כשקוראים את זיכרונות הרבנית, מבינים קצת מי הייתה האימא של הרבי ובאיזה בית צמח הרבי מה"מ להיות מי שהוא.

 הספר 'אם בישראל', בו מגוללת הרבנית את זיכרונותיה הוא ללא ספק מסמך מרתק ומעורר השראה המספק הצצה נדירה אל עולמה האישי / הרוחני / ערכי של הרבנית חנה זצ"ל אימו של הרבי מה"מ.

מכל סיפור או תיאור של הרבנית ולפעמים אפילו מילה, אפשר לשאוב השראה מלאה בתובנות מחכימות לחיים. הכישרון הספרותי באמצעותוהיא מגוללת חלק מסיפור חייה וחיי בעלה הרה"ח ר' לוי יצחק זצ"ל, מרתק ומעורר השתאות והערצה. ללא ספק מדובר בדמות מופת אגדית שראוי לכל אישה ובת חב"דית ללמוד ממנה ולחיות לאורה (בעבר הספר ניתן לבוגרות "בית רבקה" כשסיימו את לימודיהן ואולי לרגל שנת החמישים להסתלקות היה מן הראוי לחדש נוהג זה, כדאי מאוד שכל בוגרת מוסדות חב"ד תצא אל החיים כשהספר הנפלא הזה באמתחתה).

הרבי מה"מ, נולד לזוג הורים יחידי סגולה מורמים מעם, שכל צעד וכל פעולה בחייהם הייתה מחושבת ושקולה, מלאה בחיות והתלהבות חסידית יוקדת ובלתי מתפשרת.

כך היה בזמנים הטובים כשחיו ביקטרינוסלב, שם כיהן הרה"ח ר' לוי יצחק זצ"ל כרב אהוב ונערץ וניהל את עדתו בגאון וביד רמה, וכך גם כשחיו בגלות בתנאי חיים קשים ובלתי נסבלים בגשמיות וברוחניות, כשסביבם גויים מגושמים ועוינים.

ובתוך כל הקושי והצער הבלתי נגמר הזה, כשהם בודדים ומנותקים מחיי קהילה יהודית, חיו להם הרב והרבנית חיים יהודים מלאים ונחושים, תוך דאגה ומסירות לאחיהם היהודים המעטים שגרו בסביבתם.

אחד מהסיפורים היותר חזקים שנחקקו בזיכרוני והותירו בי את חותמם, מובא בספר תחת הכותרת "שאלת מה נאכל…"

מסיפור מרגש זה ניתן לעמוד על דמותה האצילית והעדינה של הרבנית ועל תעצומות הנפש המדהימות שהתגלו בה עת הלכה לגלות המרה מתוך רצון ובחירה, כדי להיות לצד בעלה הדגול, בעת צרתו, לסייע ולתמוך בו ככל שניתן.

וכך מספרת הרבנית:

שאלת "מה נאכל" עמדה בפנינו במלוא עוצמתה. אין זה נעים להרבות לדבר על כך, אך כשאדם אינו אוכל לשובע זמן רב,ולעתים הוא אף סובל פשוט מרעב — הופכת בעיית המזון לעיקר מחשבת הקיום; מתעורר בו רצון להשקיע כוחות כדי שלא ללכת לאבדון, מתוך פחד מתמיד מיום המחרת.

נהגנו תמיד לחפש מקומות חדשים שבהם נוכל להשיג קמח כדי לאפות "לעפיאשקעס" — מין לחם שטוח שהיו אופים על בסיס שמרים או סודה.

כדי לאפות לחמים אלו היינו מתרוצצים (בעיקר אני, שכן רציתי לשמור עליו מפני מלאכה זו) ומלקטים שיחים קטנים שהתייבשובשמש הקופחת, או מיני עשבים עבים שהתייבשו כל–כך עד שהיו בוערים כקש. חומרי בערה אלה היו נשרפים תוך רגע קט, ולכן היה צורך ללקט תמיד עוד ועוד מהם.

ביום, תחת השמש היוקדת, לא ניתן היה לצאת ללקט; ואילו בלילה, כשנעשה קריר יותר — עקצו היתושים, וגם אז היה צורך למהר במלאכה, כלומר — למהר ולבחור את הזרדים היבשים יותר, ומיד לחזור אל החדר, שבו הכול היה סגור ומסוגר, כדי למנוע מהיתושים להיכנס פנימה.

סגולה נוספת לגירוש החרקים המעופפים הייתה העלאת עשן סמיך. וכך, כשהתעורר בנו הרצון לשבת מעט באוויר הפתוח, לאחר היום הקשה — נאלצנו להבעיר מיני חומרים שאינם מפיקים אש (כדי שלא ייווצר אור שימשוך את החיידקים), אך מעלים עשן כהה. לעתים קרובות נושבות שם רוחות חזקות, וכשנשבה רוח תוך כדי ההבערה והעיפה את עשן הקש המעורב בבוץ היישר אל פנינו — היה זה טעם בלתי–נעים כלל וכלל. למרות כל זאת, העלאת העשן הועילה מאוד, שכן החרקים המעופפים הסתלקו בשל העשן. אלא שעם הזמן התנוונו איכשהו חושיהם של החרקים והם התרגלו לעשן. אז היינו צוחקים וממשיכים לחפש עצות כיצד להסתתר מפני אורחים בלתי–קרואים אלו…

כך נמשכו חודשי הקיץ. בעייתנו העיקרית הייתה לספק לעצמנו מזון כדי שלא נצטרך לסבול רעב, ובכל פעם נאלצנו להשיג זאת בדרך אחרת. פעם השגנו גריסים לבישול דייסה, פעם — קמח, ופעם — "קוקוריזע" (מין קטניות טחונות). בזמנים שמצבנו הכספי היה טוב יותר — בישלנו אותם עם חלב וחמאה, והם היו טובים ומזינים.

אני זוכרת שנכנסתי פעם לאחד הבתים, גם זאת לשם סידור עניין מסוים, והיו שם על השולחן לביבות גבינה ומשקה קקאולקינוח. בעלי–הבית היו יהודים עשירים, שהופקדו מטעם המרכז הממשלתי על אספקת מצרכי מזון לכלל הציבור. הללו כיבדואותי לטעום מן המאכלים (ביתם היה בית כשר), אך אני — על–אף שזה זמן רב ששכחתי מה טעמם של מאכלים כגון אלה — התאפקתי ולא קרבתי לאף אחד מהמאכלים. כל זאת מתוך רגש של גאווה וכבוד עצמי — כדי לא לתת להם את האפשרות לחוש שהאכילו אישה רעבה. בצאתי משם, הייתי שבעת–רצון מאוד מכך שעמדתי בניסיון.

אינני מאחלת לאיש חוויה שכזו. כדי לעמוד בכך נדרשת מידה רבה של עוז–רוח. במצב שכזה נעשה האדם דומה לחיה,והאינסטינקט ליהנות מהמזון מתגבר מאוד. היו אנשים שלא יכלו לסבול זאת, והיו שהידרדרו לשפל כה עמוק, עד שלא התחשבובשום–דבר, אלא פשוט הלכו וביקשו לחם ודברים דומים, ובלבד שיהיה להם מה לאכול.

עצמתה של ה'אתכפיא'

יכולתה המופלאה של הרבנית לשמור על צלם אנוש גם כשסבלה מחרפת רעב קשה, מעידה על אישיות נדירה ואצילית בעלת אופי איתןומשמעת עצמית גבוהה.

בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה איפוק ודחיית סיפוקים, בשפה חסידית זה נקרא 'אתכפיא'.

'אתכפיא' היא ללא ספק אחת מאבני היסוד בעבודת החסידות, עבודה חשובה ועיקרית בעבודת האדם, המבדילה ומרוממת אותו מעל ענייני החומר ומקדשת אותו גם במותר לו.

ככל שאדם מאמן את עצמו לכבוש את יצרו ולשלוט ביצרים ובדחפים שלו הוא מתעלה ומעלה את העולם יחד איתו.

בזוהר נאמר שכשאדם מתגבר על יצרו וכופה את הסטרא–אחרא (הצד האחר) או אז מתעלה כבוד ה' ונמשך בכל העולמות "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא–בריך–הוא בכל עלמין".

גם הצדיק שנמצא במדרגה גבוהה מהבינוני, שייך לעבודת ה'אתכפיא', והיא באה לידי ביטוי בעבודת ה' במסירות נפש, תוך כדי התגברות על הקשיים שעומדים בדרכו, כולל ובעיקר קשיים שנגרמים מהרוע שקיים בעולם.

ועבודה זו היא שתביא בסופו של דבר את העולם לשלמות שלו שתתגלה בבניין בית–המקדש השלישי ובהשראת השכינה בגלוי ללא העלמותוהסתרים בעולם הזה.

הדברים מוסברים ביתר פירוט במאמר "באתי לגני", שם מגדיר הרבי מהי תכלית הכוונה בבריאת העולם, מה תפקיד האדם ואיך מוציאים זאת לפועל.

בתחילת המאמר מתאר הרבי איך האור האלוקי הסתלק ועלה מרקיע לרקיע בגלל חטאי האנושות, קין והבל, המבול וכו', עד שבאו הצדיקים, אברהם יצחק… והורידו שוב את השכינה למטה מרקיע לרקיע, בסופו של דבר משה היה זה שהוריד את השכינה למטה כאן בארץ:

"והעניין הוא דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות דנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שיהיה גילוי אלוקות למטה על–ידי עבודת האדם, על–ידי אתכפיא ואתהפכא, דנשמה תרד למטה להתלבש בגוף ונפש–הבהמית והם יעלימוויסתירו על אור הנשמה ובכל זאת תפעל הנשמה בירור וזיכוך הגוף ונפש–הבהמית וגם חלקו בעולם וזהו עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל–אחד–ואחת והוא על–ידי עבודת הבירורים בבחינת אתכפיא ואתהפכא".

כשאדם פה בעולם מנסה לחיות חיי תורה מלאים ומאירים, זה לא הולך בקלות, כי מתרוצצים בקרבו רצונות מנוגדים, הנפש האלוקית מושכת למעלה, היא רוצה להתעלות להתרומם, להשלים את הכוונה שלשמה ירדה לעולם, להאיר את נפשו ואת חלקו בעולם, מאידך הנפש הבהמית סוחבת למטה, היא רוצה לנוח, ליהנות, לספק את צרכי הגוף, למלא את הדחפים, את התאוות והיצרים, כמו גם את הצרכים הבסיסים ההכרחיים לקיום הגוף.

האדם נמצא במלחמה תמידית והוא נאבק ומתמודד כל העת בהעלמות והסתרים ואם הוא לא מוותר למרות כל הקשיים, גם כשאפשר למצוא קולות והיתרים — אז כל ניצחון כזה, קטן כגדול, ממשיך אור עליון בכל העולמות!

למשל אם אדם מעכב את סעודתו אפילו רק לשעה קלה, ולאו דווקא כשהוא רעב, אלא בסתם יום של חול, הוא רגיל לאכול כל יום ב–13:00ומידי פעם הוא דוחה את הארוחה ל–13:30, לא בגלל שהיה עיכוב בלוח–זמנים, אלא בגלל שהוא רוצה לתרגל שליטה בתאוות שלו, ובשפה חסידית — 'אתכפיא', הוא ממשיך בכל העולמות אור נעלה, 'אור הסובב כל עלמין'.

זה אם תרצו 'אתכפיא בקטנה', סך–הכל חצי שעה של איפוק — אז מי יכול לשער את עוצמת האור שנמשך לעולם אחרי ה'אתכפיא' של הרבנית, לא מדובר פה על הימנעות מתאווה בסתם יום של חול, מדובר על חודשים ארוכים של עוני ומחסור, אחרי אינספור לילות נטולי שינה בגלל רעב קשה מנשוא המורגש היטב בכל איבר בגוף.

אחרים במצב כזה, גם אנשים יראים ושלמים שומרי תורה–ומצוות, היו מוכנים להרוג בשביל פרוסת לחם משיבת נפש, אבל הרבנית בוחרת בעוז רוח לא להתכופף, לעמוד בגאון אל מול הרוע, להתאפק…

'אתכפיא' במבחן המדע

היום גם בעולם המודרני, מסתבר, יותר מתמיד, שאיפוק ודחיית יצרים הם חלק מהותי בכל תהליך של התפתחות וצמיחה אישית.

כבר כתבתי מעל במה זו על היהודי ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכיאטר וינאי, שחווה את מוראות השואה משך שנים ארוכות ומייסרות בהם שהה במחנות הריכוז. שם, למרבה הצער הוא איבד את הוריו, אחיו ואשתו ההרה — אבל לא איבד את כבוד האדם.

פרנקל פיתח אסכולה חדשה במדע הפסיכולוגיה, שהקימה עליו מתנגדים רבים. בתקופתו שלטו בקרב אנשי המקצוע דעותיהם של עמיתיולמקצוע, פרויד ואדלר, ופרנקל שחלק עליהם, סבל מהכפשות והתנכלויות של חסידי האסכולות הללו עד שהתייאש וכמעט הרים ידיים. אלא שאז הגיעה אליו אישה בשליחות מהרבי וביקשה ממנו, בשם הרבי, להמשיך להפיץ את שיטתו מבלי להתפעל מהמתנגדים. פרנקל נענה לאתגר והמשיך להפיץ את שיטתו שהפכה ברבות הימים לפופולארית ברמה בינלאומית.

בחלקו הראשון של ספרו רב–המכר "האדם מחפש משמעות", מתאר פרנקל את הזוועות שעבר במחנות הריכוז, תוך ניסיון להבין, מה גרם לכך שחלק מעמיתיו למחנה הצליחו להתעלות מעל המציאות שלהם, והחלק האחר ירד לשפל המדרגה וכך הוא כותב: "מי שחי במחנות הריכוז יכול לזכור את האנשים שהלכו דרך הצריפים וניחמו אחרים, בנותנם להם את פיסת לחמם האחרונה… הם מהווים הוכחה מספקת לכך שאפשר לקחת מן האדם הכול חוץ מדבר אחד, את האחרון שבחרויות האדם: לבחור את גישתו האישית של האדם בכל סדרת הזדמנויות; לבחור את דרכו שלו". הוא מסכם שאפילו בסבל החמור ביותר, האדם יכול למצוא משמעות ולכן — תקווה. כדבריו, "אלה שיש להם 'למה' שלשמו הם חיים, יוכלו לסבול כמעט כל 'איך'".

אחרי המלחמה שב פרנקל לווינה, שם פיתח את הגישה שלו לריפוי פסיכולוגי והפיץ אותה בעולם. הוא האמין שאנשים מונעים בראשובראשונה על ידי "השאיפה למשמעות בחייהם", וזה מה שמאפשר לנו להתגבר על חוויות כואבות. בחלקו השני של ספרו, מתאר פרנקל את שיטת הפסיכותרפיה שפיתח בהתבסס על אמונות אלו. שיטה זו נקראת לוגותרפיה — הטיפול בכאב רגשי על ידי סיוע לאנשים למצוא משמעות בחייהם.

על בסיסי שיטתו של פרנקל התפתחו ענפים חדשים במדע הפסיכולוגיה שבבסיסם הנחת היסוד שאדם מחפש משמעות לחייו והוא מונע גםובעיקר על–ידי ערכים ולא רק דחפים (כפי שטען פרויד).

כהמשך לגישה זו ערך בשנות השישים, הפסיכולוג וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד את 'מבחן המרשמלו' הנודע, מבחן שמשמש עד היום פסיכולוגים ואנשי חינוך. הוא הכניס לחדר שצולם במצלמה נסתרת, ילדים כבני חמש ונתן להם מרשמלו. לילדים נאמר שאם יתאפקוולא יאכלו את המרשמלו, הם יקבלו מרשמלו נוסף כשהוא יחזור. הצפיה בילדים גילתה שיטות התמודדות שונות: חלק מהילדים לא התאפקוואכלו את המרשמלו מיד או לאחר זמן וחלק עמדו באתגר.

משך שנים ארוכות עקבו חוקרים אחרי התפתחותם של הילדים הללו עד שבגרו והיו לאנשים והתברר מעל לכל ספק שיש התאמה בין היכולת להתאפק ולדחות סיפוקים, לבין הצלחה בחיים הבוגרים!

אלו שלא הצליחו להתאפק נטו להתנהגות בעייתית במוסדות החינוך ובהמשך גם בחייהם. הם סבלו לעיתים מבעיות כמו התפרצויות כעס, אכילה לא מרוסנת, אלימות, חוסר ריכוז, רף תסכול נמוך… לעומתם, הילדים שהצליחו להתאפק נטו להיות תלמידים מצליחים שגילו כושר ריכוז, התמדה, סבלנות וכישורים נוספים שעזרו להם להצליח בחיים.

איפוק ודחיית סיפוקים הפך למטבע לשון מצוי בפסיכולוגיה המודרנית ונדבך חשוב באינטליגנציה הרגשית.

שמעתי פעם סיפור על אישה יהודייה שעשתה קניות בסופר השכונתי כשלפתע שמה לב למראה די משעשע. אישה כהת עור הסתובבה בסופר עם עגלת קניות כשמידי פעם בנה הקטן מגיע אליה עם ממתק חדש בידיו ומבקש ממנה שתקנה לו, והיא עונה לו בשיא הפשטותוהטבעיות: "מצטערת אתה לא יכול זה לא כשר", והילד כמה מפתיע מקבל עליו את הדין בהכנעה. הדבר הפליא אותה עוד יותר כשהילד הגיע לאימו עם קופסא של 'לגו' וביקש מאימו שתקנה לו אותה וגם הפעם האם מבלי לחשוב פעמיים פסקה נחרצות: "סורי איטס נוט כושר"והילד בלי קושיות רץ להחזיר את הלגו למקומו על המדף. המחזה הפתיע וסיקרן אותה, היות ועל–פי החזות החיצונית, לא ניכר על האישה שהיא משתייכת לעם היהודי.

הסקרנות של מיודעתנו גברה על הבושה וכשהגיעה לקופה, פגשה שוב באישה והחליטה לבדוק מה הסיפור. היא נכנסה עימה לשיחה קלילה ובין לבין השחילה בעדינות את השאלה שניקרה במוחה: "תגידי את יהודייה?" האישה כהת העור חייכה וענתה בשלילה. "אז מה זה הסיפור עם ה'כושר'" תהתה בקול, תהיה שגררה אחריה תשובה מפתיעה. "אני עובדת אצל משפחה של חסידים, משפחה מאוד אציליתועדינה והילדים ממש מחונכים וממושמעים. תהיתי לא אחת מה סוד ההצלחה שלהם בחינוך, עד שהגעתי למסקנה שזה ה'כושר' אז התחלתי גם אני לשמור 'כושר' וב"ה זה עובד"…

אז ב"ה שהיום גם בעולם הרחב מתחילים להבין, אם כי לא מספיק עדיין, שמערכת חוקים ומצוות הן לא סתם רשימה של מגבלות מעיקותוקטנוניות, אלא הן שרשרת חוקים מתוחכמת היורדת לשורשי נפש האדם ונועדה לרומם את האדם מבהמיותו ולהביאו למצב בו הנפש האלוקית היא זו המנחה ומובילה את אורחות חייו.

למרבה הצער אנו שומעים, חדשות לבקרים, על אנשים מוכשרים שהגיעו לעמדות בכירות, בחיים הציבוריים, בכל תחומי החיים, ובגלל רגע אומלל של חוסר שליטה עצמית וכניעה לדחפים, איבדו את כל עולמם והגיעו לשפל המדרגה.

הורים שכאלה

הוריו הדגולים של הרבי התגלגלו, בשלשלאות של ברזל, למקום ירוד, חשוך, מגושם ובהמי, שהתנהל על–פי אמות המוסר המעוותות של שלטון הרוע, שנלחם מלחמת חורמה בכל מה שיקר וקדוש לישראל, אבל גם בתוך החושך העבה והגס הזה האירה נשמתם בעוצמה גדולה גם את סמטאותיו החשוכות והאפלות של המין האנושי, זה המנסה להוציא את אלוקים מהתמונה. אמנם בגופם היו שבורים ורצוצים, אך רוחם האיתנה הביאה אותם לפסגת המין האנושי, זה השולט בחומר ובגשם ולמרות כל הקשיים לא נכנע לו ובסופו של דבר גם יכול לו.

אז פלא שהורים מאירים שכאלה זכו להביא לעולם את מושיעם וגואלם של כל ישראל — בן שהאיר ומאיר לרבבות אלפי עמך בית ישראל את חשכת הגלות הזה המר, עדי עד נזכה לגילוי הכי נעלה, גילוי אורו של משיח ובא לציון גואל!