הכספים , העבדים וכל מה שיש בו ביזנס כספי ולהבין שלא אנחנו בעלי הבית כאן אלא יש מישהו מעלינו, וככל שזה נראה מוזר, לא הכל בשליטתנו, ושנת שמיטה היא תרגול טוב לעשות כן, וכמובן- מצווה מהתורה.

הפרשה שלנו סוגרת את שני הקצוות ותורת החסידות נותנת מבט פנימי על העניין. מתוך סוגי הציוויים בשנת השמיטה- לא לעבוד את האדמה, ולא להרוויח מכך יש גם שמיטת כספים. הכוונה בכך למחיקת חובות בין לווה למלווה, כאשר הכלל הוא: המועד של 'שמיטת הכספים' הוא בסוף השנה – ברגע האחרון של השנה. לכן גם אם לווה אדם כסף בשנת השמיטה עצמה, נמחק החוב בהגיע סוף השנה. אולם "המוסר שטרותיו לבית-דין – אינו משמט". כל עוד הלווה עומד מול המלווה עצמו, החוב נמחק, אולם ברגע שהמלווה העביר את חובותיו לבית-הדין, אין השמיטה מוחקת אותו.
כלןמר, כל עוד ההלוואה נשארת בין שני אנשים- היא נמחקת בשנת השמיטה. ברגע שהיא עוברת לערכאה משפטית היא עומדת בעינה.

ידוע כי כל המצוות המעשיות וכל הדינים החוקים וההלכות מתחילות במקום רוחני גבוה ומשתלשלות לעולם הגשמי בצורה מעשית. כך גם כאן, אנו חיים בעולם הזה במצב של הלוואה תמידית: כתוב בפרקי אבות
"החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות – יבוא וילווה".
בריאות- לא בשליטתנו. פרנסה- לא בשליטתנו. ילדים- לא בשליטתנו. זיווג- לא בשליטתנו. גם מה שנדמה לנו שהוא כן בשליטתנו הוא לא. כל מה שעלינו לעשות הוא "להחזיר את החוב". כלומר- אם הקב"ה חנן אותנו בבריאות טובה, עלינו לסייע למי שלא שפר מזלו. אם יש לנו משכורת קבועה, אפילו נמוכה, שומה עלינו להפריש צדקה למי שאין לו. אם נתברכנו בילדים- עלינו לחנכם בדרך התורה והמצוות. כך לכאורה, אנחנו מחזירים את החוב או לפחות חלק ממנו
אבל..
דיבורים לחוד ומעשים לחוד. גם אם יש לנו כוונות אמיתיות לעשות פעולות חיוביות, יש יצר שמקשה עלינו, מציאות שטורדת אותנו והרבה תירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו למה לא עשינו. הקב"ה, שיודע עם מי יש לו עסק וכי "יצר לב האדם רע מנעוריו" נותן לנו את האופציה לשוב בתשובה.
הבעיה: בחודש אלול אנו עומדים לפני בית דין של מעלה. המעשים הטובים הם הסנגורים שלנו, והפחות טובים- הם הקטגורים. מכאן מובן שמצבנו ממש לא מזהיר בבואנו לבית הדין של מעלה.
מכאן, אפשר להגיע לכדי יאוש ואפילו ויתור מראש. אם אנחנו נמצאים במצב של חוב תמידי, הבניה מציאותית של הפסדים חוזרים ונשנים, למה בכלל שננסה? מה הטעם להשקיע אם התוצאות ידועות מראש?
כאן נכנס הכלל של שהמיטה. אמנם, בבית הדין של מעלה, נצא מבויישים. בית דין אינו שומט חובות, גם לא בשנת שמיטה
אבל, אם אנחנו עומדים ישירות מול המלווה, יש לנו סיכוי.
למה הכוונה?
הקב"ה, הוא יחידו של עולם. הוא למעלה מבית הדין, הוא המלך. בחודש אלול, נאמר כי "המלך בשדה". חודש אחד בשנה המלך עוזב את הארמון, מתעלם לרגע מבית הדין שהוא מינה, ויורד אל העם, לשמוע, לשוחח ולראות מה קורה. זו ההזדמנות שלנו לעקוף את הערכאות ולגשת ישירות ללווה, ולנסות להסדיר איתו את החוב.
כיצד?

אומרת תורת החסידות: זמן להגדיל ראש. גם אם כל השנה לא תרמנו שקל לצדקה, חודש אלול הוא זמן מעולה לעשות זאת ואפילו יותר ממה שחשבנו מלכתחילה. גם אם הזנחנו בחינוך, באהבת הזולת, בהשקעה בבית ובמשפחה ובעיקר, בהתיחסות לצד הרוחני שלנו- אפשר להתחיל שוב ולהשקיע. גם מעשה חד פעמי הוא התקדמות. גם דבר שלכאורה, 'לא מתאים לנו' הוא קפיצת דרך. כשנראה רצון להיות במקום אחר, טוב יותר, כבעלי חוב מול המלווה, יש סיכוי טוב שבקשותינו יתקבלו ויפתח לנו גליון חדש שלא מתחשב במה שהיה עד כה.
זה כוחו של חודש אלול, ושנת השמיטה שמסתיימת ממש אוטוטו נותנת לנו תזכורת אחרונה, לסיים עם החובות ולהתחיל מחדש.