מאת: קרן קפלן

פנקסה המרוט של השדכנית נפתח שוב…

"כן, גברת… איך אמרת?" מיהרה לרשום. הכל – הכל, הכל. זיכרונה הוא לא מה שהוא היה פעם… בפרט שגם פעם הוא לא היה משהו.

"את מחפשת כלה, לבנך שניאור. דרישות מהכלה. כלומר מה חשוב לכם?" הצטחקה בלבביות. אין תחליף לתמימות של אלו המחתנות את ילדיהן הבכורים.

מה היא מחפשת? מה שהשדכנית תמצא, כמובן… אבל את זה, איך היא אמרה שקוראים לה? רבקי, עוד לא יודעת.

היא רשמה בצייתנות את הרשימה שהכינה בהתרגשות ה'שוויגער' המיועדת.

"אני מבינה, לא רעשנית ולא שקטה, חברותית, זורמת, אתכפיא??? עובדת על עצמה??? בסדר, רשמתי כבר חסידית. מה זה משנה הפרטים? בכלל, 'מח שליט על הלב', 'התבוננות', 'עבודה' – מה אנחנו בליובאוויטש???"

• • •

ריבקי ניסתה שוב להניק את שניאור, הוא שוב צרח. מענדי שוב הציע תנוחה אחרת, היא שוב התעצבנה. שהיא תתעצבן? ועוד על מענדי בעלה מזה שנה וחצי? ועוד שוב ושוב?

היא, שהבטיחה לעצמה שתהיה האם האידיאלית, לעולם לא תרים קול בביתה, תכבד את בעלה ותהיה עזר כנגדו, שבשום אופן לא תגרום לו לשוב מוקדם מ'פארבריינגען'…

היא, היא ישבה בסלון הקטן, לאחר שהזעיקה את מענדי מהתוועדות מרתקת, מביטה בשניאור הקטן בן החודשיים שהפך אותה לאם. אם עייפה ומותשת, שביתה מבולגן וראשה כואב והיא עייפה – עייפה, אם שמחפשת את כל ההבטחות שהבטיחה לעצמה ולא מוצאת.

"יש אנשים שאין להם, לא בית ולא תינוק וגם לא עבודה לחזור אליה אחרי חופשת לידה…" ניסתה לאלף את עצמה בינה. אך זיכרון בנות כיתה ג' השובבות הממתינות לה בסיום חופשתה – בעוד כחודש – לא הפיח תקווה בליבה, אלא אדרבה הציף את ליבה בדאגות וטרדות נוספות.

מה עושים? האם כך חיות כל האמהות??? בין הנקה להנקה בים של כביסות, כלים וארוחות???

הבוקר אור.

לפני כמה דקות הונח שניאור אחר כבוד במיטת התינוק ("ריבקי, למה קנו לו מטה אם כל היום הוא רק בוכה ורוצה ידיים?" ניסתה להבין הדודה הצעירה, אחותה, באחד הביקורים…) לשם שינוי, לא התעורר מיד אחר כך.

"הו…" התנשמה עמוקות. עמוק מאוד, עד שכל הבית הקטן שמע (יתכן מאוד שגם השכנים, לא נורא, זה יגוון להם את צלילי הבכי…).

התיישבה על הספה, מזיזה הררי כביסה ימינה ושמאלה. שיחכו. ניסתה להפגין שלוות נפש. גם הכלים במטבח זכו להתעלמות דומה והיא הפנתה להם גב במתכוון.

מה היא תעשה עכשיו?

הציצה בשעון. דריכות אפיינה את כל תנועותיה, מי יודע מתי יחליט העולל לקום. קמה אל המטבח כשגבה עדיין אל הכלים. אולי לאכול בשלווה? לא, מיד סגרה את דלת המקרר בחבטה. היא צריכה משהו שימלא אותה.מבפנים. לקחה אשכול ענבים קטן לסלון.

נטלה בידה את הטלפון, לדבר עם חברה? עברה על הזיכרונות בפנקס הקטן, מאז החתונה הקשרים התרופפו והיא בכלל לא בקטע עכשיו של "רבקי, מה נשמע? אז מה איתך?"

אם כל זה לא, אז מה כן?

פשוט נשענה רפויה על הספה וחשבה.

גם זה מותר, לא?

• • •

הרבנית עלקא מיהרה.

כזה יום משונה מזמן לא היה לה.

התינוקת בכתה כל, כל, כל הלילה, בלי הנחות. ללאה'לה כאבו האוזניים ושטערני סתם רצתה את אמא. דיני נזכרה בשיעורי בית קשים וציפי איבדה נעל אחת, מיד בבוקר. מענדי הפסיד את ההסעה, סתם בשביל העניין וכתבלין לכל זה היא גילתה עכבר בבית. כן, עכבר. ואיפה בעלה בכל זה? אצל הרבי, מיחידי הסגולה שזכו ומה לה כי תלין…

הערב, לאחר צהריים מתישים במיוחד, מצא אותה בהולה, כמעט מאחרת לשיעור. הרבנית עלקא המהוללה שכולן מגיעות לשמוע את שיעוריה על הבית היהודי.

'פחחחח'.

הלעג שחשה כלפי עצמה היה בלתי נמנע.

נכנסה אל השיעור במרוצה

נחתה לכיסא, מברכת את ציבור הנשים בערב טוב.

הוציאה את המחברת כדי לגלות כמובן, שהיא נמצאת בבית. כמה צפוי…

טוב, נאנחה. נאלתר. כמה מתאים לבוקר שעברה וללילה שעבר, ולאתמול.

היא כחכחה בגרונה.

עשרים וארבעה זוגות עיניים ישבו מולה.

היא חילקה אותן לקבוצות עם מושג חסידי.

הקבוצה של ריבקי קיבלה 'אתכפיא', הקבוצה מאחוריה קראה בתמיהה על 'התבוננות', 'ביטול' לא נעדרה וגם 'מח שליט על הלב' חולק.

מה זה? הנשים הצעירות תמהו. שיעור חסידות או הבית היהודי?

את המושגים האלה הן מכירות, מי יותר ומי פחות. משיעור 'לקוטי שיחות' ותניא אבל כיצד הם הגיעו לשיעור הבית היהודי? הרבנית עלקא אכן נראתה מבולבלת הערב….

• • •

כן. עכשיו בין הכלים לכביסות והעייפות צף השיעור הזה דווקא בזיכרונה. בעודה יושבת מול הספרייה הנאה, העמוסה והמבולגנת (מענדי מקפיד להשאיר את הספרייה במצב 770…) וחושבת, היכן נעלמו בעצם המושגים החסידיים מהחיים שלה? היא זכרה שבשיעור המעורפל ההוא אמורה להיות תשובה… אם השיעור מעורפל בזיכרון הרי שה' דואג לשיעור מציאותי.

דפיקה.

דפיקה נוספת, חזקה יותר.

מי זו? תהתה לעצמה ריבקי. מודה שלא באמת משנה לה, מבחינתה אף אורחת לא מעניינת אותה כרגע. היטיבה את החלוק, העבירה יד על הפאה והציצה בחור.

'שומו שמיים!!!' חלף במוחה ביטוי דווקא משיעורי נביא הזכורים לטוב.

'מה היא עושה כאן???'

מבטה חלף בשניות בין הסלון ההפוך למטבח העמוס לשניאור'קה שעדיין ישן, ראשית חכמה סגרה את דלת חדר השינה.

דפיקה נוספת וה'שוויגער' נכנסת בחיוך. "מה נשמע? בדיוק הייתי כאן בסביבה, לא רציתי להפריע, והפלאפון היה מכובה אז החלטתי להפתיע (להפתיע?!) ולראות קצת את זלמי".

ריבקי כל כך רצתה להעיר בנחרצות ובאסרטיביות ש"אנחנו קוראים לו שניאור". אבל התאפקה. מי מנע ממנה לומר זאת ולהרגיש חזקה, מהיכן הגיעה לכאן ה'אתכפיא' לתוך הסלון ההפוך?

היא נכנסה למטבח נושמת ונושפת מתבוננת בכך שבעצם כמו שהיא אוהבת את שניאור הקטן שלה, כך ה'שוויגער' גידלה את מענדי שלה… כלומר של ה'שוויגער'… כלומר… של שתיהן? מוזר. ככל שחשבה על זה יותר היה לה קל יותר לשוב לסלון בחיוך ולכבד רק במים ובעוגה. התבוננות זה רק לפני התפילה אצל חסידים גדולים, לא? "זה בסדר" נראתה ה'שוויגער' לפתע אפילו נחמדה. "אל תתאמצי. רק באתי לביקור ואפילו לא הודעתי". ריבקי כל כך רצתה לשתוק מולה ולא לספר אפילו על חכמה אחת של שניאור או להראות תמונות של הברית והפדיון שהגיעו מפיתוח.

היא כל כך עייפה!!! אבל המח הגיע ושכנע אותה שסך הכל, ה'שוויגער' תיכף תלך והיא תנסה לישון קצת או להתרווח על הספה. אולי בזכות זה ה' יעזור ושניאור יהיה רגוע? "מח שליט על הלב" ו"טראכט גוט" נחתו אף הן מהיכנשהו רחוק. ימים של לימוד חסידות, רחוקים כמרחק שנות אור (תרגום חופשי: לפני הלידה של בכורהּ…). היא מעולם לא תיארה לעצמה שהם ישמרו לה אמונים ויצוצו להצלתה, ביום מן הימים, ללא התראה.

הצליחה לספר בחיוך על הלילות הלא פשוטים, ה'שוויגער' אף היא העלתה זיכרונות מימיו של מענדי כתינוק שובב.

חצי שעה חלפה עד שהדלת נסגרה מאחורי ה'שוויגער', אך ריבקי דווקא חשה בדלת נפתחת.

שניאור שוב פעה לחלל החדר וריבקי שוב נאנחה לעצמה על כך שהיא רצתה לישון.

השיעור ההוא – ההוא הבקיע צוהר בחומת העייפות וחוסר האונים.

• • •

"'ביטול', 'קבלת עול', 'אמונה', 'אתכפיא' ו'התבוננות' אינם רק מושגים בחסידות!!! אלא הם אבני דרך לבית יהודי, הם הפנסים שלנו לבית יהודי מואר, והזמן לתרגל אותם –זה עכשיו!" – הדהדו דבריה של הרבנית היישר אל ליבה של ריבקי במרחק כה רב. ה'ביטול' עורר בה שמחה על תפקידה כאם. היא הייתה נרגשת כל כך מהתהליך שעברה שהיא החליטה שהיא חייבת לשתף מישהי… אבל, את מי?

דפיקה נוספת נשמעה בדלת. מה עכשיו?

נערונת מחייכת ניצבה מהצד השני של הדלת. דבורי נכנסה בחיוך מורידה את הילקוט בחבטה.

"מה נשמע?" שאלה בלא טיפת מבוכה. אחותה הקטנה, זו שבי"ב בהחלט מרגישה אצלה בבית, לטוב ולמוטב.

מיד נחלצת לסייע בשטיפת הכלים, קול שקשוק מכונת הכביסה אף הוא נשמע בבית ורבקי נשלחת לשעתיים מנוחה כשהדודה המסורה נהנית להחזיק את שניאור…

"משמיים, הגעת!" רבקי הרעננה נשמעה אחרת לגמרי אפילו באוזני עצמה. מה ששעתיים של שינה יכולים לחולל… "כן, ממש השגחה פרטית". הפטירה דבורי שלא הבינה מדוע אחותה הפכה למרצה מדופלמת על חשיבות העבודה העצמית עם כל המושגים החסידיים…

• • •

"פלא שאני מחפשת כלה שמכניסה את המושגים החסידיים לחיי היום יום? אחרת, איך אוכל להגיע אליה ללא התראה ובלב שקט?" צחקה לעצמה, אחרי שהשדכנית המופתעת ניתקה את הטלפון…

• • •

אסתי קיפלה את העיתון כמעט בזעם.

"לא סובלת את הכתבות האלו שבהם סוף טוב, הכול טוב.

במציאות זה לא ככה. במציאות 'אתכפיא' אחת זה קשה ומתיש והיא לא מגיעה סתם! במציאות 'התבוננות' זו עבודה מאמצת ומודעת, שלא דופקת בדלת בלי כוונה. וקשה מאוד לזכור בכלל את כל המושגים האלו ב'בלגן' היום יומי, חוץ מכמה יחידות סגולה שמצליחות…"

שיתפה את גיסתה. צריך אחת ולתמיד לכתוב מכתב למערכת על כל ה'הפי אנד' המאוסים האלו. רק ייסורי מצפון הם גורמים לאמהות חפות מפשע. נזכרה איך השכיבה היום לישון בצורה לא 'אתכפיתית' לחלוטין את ארבעת צאצאיה…

"ואם נניח הצידה את כל ייסורי המצפון, בראיה אובייקטיבית", התעקשה הגיסה. "המושגים האלו לא מועילים לחיים? 'אתכפיא' – להצליח לשתוק כשמתחשק להגיב, להצליח להישאר רגועה כשמתחשק לכעוס. ו'התבוננות'? 'מח שליט על הלב'? זה בעצם…"

דפיקה בדלת.

אסתי השאירה את הגיסה על הקו. למיטב זיכרונה שום אורח רציני לא אמור להגיע הערב. אפריים בשיעור ו…

מחור המנעול חייכה אליה ה'שוויגער'!

חמש עשרה שנות 'שוויגעריות' לא הביאו אליהם ביקור לא קרוא כזה. אולי גם זה באשמת הסיפור, מי יודע? כעת הבחינה גם בכמה שיחות ממתינות שלא נענו.

מה שבטוח שעכשיו אסתי קראה בליבה בלי בושה, לכו–ו–ולם: "'אתכפיא', 'התבוננות', 'ביטול', 'מח שליט על הלב', 'עבודה עצמית'. צו 8!!!"

אם זה יעבוד אפילו קצת אולי תוותר על מכתב תלונה למערכת…