מאת: מלי קופצ'יק, עטרת חיה

חני כססה את ציפורניה בלהיטות. הספיקות אכלו אותה מבפנים, מטלטלים את ליבה. נאמר כי "אין שמחה כהתרת הספיקות", והיא כבר צריכה להחליט לאן פניה מועדות – באיזו מגמה היא תבחר בסמינר, האם בהוראת הגיל הרך – כפי שמושך אותה ליבה מאז ומתמיד, או בחטיבת הביניים כפי שממליצה השכנה השדכנית וחברות נבחרות.

בסי הסבירה ברורות שגיל הרך אינו נחשב מספיק: "להיות גננת, זה לא מראה מספיק על יכולותייך האינטלקטואליות" ('היא כבר מדברת בשפה גבוהה' חייכה לעצמה חני), ובסי טופחת לה על הכתף באמרה "באמת, לכי על מתמטיקה, אנגלית, מדעים. משהו יותר נחשב, שמצלצל טוב ומרשים. גיל הרך – זה לא מספיק מכובד!"

בטלפון מקודם, המליצה לה אחותה השליחה: "חני, לכי לגיל הרך, כל שליח מתפתח, פותח קודם גנים לפני בתי ספר. לגננת יש גם משכורת בונוס כמנהלת הגן. שעות הסיום סבירות לאמהות ובכלל, את נפלאה עם הקטנטנים! מה עוד את צריכה בשביל ללכת למגמה שבשבילך מתאימה מכל בחינה?!"

חני עוצרת מהרהרת, מביטה על הציפורניים האכולות מתוסכלת, ונזכרת בשיחה של הרבי אודות מעלת החינוך דווקא בגיל הרך כשהכל טהור, תמים, נקי, חדש, וחורש תלמים עמוקים – עמוקים בנפש המעוצבת לה אט–אט.

לאן, לאן תפנה. במה תבחר?! ההתלבטות קשה והיא הולכת לישון גם היום נבוכה.

• • •

בבניין הסמוך, בבית משפחת הרצל, רינה לוקחת מנה שנייה של דגנים. ככה זה כשהיא במתח, כל החלטות הדיאטה קורסות אל הצלחת… אכילה רגשית קוראים לזה, היא יודעת, אבל הפעם זו ממש חובה… מה קרה? ה"פסטי" בפתח ורינה במתח. כי על התפקיד הראשי רבות בלי מילים שתי מועמדות. היא – רינה, ושרית.

רינה היא המועמדת הראשית, ולכולן ברור שהתפקיד מתאים לה כפאת "קאסטם" לראש. היא מאוד חושקת בתפקיד, הבמה קורצת לה. אמנם בלימודים היא לא 'משהו'… ההצלחות עולות לה במאמצים מרובים, אך על הבמה היא כחסיד ב–770, זורמת ומאושרת. "סוף סוף יעריכו אותי" היא חושבת בסיפוק.

אבל… אבל גם שרית מוכשרת. קצת פחות ממנה אומנם, אבל היא מסכנה. אבא שלה נפטר בחודשים האחרונים והמשפחה עוברת ימים לא פשוטים, מכל הבחינות. אולי עליה לוותר, להרפות. להתחמק מן התפקיד ולתת לשרית לגלוש אל תוכו ביתר קלות ובטבעיות.

ממילא לימוד הטקסט בעל–פה, יעלה לה במאמץ רב. המתח והלחץ יהיו חבריה המסורים בשבועות הבאים, והחזרות יימשכו ימים ארוכים… היא בהחלט יכולה להתפשר על תפקיד משני, מכובד ופחות תובע. אבל… הילת התפקיד הראשי שלחה אליה אלומות אור זורחות ומאושרות. היא ראתה את כל העיניים נשואות אליה אל הבמה, ואת עצמה סוחפת את כולן בקטעי בכי וצחוק לחלופין.

היא רוצה את התפקיד, ממש משתוקקת. אבל מה עם שרית, לא חבל לתת לה קצת לשמוח?! לחש לו ממוחה קול זעיר.

• • •

למחרת, רינה וחני צועדות יחד בדרכן לכיוון בית הספר. שכנתן אסתי מי"א מצטרפת אליהן מפינת הרחוב בו היא מתגוררת.

"בנות", היא פונה לאחר ה'מה–נשמע' הראשוני, "אני צריכה עזרה בכתיבת קטע על תכונה בולטת של הרבנית חיה מושקא. נו, איזו שהיא משימה בספרות לכ"ב שבט" היא הבהירה. "תעזרו לי בבקשה להרחיב את הרעיון כדי שאוכל לכתוב משהו בהפסקת–עשר, לפני השיעור. אני ממש בלחץ ויש לי כמו 'בלק–אאוט'" סיכמה אסתי בפרצוף זועק לעזרה.

"בריחה מכבוד", שלפה חני תכונה, והמשיכה: "צניעות, הרבנית סלדה מבמות", המשיכה לפרט.

'אוי לא! "סלדה מבמות"' – צמד המילים צלצל באוזניה של רינה בקול פעמונים צורם, נוגע בנקודה כואבת.

"היא לא רצתה שיכבדו אותה בשום מקום", המשיכה חני לא מודעת למה שהיא אמרה בהשגחה פרטית מופלאה, "לא שיכבדו אותה בעזרת הנשים בבית הכנסת, לא בכינוסים ואירועים, ואפילו לא בחנויות! הרבנית פשוט ברחה מן הכבוד באלגנטיות אצילית מדהימה".

בעיניה של אסתי נדלקו האורות, החושך המחשבתי נמוג והיא כבר ראתה מול עיניה את הקטע מתחיל להיות כתוב ומאורגן. "נו, עוד" האיצה בחברותיה.

הן פסעו יחד מהורהרות בשביל העולה ל"בית חיה מושקא" – בית ספרן.

רינה חשבה עוד, מנסה לחמוק קצת הצידה מן הקולות המצלצלים בפנים. אולם ככל שהעמיקה לחתור הם שבו אליה מכל כיוון, מציפים אותה ברוגע של סיפוק וברצון לחקות את המלכה – הרבנית.

"אני חושבת שהיא הייתה מושלמת", פתחה רינה באטיות, בוררת את המילים כפנינים, "היא הייתה שלימה עם עצמה. היא לא הייתה זקוקה להוכחות סביבתיות לכך שהיא שווה, מוכשרת, מוצלחת או יפה".

"היא הייתה מאושרת במה שהיא והיכן שהיא, ולא ניסתה להרשים או לקבל הערכה מאף אחד. איך אומרים? כבודה במקומה, אז כבודה היה מונח במקומה והיא לא חיפשה עוד מן המצרך הממכר הזה. שמחה במקומה ורצתה להישאר בו".

הן שתקו, ופתאום אסתי אמרה: "מה שאת אומרת הוא ממש נפלא, כי עד היום לא חשבתי כך. אפילו קצת ריחמתי עליה, על הקרבן שהיא הקריבה בשביל לא לקבל כבוד – מה שחני אמרה; אבל אני חושבת על מה שרינה אמרה, ועכשיו זה משלים לי את התמונה. היא לא הרגישה מסכנה, והשלימה עם מה שנדרש ממנה על מנת לעמוד על העיקרון שלה שלא לקבל כבוד, אלא היא הייתה מאושרת בעצמה ובבעלה, בדרכה ובחלקה. ואת האישור היחיד למעשיה קיבלה מהרבי ומהבורא וזה הביא לה את האושר האמיתי. היא לא הייתה זקוקה ליותר מזה. זו לא הייתה שלימות מלשון השלמה אלא שלימות מלשון שלם!"

"יופי חברות, עזרתן לי מאוד!" סיכמה אסתי בהתלהבות, כשהגיעו לשער, נכנסות בעדו כמו במאות הפעמים הקודמות, אך גבוהות בטפח מן הקרקע.

וגם אצל חני וגם אצל רינה, חייך לעצמו מלך אחד – בצד הימני של הלב. והן היו מרוצות לא פחות מאסתי, שלוות ושלימות עם החלטתן האישית.

נכנסות לראשונה ל"בית של חיה מושקא". לעולמה פנימה, באמת.