מאת: קרן קפלן

גשם זלעפות ניתך משמיים. תחנה מרכזית. מונית שירות ישנה מקרטעת אל התחנה שם עולות למונית נוסעות. הוא כבר מכיר את הסוג חב"דניקיות משכונת חב"ד הקרובה. הן ישבו בפנים, מחכות לנוסעים נוספים שיגיעו ויוכלו לצאת לדרך, עד שהמכשיר התעורר לחיים…

דיני שמעה את צלצול הטלפון מהדהד בבית. נזכרת בימים בהם הטלפון טמן בחובו הפתעות בלתי נדלות — חברות עם פטפוטים קסומים, לדוגמא. כיום מי שמחפש אותה ימצא אותה מהר מאוד בפלאפון והטלפון חדל מזמן לעניין אותה. אמא משיבה, מנמיכה טון. מנסה להשמע דיסקרטית ואמינה, מעונינת אך בוחנת. שדכנית על הקו, אלא מה? דיני קברה עצמה עמוק יותר במערכים שלה למחר. לא לשמוע, לא לחשוב ובוודאי ובוודאי שלא להרגיש.

"כן, היא כבר כמעט מסיימת סמינר. עובדת כגננת ביישוב קטן. אה, לא…" כך אמא מנסה להזרים לתוך השפורפרת את המידע החיוני ובו בזמן לשאוב מידע חיוני לא פחות על המועמד העתידי. של אחותה חייקי, כמובן. אחותה הקטנה יש לציין. שגם היא וגם אחיה זלמי עקפו אותה בכובד ראש ושפה רפה. חזרה למערכים. ביקורה הקרוב של המפקחת גרם לה לארגן ולתייק הכל מחדש. ולהתנדב ולקחת חלק ולהתמסר. העיקר לא לשמוע את ההצעות לחייקי. לא עכשיו כשזרם ההצעות הדליל שלה הפך לטפטוף של ברז מקולקל. פחחח.

יומיים חלפו ויום שישי הגיע. גיסתה רותי התקשרה, מתענינת בעדינות בשלומה ומספרת לה על החוכמות של התאומים שכבר יודעים לומר "רעבע". "היית מאמינה?" שאלה רותי, אגב לישת חלות לסעודה. "הזמנו את הזוג פה ממול". שיתפה את הגיסה. "הם אף פעם לא ראו סעודת שבת, ככה סיפרה לי רקפת". סיכמה רותי אגב סיפורים על הדגים והסלטים ועל התאומים המתוקים. פתאום, כשניתקה, הרגישה דיני כל כך חזק כמה רוצה גם היא, להיות שליחה ולארח, ללטף תינוקות פעוטים וללחוש להם פסוקים לתוך האוזן.

כל כך היתה רוצה להיות שם. עכשיו.

שם היא בעצם אמורה להיות, לא?!

בום. הילקוט של שלומיק נזרק בסלון ואמא סימה הזדעקה מן המטבח. ברכת השלום שלה נבלעה בהמולת הכניסה של שלומיק לבית, כי כששלומיק נכנס הביתה, כל הכיתה נכנסת יחד איתו — לפחות מבחינת הרעש. סימה עדיין מנסה להיות מה שהיא חושבת שצריך. לראות רק את שלומיק ולאהוב. "מאוד לאהוב, יחד עם גבולות — אמא סימה". מזכיר לה אותו קול אלמוני.

אבל שלומיק לא נתן לה הרבה שהות להרהורים. מאתגר קוראים לזה היום. מ א ו ד מאתגר. "יש לי גם הערה ביומן". אמר בספק כעס, ספק תיסכול. הניסוח ביומן היה רגיל, כמעט שבועי: "בנכם לא…"  או שבנכם דווקא כן.. ולכן עליו לכתוב… או לא לכתוב…". "ומה יש לארוחת צהריים?" התעניין. מושקי וציפי שתקו יחד רק עוקבות אחרי האח הגדול והכעוס שחזר מבית הספר מלא מלא מלא בכעס. כמו בקבוק קוקה קולה שנוער חזק. לאחר ארוחת צהריים ישבה מושקי, בטעות גמורה, על הפנקס הסודי של שלומיק. דבר שהוליד התרחשות שלימה מלווה במריבה כמעט אלימה וסוערת במיוחד. דובי התינוק עקב אחרי כל ההתרחשות מרצפת הסלון עד שסימה החליטה להעביר אותו לנקודת תצפית בטוחה יותר.

טלפון. סימה מציצה אל הצג, יודעת שלאף אחד היא לא מתכוונת להרים עכשיו. לאף אחד. היא הרימה. הפסיכולוג המאבחן היה על הקו. עוד שאלון שצריך למלא. ביקש בקולו השליו. באורח פלא נרגע שלומיק לפתע וכעת היה כזה מתחשב ועדין, כאילו רוח הסערה חלפה עברה לה ואפילו משל לא היתה.

סימה הורידה את כולם למטה, אל גן המשחקים. שלומיק פורק מרץ בריא, הבנות נהנות מהאוויר הצח ודובי מתנדנד וצוחק בקול פעמונים. ממש בנדנדה לידה נדנדה שטערני השכנה את התינוק שלה. הבן שלה, שבדיוק בכיתה של שלומיק לא נראה למלוא האופק. "איפה לוי?" התעניין החבר הנאמן, שטערני קימטה מצח. "העדיף להשאר בבית, המבצע לימוד בעל פה כל כך תפס אותו. הוא פשוט לומד פרק אחרי פרק". סימה העדיפה משום מה למלמל משהו בנימוס וללוות את דובי למגלשה.

מבצע לימוד בעל פה? שלומיק שלה לא מסוגל לפתוח ספר אחר הצהריים. לימוד בעל פה רחוק ממנו כל כך. הם עדיין אוחזים הרבה–הרבה קודם ומשקיעים אינסוף מאמצים וזמן וכוחות ומחשבה. דובי ניסה לייצב את צעדי התינוק שלו על המגלשה הקטנה. הם משתדלים כל כך. כמה מאמצים הם משקיעים בשלומיק ובכל התקדמות? מישהו מעריך את זה בכלל? ולרגע, רק לשניה, חשבה איזה יופי זה היה יכול להיות אם גם הבן שלה היה כזה 'בולע משניות' לתאבון.

כך זה אמור להיות בעצם. לא?!

פייגי ידעה שהיא חייבת להגיע בזמן. פשוט חייבת. מחוגי השעון ניהלו איתה כרגיל, תחרות לא הוגנת. הרי כשמתחילים להתארגן זמן מועט כל כך לפני היציאה ולא מבררים כיצד בדיוק להגיע, המשוואה ברורה: איקס שווה איחור.

"שלום לך פייגי". פתחה מנהלת בית הספר מודדת אותה במבטה מלמעלה עד למטה. "ספרי לי על עצמך" ביקשה בקול לא מתעניין. המשך הראיון ביסס את השערתה של פייגי שהכל היה למען הנימוס הטוב. גם לכאן כנראה לא תתקבל לעבוד כמורה. אולי כי היא מאחרת לכל מקום ואולי סתם כי לא מצאה חן בעיני המנהלת. מי יודע?

"אז תהיי כאן בשמונה, כן?" שאלה ביקשה אחותה הגדולה. פייגי הסכימה בשמחה לשמרטף על אחייניה האהובים. אבל בשמונה, היא הייתה אי שם מחכה לרכבת אחרי שהפסידה את הקודמת. אחותה הגדולה לא תכעס אלא רק תמהר לסיים להתארגן ותקווה שתספיק את ה"ריקודים השניים" בחתונה של חברתה הטובה וש"מענדי לא יבכה כי הוא אכל לפני שעה, כשחשבתי שתגיעי".

ופייגי המשיכה לאחר. לנוכחות בסמינר, לטיסה שכמעט הפסידה ואפילו לפגישה עם זלמי שבעקבותיה נערכה חתונה — שהתחילה אף היא באיחור, כשחופת תרוצים פרושה מעל הכלה, מוסיפה לה הילה אופיינית כל כך.

לא פעם ולא פעמיים הרהרה בגיסתה דבורי. דבורי לא פדנטית מוגזמת אבל היא מכבדת וממקום של כבוד ושל שמירת זמנים חסידית; היא תמיד מגיעה בזמן. אחחחח, חשבה לה פייגי, בעיצומה של נהיגה מואצת בדרך לאיחור נוסף, לו הייתי כמו דבורי שמצליחה להעריך את הזמן נכון ולהגיע. בדיוק. בלי להתאמץ.

וכך זה אמור להיות בעצם, נכון?!

מושקי עמדה מול ארון הבגדים הרחב שנפרש על קיר שלם. התאימה חצאית לעליונית, אביזרים מושלמים העשירו את ההופעה. בחרה תיק תואם. סידרה את הפאה, התאפרה שעה ארוכה. כעת היא מוכנה לצאת. טיפ, טופ. הכל נראה מושלם.

את הדרך לעבודה גמאה בצעדים נמרצים, אולי בזכות ההליכות הקבועות למען תשיל מעליה קלוריות בלתי נראות… ואולי בגלל הדבקות בהליכה המהירה של כולם מסביבה — לרוץ, להתקדם, להצליח, להרוויח.

נכנסה אל המשרד, הדליקה מיזוג ואורות. התיישבה באנחה בכיסא והחלה לעבוד. את השעות האלה של הבוקר כשהיום צח ורענן כמוה, היא הכי אוהבת. לגימה מהקפה אגב הקלדות, קימוט מצח. היא לא עושה את מלאכתה כלאחר יד. הו לא, היא אוהבת שלימות ואחרי כמה שעות מושלמות כאלה היא כבר עייפה. ההפסקה הגיעה והיא יצאה אל הלובי. הלובי שממוקם באמצע קניון הומה היה מלא באנשים. בניגוד מושלם לאנשי הבוקר הממהרים לעבודה הרי שאנשי הקניון מהלכים בנחת מחנות לחנות, ממשרד למשרד. "נרות שבת?" שמעה קול ביישני מאחוריה. קול ביישני מוכר, היא חייבת לציין, מסתובבת מיידית. "רבקי?" רבקי עמדה שם, עם שקית נרות בידיה וצבע אדום אש על לחייה, כי מולה עמדה לא פחות ולא יותר מאשר בת דודתה הבכורה מושקי. מאחורה היא לא ראתה את הפאה, ולא את הפנים. ומה לעשות? כמה שזה עצוב, הסבירה לעצמה רבקי אחר כך. היא פשוט נראתה עוד עובדת משרד שאולי לא מדליקה נרות שבת ובדיוק יצאה להתאוורר.

ומושקי?

בדרך הביתה חשבה לעצמה מושקי שבאמת חבל. חבל שהיא לא כמו אמא של רבקי שבכלל לא קשה לה הצניעות והיא עונדת אותה כמו תכשיט נאה. אורך הפאה והחצאית, החולצה והנעליים, הכל מתמזג בהרמוניה מופלאה לנחת הרבי. והיא לא נלחמת על זה בכלל! המשיכה מושקי לחשוב על הבושה והכי גרוע — על זה שרבקי צודקת, זה באמת לא היה באשמתה. אחחחח, הלוואי והייתי כמו אמא של רבקי שלא נאבקת על כל סנטימטר בחצאית ובפאה… הלוואי.

והרי, זה מה שאמור להיות. למען האמת… לא?!

הן ישבו יחד, מונית השרות הולכת ומתמלאת. הנהג מתקשר במכשיר המצפצף ללא סוף. "כן, קובי… יוצא. עבור".

דיני, סימה, פייגי ומושקי ישבו להן במונית. דיני מסיימת 'לסגור' על מסלול מתאים לטיול השנתי של הכיתות הגבוהות. "מסלול עם מים, כן עדיף עם מים". ואמא שלה בממתינה, כנראה רוצה לדעת באיזה צבע לסגור על השמלות לחתונה של חייקי. סימה מנסה לומר חת"ת והנה טלפון מהבית, אלא מה? שוב מריבה פרצה. היא כבר מכירה את התסריט בעל פה… שלומיק, כעוס כולו, נשמע ברקע. דומיננטי. מאוד דומיננטי. פייגי, באיחור כמובן, לחוצה כולה. היא קבעה עם חברות. כולן כבר הגיעו ורק היא כאן תקועה. רבע שעה אחרי הזמן ומושקי שהחליטה ללכת לקנות חצאית אחת קצת יותר צנועה. ורק אחת, שלא תחשבו…

המכשיר של הנהג שוב התעורר לחיים. "אבל אתה כבר משובץ! אתה לא יכול לשנות מסלול". הוא רוגז על הקולגה שלו, אי שם במונית אחרת. "מה זאת אומרת, זה לא רווחי? ממתי א ת ה מחליט מה רווחי ומה לא, נשמה. אתה נוהג לאן שאומרים לך. את החשבונות האלה מי ישתבץ איפה, מה התפקיד של מי תשאיר לבעל הבית. אתה פשוט תיסע".

וישבו שם דיני וסימה, פייגי ומושקי שרוצות לפעמים להתחיל את הנסיעה ממקום אחר, שנראה להן כל כך רווחי ואם הן רק יהיו שם, במסלול השני, הכל יהיה טוב יותר. וגם לרבי יהיה יותר נחת. לא?

אבל יורם הנהג מתעקש.

"מותק, אני לא מדבר פעמיים. זה הקו שלך. ככה קבעו לך, אז פשוט תשים מוזיקה ותיסע".

לגאולה.