מאת: רוחלה הרמתי

"אז מה תרצי לעשות כשתהי גדולה?" שאלה סבתא את נכדתה בת ה–10. "כשאהיה גדולה ארצה להיות בבית ולטפל בילדים שלי", אמרה הנכדה. "ולא תרצי לצאת לעבוד?" התפלאה הסבתא ואותות דאגה נמסכו בקולה. "לא, מה פתאום, שבעלי יעבוד… אני אשב בבית ולא אעשה כלום!" אמא יונית עמדה מן הצד והאזינה לדו שיח שכלל לא היה לטעמה. 'מדוע להלאות ילדה צעירה בשאלות חסרות שחר?' היא מעולם לא העזה להלחיץ את ילדיה בשאלות כגון דא. גם התשובה של בתה הביכה והדאיגה אותה עד מאד. נכון שהיא כרגע לא עובדת מחוץ לבית אך זה לא בבחירתה, זה לא רצוני. הילדים אצלה די צפופים וקשה לה לעבוד מחוץ לבית. בקושי את עבודות הבית היא מספיקה לעשות.

האמת שמספר פעמים היא החלה לעבוד מחוץ לבית כמורה, גננת ואפילו מטפלת, אך מה לעשות שעבודות אלו לא החזיקו מעמד יותר מחצי שנה… אילו בתה הייתה יודעת אילו יסורי מצפון וייסורי נפש עוברים עליה כתוצאה מכך, באיזה לחץ כלכלי היא נתונה, איזו לא–יוצלחית היא מרגישה וכמה היא מצטערת שאין באפשרותה לממן חוגים לילדים ולקנות להם עוד כמה בגדים וממתקים — אז בוודאי שבתה לא הייתה חושבת כך. היא הייתה מעריכה יותר נשים עובדות ורוצה ושואפת בכל מאודה להדמות אליהן…

מאיפוא נשלם?…

התור ב'סופר' התקדם בקצב איטי למדי, שלום דובער בן ה–5 ואמו רונית עמדו קצרי רוח והמתינו לתורם. לא בכל יום זוכים הם להעמיס כמויות אדירות של חטיפים, מגדנות ומיני משקאות על העגלה. ומה הפלא? היום הבהיר כ' מר חשון קרב ובא, יום הולדת של הרבי הרש"ב וכמובן גם יום הולדתו ה–6 של הבן יקיר "שלומבר". רונית החליטה השנה לנצל את התאריך המיוחד להתוועדות רבתי אליה יוזמנו מס' מקורבים, בני משפחה וידידים. מזווית עינה קלטה האם מבטי פליאה של מס' אנשים למראה עגלתה המתפקעת, אך זה כלל לא הפריע לה, העיקר לעשות נחת–רוח לרבי שליט"א מה"מ. 'ומי יודע', חשבה בסתר לבה, 'אולי המקורבים יזרימו קצת מזומנים באירוע —  סליחה, בהתוועדות – וזה מאד יעזור'…

הנה הגיעו לקופה, שלומבר עקב בדריכות ובמתח אחר המתרחש וכאשר הגיע הרגע בו החלה אמו להעמיס את המצרכים על הדלפק, פרץ הילד לפתע בבכי סוער וחסר מעצורים! האם ההמומה לא ידעה את נפשה! מה קרה שלומברי, מתוק שלי? היא שאלה. קיבלת מכה או מה? בכיו רק גבר ואתו רעד בלתי נשלט… הקופאית התעשתה ראשונה והמליצה לאם, רונית, להרגיע את בנה בחוץ, רק לאחר מס' חיבוקים ודברי הרגעה הצליחה לדובבו ולהכנס להלם נוסף למשמע דברו: "מאיפה נשלם על כל–כך הרבה דברים? אין לנו בכלל כסף?"

מוחה של רונית עיבד נתונים במהירות, כפי שהייתה רגילה וחשבה: 'נכון שמדי פעם בעלי ואני מתווכחים לגבי הוצאות כאלה ואחרות והוא טוען שאין כסף, ונכון שכאשר הילדים רוצים שאשב איתם אני ממהרת ואומרת שאמא רצה לעבודה כדי שיהיה להם מה לאכול ואולי עוד כמה פעמים הוא שמע על כך אבל עד כדי כך?!'.

מה חיובי
בטרדות הפרנסה?

אמנם, כסף לא גדל (בינתיים) על העצים אבל תובנות חדשות ומחכימות יכולות להתגלות תחת העצים. כך ארע שנפגשו להן יונית ורונית, לגמרי בהשגחה, על ספסל תחת צל העצים בגינה והחלו לשוחח על דא והא. רונית השליחה הדגולה לא החמיצה את ההזדמנות לקירוב ועשיה ושלפה מתיקה שיחה שבעלה היקר הביא לה לקרוא הבוקר, טרם צאתה, והציעה ליונית, האשה החרדית שלצידה לקרוא יחד. יונית, נענתה בשמחה והן החלו לקרוא שיחה נפלאה של הרבי מלקוטי–שיחות חלק א' לפרשת נח.

הרבי מלמדנו שהמבול אינו רק עונש אלא הוא גם פעל טהרה בעולם. המבול ירד במשך 40 יום דוגמת המקווה שיש בו 40 סאה. המבול נקרא מי נח — נחת רוח.

הרבי מקביל בין המבול לטרדות ודאגות הפרנסה. כשם שהמבול טיהר וניקה כך דאגות הפרנסה שנקראות 'מים רבים' שוטפות ומנקות את כל הענינים הבלתי רצויים.

היה להן קשה לעכל שבעצם טרדות הפרנסה חיוביות הן. אך הסקרנות גרמה להן להמשיך וביתר שקיקה:

הקשר בין מקווה לדאגות הפרנסה הוא, כשם שהמקווה גורם לאדם הטובל להתבטל כך דאגות הפרנסה מבלבלות ושוברות אך הן גורמות להתבטלות וכך מתעלה האדם והופך להיות 'כלי' לקדושה.

מצב כלכלי קשה אינו עונש כלל וכלל אלא מטרתו היחידה לשטוף את כל העניינים השליליים ולטהר את האדם. צריך רק לקלוט את הנקודה, את התוכן הפנימי של הלחץ הכלכלי, אז ייצא האדם ידי חובה וכך יוטב לו הן ברוחניות והן בגשמיות.

רונית ויונית לקחו אויר והחלו בתהליך הרפיה, יקח להן זמן עד שהן תצלחנה להשתחרר מתיסכולים, לחץ וריצות אחר הפרנסה. לפחות הן יודעות שהן בדרך הנכונה. הן לא ויתרו והמשיכו גם לשיחה הבאה בה מחלק הרבי בין דאגות המכונות "ארובות השמים" לעומת טרדות של "תהום רבה".

המים הזידונים של המבול נחלקים ל"תהום רבה" ו"ארובות השמים". "תהום רבה" — טרדות מעניינים גשמיים פחותים, טרדות הפרנסה — המצב בבנק וכדומה. "ארובות השמים" לעומתן אלו הן טרדות מעניינים רוחניים נעלים, עסקנות ציבורית, ניהול מוסדות וכדומה.

צרכי ציבור לא אמורים לבוא על חשבון עבודת ה'! קובע הרבי מלך–המשיח. כאשר יהודי בגלל עסקנותו אינו מתנהג על–פי שולחן ערוך אז אין תועלת בכל הפעולות ה'נעלות' שעושה. להיות טרוד מעסקנות זו עצת היצר והיפך הקדושה ובסופו של דבר זה מביא אותו ל'תהום רבה'.

"בכל אופן זה נורא מטריד ומבלבל", אמרה רונית, "לפעמים קשה לי לישון בלילה ולאחרונה כואב לי נורא הגב, כנראה שאני מעמיסה על עצמי יותר מדי, מעניין האם הרבי מביא גם פתרון מעשי? פשוט מתחשק לי לקום ולברוח מהטרדות הללו"…

"ח, ח, חה" צחקקה יונית שהמשיכה לרפרף בשיחה, את לא צריכה לברוח כל–כך רחוק.

הרבי נותן מרשם מדויק למחלה שלנו, פשוט, כמו שנח עשה, "בא אל התיבה", לבוא אל תיבות ואותיות התורה והתפילה וממש להרגיש איך שהקב"ה בורא את העולם בכל רגע מחדש, זה בכלל מביא לשפלות וענווה וגם משחרר לגמרי כל דאגה. הרבי מביא לדוגמה את סיפור הגמרא על רב ייסא שהיה מתפלל שה' ייתן לו לאכול בעוד צלחתו הייתה מונחת לפניו! וזאת מכיוון שבכל רגע הבריאה חוזרת לאין ואפס וה' מחדש אותה בטובו.

"ואוו, שום דבר לא מובן מאליו! חידוש מחיה ממש", התלהבה יונית. "הרבי גם מוסיף", הפטירה רונית "שכל המציאות נבראה רק לכבוד ה' יתברך ולכן אין כלל וכלל מה לחשוש מ'המים הזידונים'". לאחר שהמשיכו שתיהן עוד קצת לקרוא הן הבינו שכל מטרת הבריאה לעשות נחת–רוח לקדוש–ברוך–הוא ולכן אין להתפעל ולהחשיב את העולם שמעלים ומסתיר.

"טוב, הבנו את הפתרון, צריך להתחיל ללמוד ולהתפלל כל היום?" שאלה, קבעה יונית.

"להוסיף כמובן צריך, אך אני חושבת", היססה רונית לגלות את סברתה. "אני חושבת שעבודת ה' העיקרית שלי בתור אישה היא, להיות רעיה נאמנה לבעלי ואימא טובה לילדי. ובכלל, התיבה מזכירה לי את הבית שעד עתה היה אצלי בעדיפות שניה… מהיום אני חושבת שאשים אותו בראש סולם העדיפויות ואהיה יותר נינוחה. לילדים לא אשדר יותר לחץ וגם אם לא נוכל לממן דבר כזה או אחר נאמר זאת בחיוך וברגיעה" סיכמה.

"גם אני מחליטה על שינוי", הרהרה בקול יונית, "אשמח יותר בחלקי ולא ארגיש שום תחושה לא טובה. עכשיו אני מבינה שזה שלא הצלחתי להתמיד בשום עבודה, זה מראה על כך שבאופן טבעי נמשכתי אל התפקיד החשוב והעיקרי בתור אימא ואשה טובה. נראה לי גם שבעלי זקוק ממני לקצת יותר תמיכה רגשית והבנה בכל הנושא הכלכלי, הוא אצלנו אחראי על החשבונות ובטוח שהעבודה שלו בנושא הרבה יותר מורכבת וקשה".