פרק א': פרפרים בראש

יומני היקר.

רק עכשיו הזדמנו לי כמה דקות פנויות לכתוב לך.

היית צריך לראות כמה קשה היה לאמא, כשאחותי שטערני טסה לפני שבועיים למקסיקו. בערב אחרי הטיסה ישבנו במטבח שותים תה ומסיימים את הפרוסות האחרונות מעוגת הגבינה המדהימה שלה (מתי נזכה לטעום ממנה שוב אני באמת לא יודעת).

לאימא הייתה הפרידה ממש קשה ולא בגלל עוגות גבינה נימוחות…

היא נאנחה ואמרה שהיא מקווה שיהיה לה טוב שם ושתסתדר עם מענדוש בטיסה הארוכה. אני ניסיתי לנחם אותה בכך שהיא לא נוסעת למדינת עולם שלישי, אבל זה לא ממש הרגיע אותה. נזכרתי שזה לגיטימי לחוש כך, וסיפרתי לה את הסיפור שהרבי בכה בשעה שהילד האחרון של זוג הורים מקראון הייטס, יצא בעקבות אחיו לשליחות אי-שם, משאיר את ההורים לבד, רחוק. כשראיתי את הקושי של אמא לעכל את הנסיעה שלהם קלטתי פתאום למה הרבי בכה.

הבטחתי לשתף אותך במה שעובר עליי, אז ככה, היום הייתה המתכונת בתנ"ך, יצאנו מבית הספר בתחושה טובה, נושמות לרווחה מעוד מתכונת שמאחורינו.

בדרך הביתה חנה טפחה על שכמי בעיניים נוצצות: "תקשיבי! מגיע לנו חופש. קצת שחרור מכל לחץ המבחנים הזה." גם אני וגם שוש הנהנו בראשנו מסכימות עם כל מילה של חנה.

"אז מה את מציעה?" 'חתכה' את דבריה הנלהבים שוש התכליתית.

חנה עצרה ולחשה לנו בקול קסום: "לארגן לעצמנו טיול לאילת!"

היינו ב'שוק' מהרעיון אבל היא המשיכה להלהיב את דמיוננו: "נבקר בעיר המלכים – שכנה שלי הייתה שם ואמרה שזה מדהים. אפילו הריח שם מכניס לאווירה של פעם, מהתנ"ך… אפשר ללכת לצפות גם באלמוגים וזה ממש נפלאות הבורא!"

– "אבל מתי אפשר לצאת בכלל עם כל הלחץ של עונת המבחנים?" שאלתי מסופקת.

"אל תדאגו כבר בדקתי, ניסע ב'איסרו חג' – כל יום יוצא אוטובוס מהתחנה המרכזית בתל אביב, נירשם וניסע".

"כיף לחנה" חשבתי לעצמי, "היא לא מבית חב"די וההורים שלה יותר פתוחים כאלה, הם בטח ירשו לה".

"יש לך כסף?" היא עצרה את הרהוריי בשאלה טובה.

"אמ… יש לי קצת כסף שחסכתי מ'ביביסיטר', אבל לכי שכנעי את ההורים שלי… אני חותמת לך שהם לא יסכימו!".

"נסי נסי" דרבנו שתיהן.

כצפוי כשהגעתי הביתה ושאלתי, אבא ואמא לא הסכימו וחתמו את הנושא בלא אחד גדול, 'עם אלף' כמו שסבתא אומרת.

"אבל למה?" שאלתי בתחינה.

אמא התחילה לנסות לענות אבל אבא אמר: "חבל על הזמן של שתיכן, זה לא נושא לדיון בכלל".

השמעתי "אוּף", עצבני כזה בתוספת הצהרה: "אתם אף פעם לא סומכים עליי" ויצאתי כועסת מן המטבח. כלל לא מנסה להסתיר את הדמעות שזלגו במורד פניי המאוכזבות.

(רק לך אני יכולה לומר, שהאמת ידעתי בתוך תוכי שהם צודקים. והעיר הזו לא בדיוק מתאימה לבת חסידית לשיטוט ובפרט בקיץ… ואם זה היה משהו מאורגן מבית הספר הם וודאי היו מרשים. אבל העדפתי להחניק את המחשבות הללו ולא להשליט מוח על הלב אלא לרחם על עצמי).

אחרי שנרגעתי קצת אמא ביקשה שאגש לקחת את ללי מהגן ובדרך אכנס ל"נעלי הכפר" לקנות לה סנדלים חדשים לשבועות. שמחתי קצת לצאת ולהתאוורר מהדיכאון שעטף אותי בעודי מדמיינת את חברותיי נהנות להן באילת הקסומה.

כשהגעתי לגן, הילדות שרו "ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע ענו כאחד". הייתי צריכה לקחת אותה עם כל הדפים והמלאכות וה"הר סיני" הנפלא שהיא יצרה, ו'קסטת' הגבינה שהיא הכינה… ולגשת לחנות.

כשהגענו לחנות (זה היה מצחיק להיווכח כמה ללי דומה לי – כשהיא 'נדלקת' על משהו אז זהו זה!) היא סקרה במהירות בעיניה את הסנדלים, לפתע ראתה סנדלים ורודות עם פרפרים סגולים מנצנצים. עיניה אורו והיא קראה "כאלה אני רוצה!".

כמה שניסיתי 'להוריד' אותה מהרעיון זה לא עזר. הסברתי לה שפרפר הוא שרץ לא טהור וכשיבוא הרבי הוא יטהר, אבל היא התעקשה ואמרה שזה בסדר עם לזיסי הופמן החסידית יש כאלה. הסברתי לה שזה שרץ העוף בדיוק כמו זבוב ודבורה ואם זיסי נועלת כאלה היא לא צריכה גם לטעות בגללה. אבל היא בכתה ורקעה ברגליה… בקיצור עשתה 'סקנדל' שלם.

יצאתי מהחנות בניסיון להרגיע אותה ואז "נפל" לי רעיון. הצבעתי על ההר עם הלוחות שהיא עשתה ושאלתי: "למה עשית לוחות מרובעים?"

היא לא הבינה איך זה קשור לסנדלים אך נהנתה להפגין את הידע שלה: "כי כך זה היה! רק איזה צייר גוי אחד צייר אותן עגולות, אבל זה בכלל טעות."

ניצלתי את תשובתה ואמרתי לה: "אותו הדבר עם הפרפרים, הם טמאים עכשיו כי ככה הם. כך ה' עשה אותם. ואנחנו שומעות לרבי, הרמטכ"ל שלנו גם כשאנחנו לא מבינות וגם כשקשה לנו. זוכרת מה שרתם כשבאתי לקחת אותך "נעשה ונשמע" – קודם עושים גם אם לא מבינים. ללי בלעה את הדמעות וחזרנו פנימה רגועות.

היה מפעים לראות איך היא מסתכלת על הסנדלים, נותנת בהם מבט פרידה אחרון ובוחרת בגבורה באחרות (ולטעמי יפות לא פחות ואפילו יותר). בדרך הביתה כשללי הלכה בשמחה כשבידה שקית עם הסנדלים החדשות – 'סנדלים שמקרבות את הגאולה' כך קראה להן… הערצתי אותה ונתתי לה נשיקה על המצח.

תוך כדי הליכה חשבתי לעצמי שגם כיבוד הורים זו מצווה של ה' הכתובה בלוחות וגם אותה צריך לקיים בלי לעגל פינות, כמו שההורים שלי "המרובעים" רוצים. "נעשה ונשמע".

כשבאנו הביתה צלצל הטלפון. זו הייתה שוש ואמרתי לה שהטיול לא שייך ואין על מה לדבר.

אל תשאל, הערב כשאבא חזר ממבצעים בבית הסוהר הוא קרא לי ואמר: "אמא סיפרה לי ש'ירדת' מהטיול הזה, אז תדעי לך שזה שאת לא נוסעת לטיול, זה לא בגלל שאנחנו לא רוצים שיהיה לך 'כיף' אלא בגלל שאילת היא חו"ל! ואת לא יוצאת מהארץ בלי סיבה המתירה זאת הלכתית".

הייתי מופתעת לגמרי!!! לא חלמתי שזו הסיבה בשלה אבא לא מרשה. ולמראה פניי המופתעות הוא אמר: "ועכשיו מגיעה ההפתעה. אמנם לא חשבנו לגלות לך, אבל כדי שלא תצטערי על הטיול המבוטל אז תדעי שאמא ואני מתכננים בשבילך חוויה מהנה במיוחד לקיץ. אבל כשנקבל תשובה סופית מגורם מסוים אחרי החג נגלה לך".

התחלתי להתחנן שיגלו וניסיתי לעלות ניחושים אך אבא רק חייך ואמר בקריצה: "חלומות חסידיים" ויצא.

נו, מה דעתך יומני היקר? זה כמו שהמורה לימדה על "עבד מלך מלך": שמי שבטל ומקבל עול – מקבל בסוף הכול!

מבטיחה לספר לך אחרי החג מה ההפתעה.

אז להתראות בינתיים ואני בטוחה שתשמור על מה שכתבתי בך בשמחה ובעיקר בפנימיות…

לאה