אחת לשבע שנים מצווה התורה לשבות למשך שנה מעבודות הקרקע. לאלה שיתמהו: "מה נאכל בשנה השביעית – הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?" – משיב הקדוש-ברוך-הוא: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים" (לשנה השישית, לשביעית ולתחילת השמינית).

גם כאשר מאמינים באמונה שלמה כי אם השם מצווה לשבות בשנה השביעית, ודאי הוא דואג לכך שהשנה השישית תהיה מבורכת – עדיין השכל עשוי לתמוה, איך אכן שורה הברכה – הפך הטבע: הלוא משנה לשנה נחלש ותש כוחה של האדמה ולא מסתבר כי לאחר רצף של שש שנות עבודה היא תוכל להצמיח תבואה מבורכת ושופעת פי שלוש יותר מתמיד?!

על כך באה התשובה, כי הקדוש-ברוך-הוא מעניק לאדמה ברכה מיוחדת ומכוחה היא מצליחה לעמוד במשימה.

המחזור של שש שנות עבודה ושנת מנוחה, רומז ל-6000 שנות הקיום של העולם במתכונתו הנוכחית ולמנוחת העולמים – ימות המשיח – שתבוא לאחריהן. השנה השישית, אפוא, מסמלת את האלף השישי בו אנו נמצאים כעת, ערב ביאת המשיח.

וגם כאן עולה תמיהה בסגנון דומה: הרי כולנו מודעים לירידת הדורות, ודורנו, ממילא, הנו הירוד ביותר במדרגתו. אם כן, כיצד דווקא בסיומו של האלף השישי, בדור כה שפל ו'תשוש' ברוחניות – תוכל להתרחש ביאת המשיח?

על כך משיב השם, כי בכוח עבודתנו אותו במסירות, בכל כוחותינו ולמעלה מהם – הוא מברכנו בברכה מיוחדת, והיא תיתן לנו את הכוח האינסופי להביא את הגאולה בפועל.

(ליקוטי שיחות כרך כז עמוד 183)