בתשרי של שנת תשד"מ, קרובת משפחתי – אם לשבעה ילדים — טסה לרבי לחג הסוכות, עם תינוק בן שמונה חודשים. הטיסה הייתה קשה, התינוק בכה כל הדרך, ורצה שאימו תעמוד איתו רק בתנוחה מסויימת, כך שכל הטיסה עמדה האישה על רגליה. לאורך החג לא הצליחה להכנס פנימה לבין השורות הראשונות כדי לחזות ברבי, אך כשהגיע ערבו של היום השני — בו מתקיימת ההתועדות עם הרבי, הצליחה לשים את התינוק אצל דודה שתשמור עליו ומיהרה ל–770, הרי לא לחינם הגיעה מהארץ!

הדוחס היה עצום, היא הצליחה להידחק בשורה שלישית שעמדה על גבי גב הספסל, מחזיקה בתקרה כדי לא ליפול, רגליה באוויר — מרוב הדוחס העצום, היא לא הצליחה להגיע איתם עד לרצפת הספסל…

ותוך כדי שהיא כך תלויה עלתה בה מחשבה בהבזק של שניה: 'האם הרבי בכלל יודע כמה אנחנו נדחקות ונדחסות כאן במאמצים מרובים רק כדי לראותו ולשמוע שיחה?!' היא לא גמרה להסיט את המחשבה מראשה ובאותה השניה הרבי הרים את עיניו הקדושות למעלה בחיוך, בדיוק למקום שהיא עמדה בו…

הרבי יודע, רואה, מרגיש ומעריך את המאמצים של כל אישה באשר היא! בהצלחה לך בתשרי הקהל שלך!

חיים עם הרבי!

לייקי הלפרין מצפת, אם לארבע בנות, טסה לרבי עם כל משפחתה:

מה זה הקהל בשבילך?

"המחשבה הראשונה: נוסעים לרבי! היות שיש מצווה לשמוע את קריאת התורה מהמלך בחג הסוכות של הקהל — שזהו אחד משלושת הרגלים. וכולם יודעים את דבריו המפורסמים של הרבי: "נתינת יישר כח לכל האורחים שליט"א, אשר, הרגש החסידי שלהם האיר בהם בגילוי ובא לידי פועל ממש, לקיים את ה"לך–לך מארצך גו" כדי להיות בד' אמותיו (בית הכנסת ובית מדרש) של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, במשך הזמן ד"הקהל", "הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (חג הסוכות) — על–כל–פנים שעה אחת או יום אחד, ועל–אחת–כמה–וכמה אלה שהיו כל משך חג הסוכות…" (משיחת לך–לך, תשמ"ח)

כן מוסבר בגמרא: האנשים עולים לבית המקדש — ללמוד תורה. הנשים — באות לשמוע! והטף — לתת שכר למביאיהם.

ויש שכר למאמץ, רואים זאת במוחש!

ובמיוחד שהרבי הפך את 'הקהל' — לשנה שלימה, ולא רק בסוכות! שאפשר לנסוע לרבי כל שנת הקהל — זה מיוחד! אך הכי מיוחד לנסוע לרבי לסוכות!"

איך התקבלה ההחלטה לטוס?

"ההחלטה הרגילה היא — שטסים לרבי! זו הנורמה! אבל אם לא מסתדר, ויש מניעות ועיכובים — אז צריך לקבל החלטה שלא יכולים לטוס… אבל מלכתחילה, בחגים — נמצאים אצל הרבי!"

האם יש שיקול כלכלי גם בזה? איך מסתדרים?

"מהיבט אישי — אנחנו חיים בגישה — שמי שעושה מה שהרבי וה' רוצים ממנו — אז יש לו מה שהוא צריך! אז גם כשהוא צריך לטוס לרבי — יש לזה את הכסף! ורואים לפני ואחרי, למעשה שהכסף מגיע בפועל לחשבון הבנק, ולקב"ה יש הרבה דרכים לדאוג לכך.

יש אישה שחשובים לה מאד ווילונות חדשים ומפוארים, יש אישה שלא תוכל להכניס את החג בלי פיאה חדשה שעולה לעיתים כמו שני כרטיסי טיסה ויותר — כל אחת, למה שחשוב לה בסופו של דבר יהיה לה את הכסף. כל אחד משקיע במה שחשוב לו!"

איך ההכנות לטיסה?

"ה'טיפ' החשוב ביותר הוא לחשוב כל העת על הילדות — במה תהיינה עסוקות ומה תאכלנה ואיך תסתדרנה! ואז הכל הולך טוב! אני הולכת לחנות זולה וממלאה מזוודה בחומרי יצירה, פלסטלינה, טושים, מדבקות, פרסים וכל מה שרק יכול להעסיקן.

בכלל, אם באים, כמונו, מצפת — זה לערך 12 שעות עד שעולים למטוס עצמו: כל הנסיעה עד לשדה, והפרוצדורות שם וההמתנות וכו', לכן אני מארגנת מראש תיקים עם ה–מ–ו–ן אוכל עבור כל ההמתנות עד הטיסה, והטיסה עצמה — ילדים רגועים כשהם שבעים! אני גם מביאה מלאכות להכנה בשדה התעופה ובטיסה עצמה — ילדים לא משועממים — מתנהגים יפה!"

יש לילדות הכנה רוחנית לקראת הטיסה?

"אני מדברת עם הגננות שתערוכנה לילדות התוועדות 'צאתכם לשלום' — הילדות מציירות ציורים שאותם בנותיי לוקחות לרבי. בשכונת המלך אנו קונים ממתק עבור כל החברות שנותרו בארץ ישראל, וכשהן חוזרות שוב עורכים התוועדות 'בואכן לשלום' בגן — אני רואה שזה עושה לילדות הרבה!

בשנה שעברה, לא יכולנו לטוס, הם כל העת שאלו: 'למה לא טסים? ואיך נוכל בלי להיות אצל הרבי?!' זה חדור בהן, ב"ה".

ואת, מספיקה לעשות הכנה?

"מאד משתדלת לפחות ללמוד את קונטרס "בית רבינו שבבבל" — זה מאד חשוב! אפילו כל שנה ללמדו מחדש, פתאום את קולטת לאיפה את נוסעת, ושהגאולה ממש כאן ועכשיו, ש–770 הוא בית המקדש וחשיבות מקומו של נשיא הדור. זה אמנם קצת ארוך ועמוק — אך אפשר לחלק וללמוד בכל שבת שני אותיות, היום יש גם קונטרסים מבוארים עם הסברים וזה מקל".

איך מבחינה גשמית אתם מסתדרים שם?

"לנו ברור שאם הגשמיות טובה, פנויים לקבל רוחניות! אם יש מקום טוב לישון, לאכול, לקלח את הילדות, לשחק — אז כל השהות היא אחרת. ילדים חייבים תנאים טובים, וגם הוריהם שמטפלים בהם. ולכן אנחנו שוכרים מקום מסודר ומשקיעים בזה.

יחד עם זה חשוב לזכור שלילדים יש את שעות הארוחות שלהם, שעות העייפות וזמני המשחק — ולכן הם יקבלו כבר בשעה 9:00 ארוחת בוקר, ולא יחכו לארוחת הבוקר שמתקיימת בשעה 11:00, לאורך היום אני תמיד מצויידת בתיק עם אוכל ושתיה — שאף פעם לא יחסר".

ואיך את מסתדרת ב–770 עם הילדות?

"המוטו שלי הוא שילדים צריכים לחוות את תשרי בצורה טובה שתישאר להם חוויה חיובית! ולכן יש להתאים את היום עבורן! הגדולה שלי בסך–הכל בכיתה א' — ואנו מתאימים את השילוב של 770 וצרכיהן הפרטיים, כך אנו מגיעים איתן בשעה 9:00 ל–770 לאחר ארוחת בוקר, הם מתפללות כדי שירגישו את המיוחד של להתפלל במקום של הרבי! הן ממתינות עד תחילת התפילה שירת ה"יחי" ו"שיבנה בית המקדש", ואז אנו יוצאות לשחק עד סוף התפילה: הכרזת ה"יחי" והריקודים. ובמהלך היום ישנו שילוב בין משחקים בגנים הציבוריים, חוברות צביעה ומלאכות ובין קפיצה שוב ל–770 כשמתאפשר איתן.

אנו מביאים אותן להתוועדויות עם הרבי, לזמני הריקודים ולאירועים שבהם יותר קל לטף להשתתף והן מאד נהנות!

לפני שנתיים כשטסנו, הייתה מדריכה מ'מחנה משיח' ששמרה על הילדות לחלק משעות הבוקר, וזה גם עזר מאד להספיק להתפלל כראוי ולהיות קצת ב–770, מקווה שגם השנה יהיה סידור כזה".

מה עם סעודות שבת וחג?

"בראש ובראשונה יש להודות לכל המשפחות הצדיקות המארחות שם לעיתים לשש סעודות ברציפות. בכל פעם כשאני חוזרת לארץ ישראל, אני מבטיחה לעצמי שאשתדל גם לארח כמוהן — והן נשים מהשורה, כמונו! שמבשלות ללא הפסקה, ולא יודעות כמה אורחים ינחתו בסעודה הקרובה!

אנו כבר נחשבים כ'משפחה ברוכת ילדים' ולכן בפעם האחרונה התקשרנו קודם החג לשאול אם בסדר שנבוא, כדי שיוכלו להיערך כראוי ולא 'ניפול' עליהם.

בנוסף לזה מגיע יישר כח ענק לארגון אש"ל הכנסת אורחים שמהם אנו לוקחים את סעודות השבת — כי עם תינוקת שטרם הולכת אי אפשר לצאת ולטלטלה. וכן בלילות החגים בהן איננו מתארחים, נפלא לקבל עוף, דגים, מרק, סלטים, לחמניות ואפילו לפתן — פשוט הכל! בתוך קופסאות מוכנות, זה מדהים! לעיתים קשה לצאת בלילה כשהילדות ישנות — וזה פיתרון מופלא! וגם חיסכון עצום בכסף — לא יודעת איך היינו מסתדרים אם היינו צריכים לקנות שם גם סעודות שבת…

אם כבר דיברנו על תודות, אז אני רוצה לומר גם תודה לכל אותן בחורות ששומרות מקום ימים ולילות, ובסופו של דבר מוכנות להכניס אישה או ילדות צעירות פנימה למקומן — כדי שגם אנחנו נוכל לראות…"

איך מרגישה אמא במצב כזה ש–770 נמצא במרחק נגיעה אך היא עסוקה עם הילדות?

"ישנם שלבים שעוברים בין להיות בחורה שרגילה להיות ב–770 'נון סטופ'! לאישה צעירה, ובין צעירה עם תינוק לאם לכמה ילדים — זהו עוד שלב מהותי בקליטה שאת תהיי הרבה פחות ב–770, אך כל רגע שתהיי עם הילדים הוא שווה!

נכון, לא ניתן להיות בהתוועדויות ליליות, את תפסידי תפילות עם הרבי, שיעורים — בכלל אין על מה לדבר… וחשוב להפנים זאת קודם הטיסה! כדי לא להתאכזב שם…

בפעם הראשונה שטסתי עם תינוקת, עוד לא קלטתי מספיק את השינוי, זכורני שבליל הושענא רבא, משמחת בית השואבה כולם המשיכו ל–770 בריקודים ושירה עזה, זהו זמן שהיה זכור לי כבחורה כמאד מיוחד! המעבר בין השמחה פורצת הגדר, לרצינות אמירת ספר התהילים בהושענא רבה באחת לפנות בוקר — הוא עוצמתי! ולא רציתי לפספס, אך התינוקת בדיוק נרדמה — ולא הייתה ברירה אלא ללכת להשכיבה בדירה. זה לא היה קל! אך עשיתי את זה! כי זה תפקידי, היום כבר קל לי יותר…"

מה את מרגישה שזה נותן לכם כמשפחה?

"לחיות את הרבי יותר! להרגיש את הרבי שהוא חלק מההווה וחלק מאיתנו! משהו שהוא מוחשי וברור! כמובן שזה מוסיף חיות ושמחה, במיוחד כשנמצאים בחג הסוכות והילדים משתתפים בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה.

יש משהו מיוחד שכשנמצאים בארץ ישראל במסלול של עבודה וסדר היום, לא מספיק מרגישים געגוע לרבי! וב–770 — מרגישים געגוע יומיומי! וציפיה חזקה להתגלות!"

ואיך את באופן אישי חשה זאת?

"אני טסה דבר ראשון — כדי להיות אצל הרבי! וזו כבר מעלה, השהות בד' אמות ובמקום נשיא הדור. ולכן זה גם עבור ילדים קטנים שלא מרגישים וחווים מספיק. לאחר מכן ישנן תוספות שמרגישים יותר שהרבי כאן, איתנו וגואלינו. לראות את כל התמימים, ואחיות התמימים באמונתם החזקה יחד עם לימוד ועשיה ללא הספקה — זה מעורר אותי גם, ומגדיל את החוויה! טסים כדי 'לראות ולהראות' — בפרק מ"ב בתניא בהגהה, כתוב: "…והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל אף–על–פי–כן כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש אחד תפול עליו אימתה ופחד"

את האמת, היו שנים שחזרתי ושאלו אותי: 'נו, השתנית? איך היה?!' לא תמיד חוזרים ומרגישים את זה ברמות כאלו, אבל בטוח שיש את ההרגשה שעשית את הדבר הנכון, וספגת והספגת בילדים מה שיכולת, עשיתי מה שהרבי רוצה — וזה העיקר!"

מה יש לך לומר לנשים שלא יכולות לטוס?

"בראש ובראשונה, לרצות לטוס לרבי! אם את מרגישה שאת רוצה ומשתוקקת לטוס ולא יכולה — את במצב טוב! אבל אם את לא מרגישה שאת צריכה את זה — זה אומר שאת מוכרחה לנסוע לרבי ולחזק את ההתקשרות!

בשנה שעברה — ידעתי שלא אוכל לטוס, ולכן הקדמתי וטסתי לבד עם התינוקת לחג השבועות שלפני תשרי — זה היה מיוחד! הרי — אם לא נמצאים אצל הרבי כל שנה, מאיפה תהיה חיות?!

אני לא יודעת מה יותר מאתגר, להישאר בארץ ישראל עם כל הילדים והבעל יטוס, או לטוס יחד ולקבל עם כל המשפחה את החיות ולחוות שם את הדברים — שזה מקהה את קושי ההתמודדות… אך אם האפשרות שלך היא — רק לשלוח את הבעל לרבי מה"מ — אז לפחות לעשות זאת בשמחה, כי הרווח כדאי!"

וכשחוזרים לארץ ישראל?

"כל המעלה של נסיעה לרבי היא 'הקבלת פני רבו', והרבי מזמין אותנו לבוא אליו, ובמכתבים רבים הרבי אומר לבוא לחודש החגים דווקא — אבל הכל זה כדי שיהיה מזה תועלת כשחוזרים לארץ ישראל, לחיים 'הרגילים' — שאת כל ההשפעות שמקבלים שם — נפרוט לחיי החולין פה ביום–יום, וזו העבודה".

מה יש לך לומר לסיום?

"פשוט להתחיל לארוז… וכמובן, שבעזרת–ה' לא נצטרך לטוס! ונזכה להתגלות הרבי כאן! שהרבי יבוא לכאן ונהיה בהקהל בבית המקדש! ולשם נביא את ילדינו!"

נותרת בשליחות המלך

לאה הלפרן, שליחה בתל אביב, אם ל–7, נשארת בשליחות עם התינוקת. בעלה וילדיה טסים:

מה זה 'הקהל' בשבילך?

"אני נזכרת בכל השנים שזכינו ושמענו את הרבי וה'שטורעם' הגדול שהרבי עשה מ'הקהל': כל שיחה דיברה על זה, מסיבות שבת, כינוסי צ"ה — הכל הפך ל'הקהל'! כל פעם שהתיישבו לסעודה — זה היה 'הקהל'! וכשהגיעו חברים — זה גם היה 'הקהל'! זכורני שהגיע ערב ראש השנה ואמרו לנו: 'ילדים מי רוצה לעשות הקהל אחרון לשנת הקהל?!' חיינו את זה ממש…

זה הרבה יותר מאשר שנת שמיטה שבה אי אפשר לקנות ירקות בכל חנות, וקונים בחנות מסויימת, אבל הילדים לא מרגישים וחיים את זה ממש.

הרבי חינך אותנו שב'הקהל' — בכל דבר תכנס קדושה! והאחריות שלנו לזכור ולהחדיר זאת בכל אירוע קטן וגדול. שהילדים יחיו: תורה, תפילה וצדקה!"

ואיך היום את רואה את 'הקהל'?

בוודאי שב'הקהל' (בחג הסוכות) נמצאים אצל הרבי! וגם אם בשנים האחרונות, בגלל השליחות בעלי נסע רק לשמחת תורה, ב'הקהל' נוסע לחג הראשון של סוכות. ומאד חשוב לי שכל הילדים יהיו אצל הרבי — זו לא אופציה, זו העובדה! שיש להביא את הטף לרבי…

ב'הקהל' הקודם לפני שבע שנים — לא הייתה אפשרות שכל המשפחה תסע, אז שלחנו את כל הילדים שיהיו בר–מצוה ובת–מצוה עד ה'הקהל' הבא. וב'הקהל' הזה שוב נוסעים כל אלו שיגיעו לגיל בר–מצוה ובת–מצוה עד ה'הקהל' הבא, ואילו אלו שמעל — כבר נוסעים בכוחות עצמם…"

איך התקבלה ההחלטה שכולם יטוסו מלבדך?

"לפני שני 'הקהל' — בשנת תשס"ב — הבאתי את הילדים לרבי: טסתי עם שלושת ילדי, כשהקטנה הייתה בת פחות משנתיים. זה היה חד משמעי שזה בצורה של 'לתת שכר למביאיהם': לא יכולתי להתפלל ב–770, הייתי צריכה לדאוג להם לאוכל ולמספיק זמן שינה, ולא יכולתי להיות כל הלילה בשמחת בית השואבה ועוד… אבל נסעתי בהחלטה שזה בשביל הילדים! זה לא הפריע לי ולא היה לי קשה עם זה! כי היה ברור שזו המטרה!

ערב אחד ביקשתי מבעלי שיחליף אותי — והלכתי להתוועדות. מעבר לזה השתתפתי רק במה שהילדים אפשרו… עכשיו, הילדים שלי כבר גדולים (19,18,15,13,11,9 ותינוקת בת שלושה חודשים) והם לא צריכים אותי שם צמוד, ומצד שני אני כן זקוקה לקבלת הכוחות והחיות פעם בשנה אצל הרבי — לשבת להתפלל וללמוד… והיות שהילדים מסוגלים לנסוע לבד, אני אסע עם התינוקת במהלך שנת 'הקהל', כמו שבכל שנה אני טסה בהזדמנות אחרת ולא ב'תשרי'.

מעבר לכך בשליחות שלנו בתל אביב, יש הרבה אנשים שבאים לאכול בסוכה, וצריך לארח, לבשל ולסדר בכוחות מתוגברים וזו חלק מהאחריות שלנו לשליחות ולקהילה כאן. אני יכולה להשאיר את אחת הבנות הגדולות בארץ ישראל ולנסוע בעצמי, אבל חשוב לי יותר שהבנות — שמסורות ומקריבות כל השנה למען השליחות — תסענה ותקבלנה, אלו השנים הטובות שלהן להיות אצל הרבי כל–כולן… אני בהחלט נשארת כדי שאחרים יקבלו".

האם יש שיקול כלכלי?

"אי אפשר לומר שאין, מה'הקהל' הקודם אני חושבת איך נממן את הכרטיסים האלו (והתכנונים הגלותיים, אינם סותרים את האמונה שהרבי מתגלה בכל רגע!), וב"ה, בהשגחה פרטית, קיבלנו סכום כסף גדול שהיו חייבים לנו, והוצאנו אותו ישירות על רכישת כרטיסי הטיסה.

הבנות הגדולות עובדות ומרוויחות את הסכום הדרוש בעצמן, ועבור הטיסה של הצעירים יותר — אנו משלמים.

לדוגמא: בני בן השלוש עשרה — מאד רוצה לעבוד ולהרוויח את הכסף לכרטיס, ולשאת בהוצאות, אך כאן בשליחות אין לו הרבה אפשרויות המתאימות לילד חסידי להרוויח כסף, אז הוא משתתף במבצע של "דור דעה", ואת השאר אנו משלימים… כי זה חשוב!"

איך את מסתדרת ואיך התחושה בלהישאר בשליחות?

"הרגשה נפלאה! ב"ה שילדיי ובעלי זוכים וטסים לרבי, וב"ה שיש לי את התפקיד שלי, מודה לה' ש'אשרינו מה טוב חלקינו' שאנו יודעים לשים את הנקודה במקום… ויחד עם זה, ישנן המון דמעות של קינאה באלה שנסעו… לא שיש לי חרטה, אלא קינאה. אני לא מרגישה מסכנה, כי יש לי תפקיד ואני ממלאה אותו. אני הולכת לישון בלילה עם עיניים רטובות — ולא חושבת שזה רע, בריא לקנא בדברים טובים".

כיצד אתם גורמים שיהיה לילדיכם שם טוב בגשמיות ורוחניות?

"אנו שולחים את הילדים לפי הגילאים: מי שמסוגל להסתדר לבד נוסע לכל החודש. ומי שקטן נוסע רק עם אבא. ואנו דואגים שיכנסו למסגרת המתאימה שתדאג להם: 'מחנה משיח' — הם מקבלים שם המון בגשמיות וברוחניות.

אצלנו זו בעיה כפולה עם האוכל — כי יש מילדיי שאסור להם לאכול גלוטן, וצריך לדאוג לאוכל עבורם… הבנות הגדולות דואגות לספק לילדים כל בוקר משהו לאכול — לפחות יודעת שאכלו משהו מזין מיד בבוקר… עד שאבא מגיע, ואחר–כך הוא דואג לכך. כמובן שאני שולחת איתם מאכלים מתאימים שיהיו להם לכל עת… כתוצאה מהשליחות בהווה ובעבר — ילדיי למדו להיות עצמאיים ולהסתדר במצבים רבים ומגוונים —  הם לא מצפים לבית מלון ולא מפריע להם לישון על מזרונים (או ספסלים). הצעירים יותר יהיו ב"מחנה משיח" ושם מספקים להם לינה, אוכל ופעילויות. כאשר עניין האוכל וההשגחה מסודרים איכשהו, הדאגה לשאר התחומים הגשמיים לא תופסת מקום".

מה את מרגישה שזה נותן לכם?

"כל חודשי ההכנה לטיסה — השיח בבית כולו הוא סביב הנסיעה לרבי! 'איך תעמוד מול הרבי…' הילדים לומדים, מחליטים החלטות טובות ועורכים הכנה רוחנית. אנו מחנכים אותם שכשאתה נוסע לרבי אתה צריך להביא לו משהו — להתאמץ ולהשקיע קודם…

הילדים יודעים ומרגישים עד כמה ההורים משקיעים כלכלית ומתאמצים רבות עבור נסיעתם, כמה אנו דואגים במהלך החודש אם לא התקשרו או אם לא מרגישים טוב, והם מרגישים שאנו משקיעים כל שביכלתנו ואפילו יותר מכך למען ההתקשרות לרבי מה"מ  וה'חסידישקייט' שלהם, והם מחזירים לנו ברוחניות בהתאם, כי זה לא רק בדיבורים — זה במעשים.  

כשהבעל טס — כל השנה נראית אחרת, יש לי חברה שלא הייתה מסוגלת להתמודד בארץ ישראל עם הילדים לבדה, ובעלה לא טס כמה שנים. בשנת הקהל הקודמת כשטסתי עם הילדים היא חוותה איתנו את ההכנות לטיסה, והשתכנעה שעל בעלה לטוס — כשהוא חזר, היא מיד ראתה עד כמה הוא חזר שונה והפטירה בחשש מסוים: 'עכשיו הוא לא יוותר ויטוס כל שנה'. כשהגיעה השנה הבאה, היא כבר אמרה שהיא לא תוכל לוותר על כך שהוא יטוס, כי כל השנה בביתם הייתה נראית אחרת מבחינה גשמית ורוחנית…

"לפום צערא אגרא" — אך כאן התמורה לכך היא הרבה מעבר למאמץ ולהשקעה".

מה את רוצה לומר לנשים?

"הרווחים כל כך גדולים, אי אפשר לקלוט אותם לעיתים… עם כל המחיר והקושי לשלוח את הבעל או הילדים — מי שרק אפשר ומתאפשר לה, עליה להתאמץ גם מעבר ליכולת ה'נורמלית' אך לא בהפקרות ח"ו, כמובן. זה אמנם לוותר על תנאים גשמיים טובים, לא תהיינה ארוחות כמו בבית, יש לרוץ עם הילדים, לא להיות בכל התפילות ועוד…

וגם להישאר בארץ ישראל זו התמודדות: להסתדר עם הילדים והבית, או לוותר על שמלה חדשה לחג, פאה או תכשיט — כדי שעוד ילד יטוס… אבל כל מאמץ שווה!  

והעיקר שנזכה לשמוע את הקריאה של ה'קהל' ממלך המשיח בבית המקדש השלישי. אני בטוחה שאלו ששלחו את בעליהן/ילדיהן לרבי מלך המשיח, עם כל הקושי שנכרך להן בכך — תהיינה ב'פרונט'!"

"עד יגמל הנער"

רבקי מנדלוביץ ממגדל העמק אם לשלושה, השולחת את בעלה ונשארת בארץ ישראל…

מה זה 'הקהל' בשבילך?

"העניין הכי מרכזי שמיד קופץ כששומעים הקהל, זה: 'בהקהל — נוסעים לרבי!' וכמובן שגם עורכים הרבה כינוסים בכלל ולילדים בפרט"

איך התקבלה ההחלטה שבעלך יטוס?

"זוכרת שפעם בתקופת שידוכיי באחד מקורסי "הבית היהודי", הועלה נושא: בכל בחירה בחיים — יש השלכות… וזה הובא בהקשר ל'מה זה מקושר לרבי?!' היו בנות רבות בקורס שאמרו שלא יוותרו על–כך שהחתן שלהן יהיה מקושר לרבי בכל נימי נפשו… והמורה הסבירה שמי שבוחרת במקושר לרבי תרוויח כל חייה, וזה גם דורש מאמצים מצד האישה! והדוגמא שהיא נתנה כבר אז, זו נסיעה לפחות פעם בשנה לרבי!

כיום אני כבר יותר מבינה כמה זה דורש גם מהאישה, מה שאז חברותיי ואני לא קלטנו! אך ב"ה, שזו הבחירה שלנו! גם אם אני 'אחרי' לידה, עם תינוק בן שלושה חודשים — אשרינו שבעלי רוצה לטוס לרבי, וזה חשקו וחפצו! וב"ה, שאני מסוגלת לקחת את עול ההישארות בארץ ישראל עם הילדים. כך שבעצם ההחלטה שבעלי יטוס התקבלה עוד לפני שהשתדכנו — כשבחרתי במקושר לרבי!"

האם יש שיקול כלכלי?

"מצבינו הכלכלי הינו לבטח כמצבם של הרבה זוגות צעירים, שמאד משתדלים 'לסגור את החודש' מידי חודש מחדש. אך לטוס לרבי — זה כמו הוצאות שבת וחג שהקב"ה מחזיר עליהם. את ההחזרים מקבלים ורואים במוחש…"

איך את מסתדרת בארץ ישראל עם הילדים בחג הסוכות?

"מושקי בת השלוש וחצי, חני בת השנתיים ודובער בן השלושה חודשים — מספקים לי תעסוקה מלאה. בשנה שעברה נסעתי להוריי לחג הסוכות, אך השנה כנראה אשאר בבית — יהיה קל יותר לנהל להם סדר יום רגוע כאן, ועם הבישולים — אסתדר. ילדים צעירים לא דורשים ארוחות 'גורמה'".

ומה את מרגישה בכלל כשאת שולחת את בעלך ונותרת מאחור?

"העבודה שלי במהלך החג היא להרגיש טוב עם בחירתי ולשמוח בה, ולא לחוש מסכנה… והאמת שהבחירה השנה הייתה מורחבת יותר, כי עלה במחשבתנו כמו כל זוג: 'איך נוכל לטוס לרבי ל'הקהל' עם שלושת ילדינו?!', אך האמת, שאני הרגשתי שאינני מסוגלת לכך. קשה לי להסתדר עם הילדים בתשרי מבחינת ההסתדרות שם (כשיהיו גדולים יותר, בעז"ה אוכל יותר להסתדר…), עם תינוקת אחת עוד טסנו והצלחנו להסתדר, אך עם שלושה — הרגשתי שזה מעבר ליכולת שלי–שלנו ואולי גם של הילדים… וזה אינדבדואלי לכל משפחה בנפרד, ולכן התייעצנו עם המשפיע של בעלי שהכריע שבעלי יטוס, ואני אטוס עם התינוק במהלך השנה, בזמן רגוע יותר — כי הרי כל השנה היא 'הקהל'…"

מה את רוצה לומר לנשים?

"כל אחת, הבחירה בידיה! להחליט להישאר בארץ ישראל — זו בחירה. להחליט שהבעל יטוס — זו גם בחירה. חשוב לעשות את השיקולים הנכונים, להבין מה עומד מול מה, מה ההשפעות המיוחדות שכל המשפחה תקבל כאשר הבעל טס לרבי כנציג ועוד ב'הקהל', מה זה ייתן לו באופן אישי ומה לך בעצמך ולילדים: החיות המחודשת שנכנסת בבית, הלהט לרבי ועוד… נכון, זה לא קל להישאר בארץ ישראל ולהתמודד עם הילדים לבד — אבל כשיש מטרה, הדרך קלה יותר… בהצלחה לכל אישה בבחירתה!"