"מה הקשר ביניכם?"

"הוא בעלי", השיבה הרבנית.

כששמעה זאת הספרנית, החלה לרטון ולומר כי יש לה טענות כנגד הרבי. היא סיפרה שהיא חשוכת ילדים, "בהשתדלות רבה נכנסתי לרבי לפני כשנתיים וביקשתי ממנו ברכה שיהיה לי ילד. הרבי בירך אותי ואמר לי שאני צריכה לקבל על עצמי לקיים מצווה, כיוון שהברכה היא כמו גשם, וצריכים כלי לתוכו תיכנס הברכה. אמרתי לרבי שאני מקבלת על עצמי להדליק נרות שבת. מאז עברו שנתיים ועדיין אין לי ילד".

הרבנית הרגיעה אותה ואמרה "גם לי אין ילדים". הספרנית כששמעה זאת, פרצה בבכי, ואמרה לרבנית "תסלחי לי, אבל אני ניצולת שואה, והייתי במחנות ריכוז, וממשפחתי לא נשאר אף אחד, רק אני, לכן כל כך חשוב לי שיהיו לי ילדים כי מדובר על ההמשכיות של משפחתי".

הרבנית ביררה אצלה בזהירות "מה בדיוק אמר לך בעלי?"

הספרנית השיבה: "הוא אמר שאדליק נרות שבת".

"ואת מקיימת זאת?"

"כן", השיבה הספרנית בחיוב.

"איך את מקיימת את זה?" הוסיפה הרבנית לשאול.

"בכל יום שישי אני מדליקה נרות שעה שבעלי חוזר מהעבודה, בשבע-שמונה בערב".

הרבנית הסבירה לה שעניינם של נרות שבת זה לכבד את השבת ולא לחללה, ולכן צריכים להקפיד להדליק את הנרות לפני השקיעה. "תקבלי על עצמך להדליק נרות כמו שצריך". הספרנית אכן קיבלה על עצמה להדליק נרות בזמן, וכעבור עשרה חודשים נולד לה בן…

לאחר מכן המשיכה לשמור על קשר רצוף עם הרבנית, ואף הייתה מבקרת אותה בביתה.