מאת: מירי שניאורסון, עטרת חיה

שידוך סגור מראש

כזוג, הרבי ממש הוליך אותנו יד ביד מהרגע הראשון. הרבי היה אף מעורב בשידוך שלנו. הרבי דיבר עם משפחת בעלי בשבחי והציע שיעשו את השידוך.

אני זוכרת שנפגשנו, הוא סיפר לי את דברי קודשו של הרבי ואמר שאצלו הכל סגור. אם הרבי אמר, ברור שזה השידוך הנכון ורק נפגשים באופן רשמי כי הוריי חושבים שצריך להיפגש ולהחליט – זה הסדר המקובל, אבל בעצם הכל סגור מלכתחילה!

חלום חיי היה להתחתן עם תלמיד חכם ולהוכיח למשפחה הליטאית – מצד אבי – שבחב"ד יש תלמידי חכמים, וב"ה שזכיתי.

כפר חב"ד

היינו חתן וכלה. חמי נסע לרבי לי' שבט. הרבי שאל היכן נגור והוא אמר שעדיין לא החליטו – או בירושלים – במקום מגורי הכלה, או בתל אביב – עירם. הרבי שאל: "למה לא בכפר חב"ד עיר הבירה של ארץ ישראל?" הרבי סיכם מפורשות שילמד בכולל ושנגור בכפר חב"ד. בעבר חתמתי על הלוואה מותנית כשהתחלתי את לימודיי בסמינר היות וחלמתי ללכת ללמד בסְפָר – בעירות פיתוח. תכננתי שלפני החתונה אחליט עם בעלי אם זה יהיה קרית גת, ברוש או תענך… הרבי אמר את דעתו הקדושה וכל השאר הפך לעפר.

פתאום הציעו לנו לגור במודיעין. מודיעין של אז הייתה הרים וטרשים והמקום לא היה בנוי כלל, אפילו כביש לא היה. רצו להביא לשם קבוצת בחורים – שבימים ילמדו תורה ובלילות ישמרו על השטח, וצריך היה להביא בחורות לבשל ולנקות לכן חיפשו זוג שיגור שם – שבעלי יהיה ראש ישיבה, ייתן שיעורי תורה וישגיח על הבחורים, ושאני אהיה משפיעת הבנות.

נסעתי עם הורי בעלי במשאית צבאית לראות את המקום. המשאית הגיעה בקושי למעלה… המקום היה מנותק לחלוטין מהעולם. אמרו לנו שפעם בחודש תגיע משאית עם אוכל ומעבר לכך לא יהיה שום קשר עם העולם החיצון. אני התלהבתי והסכמתי, אחר כך גם הוא נסע לראות את המקום והחלטנו לשאול את הרבי. חשבנו אולי ההצעה הזאת מעשית. הוא יִלְמד תורה, יְלַמד וגם נקבל משכורת כי לחיות מ–200 לירות שאני אמורה לקבל בתור מורה ומ–200 לירות שהוא יקבל בכולל היה מאוד קשה. סבתא של בעלי הרבנית קרסיק ע"ה הייתה מאוד מסורה ורצתה לתמוך בנו. אני לא הסכמתי ורציתי שנחיה ממה שנרוויח, לא רציתי לקבל מאיש. הרעיון החדש שאנו נוכל לגור במודיעין – גם ללמוד תורה, גם להפיץ יהדות וגם לקבל משכורת – קרץ לי. החתן שאל את הרבי והגיע תשובה בה ציטט הרבי משולחן ערוך אדמו"ר–הזקן והבהיר שלאחר הנישואין יש לשבת ב' או ג' שנים וללמוד ולא לחשוב על שום דבר. ידענו שמעתה עד תום שלושת השנים לא נקשיב לאף הצעה. והחלטנו כמובן לפי המלצת הרבי לגור בכפר חב"ד – עיר הבירה של חב"ד בארץ הקודש.

רק ללמוד תורה

בתחילת אותן שנים ראשונות, בערב ראש חודש חשון. ר' שליימקה מיידנצ'יק ביקש מבעלי לנהל זמנית את ה'תלמוד תורה' עד שימצא מנהל קבוע, הוא ביקש שכבר למחרת בבוקר יתייצב לקבל את התלמידים, ואם הוא לא יבוא, לא יפתחו את התלמוד תורה. בעלי נרתע, 'לא יפתחו את ה'תלמוד תורה' וילדי כפר חב"ד לא ילמדו?!' הוא היה אברך צעיר אמנם, אבל הייתה לו אחריות רבה והוא הבין שאין אפשרות אחרת. הוא חזר הביתה ב–12 בלילה וסיפר לי שעליו להתייצב בבוקר ב'תלמוד תורה'. אמרתי לו: "לא יקום ולא יהיה! אתה לא תלך ל'תלמוד תורה', הרי הרבי אמר מפורשות ב' או ג' שנים" והיינו רק בתחילתן. הלכתי לביתו של ר' שליימ'קה ונקשתי בדלת, הוא פתח ולא הבין מה אני רוצה. אמרתי לו, שרציתי רק להגיד לו שבעלי לא יגיע מחר בבוקר לתלמוד תורה. הוא זעק עלי שאכפת לי רק מבעלי ולא מהחינוך של ילדי כפר חב"ד… אמרתי שאכפת לי מאוד אך יש לנו הוראה מפורשת מהרבי ב' או ג' שנים וכל זמן שלא עוברות שלוש שנים אנחנו לא שומעים שום הצעה.

בעלי כמובן לא הלך. אחר כך הייתה הצעה בישיבה בלוד ומאוד לחצו עליו כי הבחורים נשארו בלי ר"מ. הר"מ שלהם, ר' זעליג פלדמן ע"ה, עבר לירושלים ובעלי אמר שישאל את הרבי ולפחות בזמן הקצר הזה עד שיקבל תשובה אי אפשר להשאיר את הבחורים בלי שיעור תורה כל יום.

הרבי השיב שזה לא מתאים בשבילו. הישיבה רצתה לשלם לו עבור השבועיים ואני לא הסכמתי שיקבל ואמרתי: "תתרום את הכסף לישיבה. כסף כזה שהוא לא לפי רצון הרבי לא ניקח".

בסיום שלושת השנים נסענו לרבי לתשרי תשכ"ט, בו היינו 3 פעמים ביחידות. הרבי אמר שימשיך לכתוב את ספרו הראשון לאור ההוראות הרבות והנחיות שקיבל מהרבי. כן הוסיף שימשיך ללמוד גם בשנה הרביעית ובמהלכה יקבל מינוי באחת מהישיבות שלנו וכך היה. לפני פסח הגיעו מהישיבה הגדולה בכפר חב"ד וביקשו ממנו להיות 'משיב' ואחר כך לימד כל השנים עד האסון עם הרב גורליק ע"ה כשנבחר לשמש מורה הצדק של הכפר.

שבת קודש

מעולם לא הפרעתי לבעלי ללמוד תורה, ללכת לשיעורים, אף פעם לא מנעתי ממנו ללכת לקידוש והתוועדות בשבת – אז היו מתוועדים רק בשבת מברכים. בשנה הראשונה לנישואינו הייתי מכינה "קידוש" בבית ולאחר התפילה היו כל האברכים באים להתוועד בביתנו. ערכתי וסידרתי הכל מראש, ומחדר אחר שמעתי את הניגונים ומה שיכולתי לקלוט מדברי התורה והייתי מאושרת. הייתי מוכנה לעבוד ולהכין ובלבד שיהיה לי בית של תורה וחסידות.

בשנים הבאות כשכבר היו לנו ילדים ניהל בעלי את הסעודה בליל שבת, ובשבת ביום הייתי עושה בעצמי קידוש והיינו אוכלים סעודת שבת, מנגנים, הייתי חוזרת שיחה מפרשת השבוע והילדים היו מספרים מלימודיהם. ניהלתי שולחן שבת נפלא ובעלי היה בהתוועדות. לאחר הסעודה הייתי מפנה את השולחן ועורכת אותו שוב לבחורים שאכלו אצלנו בשבתות. את הילדים הייתי משכיבה לישון ולוקחת את התינוק בעגלה והולכת ללמד שיעור בפרשת השבוע במעון העולים הסמוך לביתנו. כשעזבו מרבית המשתכנים את המעון הפסקתי ובשנים האחרונות השיעור בצהרי שבת התחדש.

הרב כאיש משפחה

אין לתאר את מסירותו למשפחה. הוא היה כל כך קרוב לילדים. יושב מדבר ומספר על התקופה שהיה אצל הרבי כנער צעיר ובהמשך סיפר ציטט והנחה כל השנים. הוא הדריך אותם בתורה ותרם להם רבות. הם ידעו שאבא שלהם הוא לא סתם אבא, הוא היה גם רב ומורה דרך, ונתן עצמו לילדים על אף שלא היה לו פנאי. אולם לא היה לו אושר גדול יותר מאשר לשבת עם הילדים והנכדים; לכן, בכל הזדמנות חגיגית, היינו עושים ערב גדול, מזמינים את כולם ומתוועדים שעות רבות עם תוכן רוחני נפלא, בשמחה ובטוב לבב.

אנשים מחכים לי!

אני מודה לה' שמעולם לא הפרעתי לו בעבודת הקודש. כל מה שהיה צריך לעשות הוא עשה. אם צריך היה לנסוע לשלוחים, לעזור להם עם גיורים ומקוואות מעולם לא אמרתי לו אל תיסע. הוא נסע לדרום אמריקה ולפולין לפקח על שחיטת בשר; נסע לאוקראינה לקציר החיטים למצה השמורה; נסע לבדוק את המאפייה בדנייפרופטרובסק; טס לרבי לחג השבועות ולכל מיני ענייני ציבור. וכן לאוהלים באוקראינה ולא מנעתי ממנו.

הפעם היחידה שאמרתי לו: "אולי לא תיסע" היתה ביום האחרון שלו. הוא הרגיש כל כך רע וצריך היה לנסוע לצפת למסור שיעור בישיבה. אמרתי: "אולי צריך א.ק.ג.? אולי עדיף לפנות למרפאה?" והוא ענה: "איך אני יכול לא לנסוע? אנשים מחכים לי". זה תמיד היה המוטו שלו "אנשים מחכים לי". "אני צריך לעזור לאנשים". הוא לא חשב על עצמו ואני הייתי שותפה אתו בכל. יחד עם זאת הוא היה בעל כל כך מסור. אנשים אמרו לי אחרי הפטירה: "תחשבי שהוא נסע לרבי. תחשבי שהוא נסע להאדיטש" אמרתי: "אבל מה עם הטלפונים?" – הוא היה מתקשר 3 פעמים ביום לשאול מה שלומי ושלום הילדים ולספר את המוצאות אותו.

רב – פוסק הלכה

אף אברך שיש לו סמיכה לרבנות לא יכול לפסוק לא לעצמו ולא לזולתו. כשיש רב מקומי עליו ללכת אל הרב ולשאול ולקבל פסק הלכה. בעלי, כל עוד הרב גורליק היה בחיים מעולם לא פסק לעצמו או לי, על אף שהרב הסמיך אותו לרבנות לפני נישואינו. וגם בחייו של הרב, הרב תבע ממנו לפסוק באומרו: "אתה בעצמך סנדלר!" – זה ביטוי ברוסית שמשמעו אתה יודע בעצמך היטב.

הרב גורליק ע"ה טען בסוף ימיו שאינו רואה טוב ושבעלי יפסוק, כשציווה עליו הוא פסק בנוכחותו של הרב אבל מעולם לא פסק בבית לעצמנו.

אני מוסיפה שכל אברך שלומד ומקבל "סמיכה" לרבנות זה כדי שיידע מהי שאלה, אבל על מנת לפתור את השאלה עליו ללכת לרב. אין דבר כזה שאברך שיש לו סמיכה לרבנות יכול לפסוק. לעולם לא!

במאמר המוסגר אוסיף, שכשאנו אומרים "עשה לך רב" הכוונה למשפיע ולא לרב פוסק הלכות. המשפיע מכיר את אופי האדם ויודע מה מתאים לו במקרה כזה או אחר אבל אין לו שום קשר לפסיקת הלכות.

אשת רב

בית ציבורי זו מלאכת קודש. לעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות אין למעלה מזה. בעלי היה אומר "אם יהודי מתקשר ב–2 בלילה, סימן שזה דחוף!" ובוודאי שהיה עונה. אצלנו היה מענה בטלפון בדרך–כלל בכל שעות היממה. פעם צלצלה אישה שביתה הקטנה איבדה את ההכרה! רצתי מיד לביתה, לקחתי את הילדה על הידיים, נכנסתי לרכב של מישהי ו'טסנו' איתה לבית הרפואה. כשהגענו ל"אסף הרופא" הנהגת הייתה צריכה לפנות ימינה ומרוב מהירות התנגשה באי תנועה, עקרה אותו מהמקום והרכב הטלטל כולו וכמעט התהפך, ב"ה היא הצליחה לייצב אותו ולהמשיך "לטוס" למיון. כל הדרך בכינו וצעקנו לה', אמרנו תהילים וזרזתי אותה שתיסע יותר מהר כי הילדה חרחרה נוראות ופחדתי על חייה.

הגענו בבכיות למיון ילדים, וצעקנו להם: "תצילו את הילדה" וב"ה לאחר כמה דקות הודיעו לנו שהצליחו להעיר אותה וב"ה הכל נגמר בשלום. ומאז כשאני עוברת שם אני מברכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"…

לא לדבר בגנות יהודי

הוריו של בעלי נסעו לשליחות לברזיל והוא נסע ללמוד ב–770. בסתיו הרבי אמר לו לעבור למונטריאול. הוא בא לפסח ל"בית חיינו" ונכנס ליחידות אחרי פסח – ערב יום הולדתו ה–16. בפתק הוא כתב לרבי שהוא רוצה לחזור ללמוד ב–770. הרבי שאל מדוע, והוא לא רצה לומר. הסיבה הייתה כי ההנהלה הגשמית בישיבה במונטריאול תבעה ממנו לשלם סכום מאוד גדול של שכר–לימוד. הם חשבו שהוריו מרוויחים כסף רב בברזיל וממילא יכולים לשלם.

הוא לא רצה להלשין על ההנהלה, גם ידע שלהוריו אין פרוטה, אבל לא רצה לספר זאת לרבי. הוא לא ענה והרבי לחץ עליו ואמר: "מדוע אתה לא אומר לי את האמת?" הוא ניסה להתחמק והרבי ניסה בדרך אחרת והתעניין מי החברותא שלו, אז הוא ציין ש'בנגלה' הוא לומד עם שמואל לו. הרבי אמר "שמואל לו בחור חסידי, הוא שומר את הזמן. זה כל כך טוב אז למה אתה רוצה לעזוב?!". אחר כך הרבי המשיך "מי הרמי"ם?" ובעלי מנה את כל חברי הצוות והרבי סיכם:

"הכל טוב". וכך כעשר דקות הרבי ניסה לגשש, והוא לא רצה לספר עד שפרץ בבכי ואז הרבי אמר: "אני רואה שזה כל כך קשה לך אז לא אבקש יותר". הרבי נתן לו הוראות ואחר–כך כשחזר למונטריאול העניין הסתדר.

כבר כשהיה נער צעיר היה חדור בתחושה שלא מספרים רע על יהודי. היו לו מושגי נפש של חסידים מדורות קודמים. לכאורה, הרבי שואל אז צריך לענות. אבל כך נהג גם כל שנות הרבנות. היו מחלוקות פנימיות וחיצוניות ומעולם לא כתב לרבי רע על יהודי. עד כדי כך שהרבי אמר לחמי ע"ה: "הבן שלך עוד פחות כתבן ממך"… וזה חיזק אצלו את העובדה שבאמת כך צריך להיות ולא צריך לרכל על יהודים.

פעם הרב גרונר התקשר וסיפר בשם הרבי על מקרה מסוים וביקש שיבדוק אותו. הרב טיפל בעניין ואחר–כך התקשר הרב גרונר שוב ושאל בקשר לנושא. בעלי שאל: "האם הרבי רוצה שאומר מי האדם?" השיב הרב גרונר: "לא. הרבי רק רוצה לדעת אם טיפלת בזה". אז הוא ראה איך הרבי עוזר לו, ויודע שהוא כל כך לא רוצה לספר, והרבי באמת לא שאל במי המדובר הוא רק רצה להיות רגוע שהנושא טופל. וב"ה, מעולם לא סיפר או כתב לרבי מילה רעה על יהודי שזו בוודאי זכות מאוד גדולה.

מורה צדק

עוד לפני שהיה מרא דאתרא כשהיה רק מורה צדק הרבי הפנה אליו אנשים לאו דווקא מהארץ ולאו דווקא מאנ"ש, בשלל נושאים כדי לעזור להם במצוקותיהם. הוא היה שליח רוחני של הרבי לעזור לאנשים לקבל החלטה נכונה בעניינים כבדי משקל בחייהם. הוא אמר: "לרב יש סייעתא דשמיא כשזה נוגע למעשה". בפרט כשהיו שואלים בענייני רפואה שקשורים בהלכה הוא אמר: "כשהעניין יהיה נוגע למעשה תבואו אלי ואני אפסוק לכם" ואף פעם הוא לא פסק בעלמא.

הייתה בחורה שעוד לפני נישואיה ידעה שבדרך הטבע אין סיכוי שיהיו לה ילדים בשל בעיות רפואיות. בשנות נעוריה המאוחרות ולאור הבעיות, היא קיבלה מכתב מהרבי בו הבטיח לה זרעא חיה וקיימא. כשהיא הגיעה לשידוכים היה רופא שהתבטא שיצמחו לו שערות בכף היד כשלה יוולדו ילדים! מצד שני, היה בידה מכתב מבטיח מהרבי. היא שאלה את הרבי האם לספר לבחור שהיא עומדת להיפגש אתו את דעת הרופאים ובמקביל את הבטחת הרבי. הרבי ענה לה: "כעצת הרב מרא דאתרא דכפר חב"ד". הבחורה הייתה מירושלים, היא באה לבעלי וסיפרה לו את הסיפור. הוא הורה לה להתחיל בפגישות, ואחר–כך כשיהיה מדובר על פגישה מתקדמת שתקח את המכתב של הרבי איתה, תאמר שרוצה להראות לו משהו ותחילה תספר לו עניין חשוב. וכך אכן עשתה.

למשפחתה מירושלים לא היה שום קשר לבעלי. למחרת הפגישה, התקשר אליה בעלי לשאול איך הבחור קיבל את הדברים. הוא הרגיש אחריות גדולה לנושא שהרבי הטיל עליו. המשפחה מאוד התרגשה מזה שהוא כל כך מתעניין.

הבחור קיבל את הדברים והשתכנע. התחתן איתה והם משמשים כשלוחי המלך בחו"ל. כמובן שהייתה סידרת מופתים, וב"ה נולדו להם שלושה ילדים.

איש סודי

בזמן שהרב דרוקמן התמודד לרבנות בקרית מוצקין, היה רב אחר שגם התמודד, ופעם בעלי קיבל מכתב מהרב חודקוב ובתוך המעטפה הייתה מעטפה נוספת מהרבי שהייתה מכוונת לאותו אדם שהתמודד שם. הרב חודוקוב ביקשו מטובו למסור את המכתב ליעדו. בעלי לא ידע כלל במה מדובר, נסע והביא לאותו רב את המכתב. הרב פתח את המכתב בנוכחותו ויחד הם קראו את המכתב בו נכתב לו:

"אני שולח לך מכתב עם איש סודי הרב אשכנזי" ובהמשך הרבי ביקש ממנו להסיר את מועמדותו כדי שהרב דרוקמן יוכל להיבחר. כמובן שהוא עשה זאת וב"ה, הרב דרוקמן נבחר.

ההמחאה שנקרעה על הציון 

בשנים הראשונות כשנפתח מסך הברזל, בעלי נסע לרוסיה לכ"ד טבת לאוהל אדמו"ר–הזקן. אז הגישה הייתה מאוד קשה – לא הייתה דרך נוחה – לא מעקה או מדרגות, ובחורף הרוסי הכל היה מכוסה קרח, והוא נפל אז וקיבל מכה חזקה שלאחריה עמד ליד הציון בהתרגשות מאוד גדולה ועם כאבים חזקים. הרבה יהודים שלחו אתו פדיונות נפש. היה שליח אחד מהארץ שביקש ממנו לקבל ממישהו בהאדיטש צ'ק מגביר – שלאחר מאמצים רבים הסכים לתת לו 18,000 $. מישהו יביא את זה להאדיטש והרב התבקש להביא זאת לארץ ישראל.

בעלי קיבל את הצ'ק והיו בכיסו גם 2 שטרות של 100 $, וכעת הוא עמד ואמר "מענה לשון" וקרא את הפדיונות נפש, ולאחר מכן קרע את הכל על הציון ומרוב שהיה כה נרגש ומבולבל והתאורה היתה חלשה, הוא הוציא את הצ'ק וקרע אותו וגם את שתי שטרות הכסף בתוך כל פדיונות הנפש. כשעלה חזרה למעלה, ישב לנוח והחל לבדוק בכיסיו וראה שכספו איננו וגם הצ'ק לא קיים… הוא הבין שקרע את הכל על הציון ומה יעשה עכשיו – השליח מחכה לכסף ומה ביכולתו לעשות?

הוא חזר ארצה וסיפר לשליח מה היה והשליח נבהל ואמר: "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה ועד שסוף סוף הוא נתן לי… ועכשיו הכל הלך לאיבוד!". בעלי אמר לו: "תפנה אל הגביר וספר לו בדיוק מה ארע ונקווה שייתן לך צ'ק אחר – הרי לא פדית אותו". כך אכן עשה והגביר כל כך התרגש וראה בכך סימן ברכה שהצ'ק נקרע על הציון כמו פדיון נפש ונתן לו כפליים!  – $36.000

מילה של רב

זהו סיפור מעניין ששמענו אחרי פטירת הרב. בני יוסי פנה לקהל וביקש שיספרו סיפורים שהם זוכרים. מישהו מהכפר סיפר סיפור מיוחד.

לפני למעלה מ–20 שנה האיש היה סוחר בחולצות ומדפיס עליהם סמלים של כל מיני חברות. עם כל החברות הוא היה בקשר ושילם להם עבור זכות השימוש. אך הייתה חברה אחת אמריקאית שניסה וניסה ולא הצליח ליצור איתה קשר ובינתיים הוא קנה הדפסים והדפיס על חולצותיו. וכך עברו שנים והיו לו רווחים מזה, ובעצם הוא לא שילם לחברה שום תמורה.

באחד הימים, הוא קיבל מכתב מהחברה שבו תבעו אותו על השימוש בשמם במשך כל השנים. הוא נדרש לאסוף מהחנויות את כל הסחורה ולשלם קנס מאוד גדול תמורת כל הרווחים שהיו לו במהלך השנים שחלפו. הוא מאוד נבהל ובא לבעלי להתייעץ. בעלי שאל אותו האם מדובר ביהודים, הוא השיב בשלילה ובעלי אמר לו: "אל תתייחס". הוא תמה: "מה לא להתייחס, יש לי כתב תביעה ביד!", בעלי אמר לו: "תזרוק אותו לפח".

הוא סמך על הרב ובקבלת עול זרק את התביעה. אחרי משך זמן הם לקחו חברת חקירות פרטית ועטו על כל החנויות – הם הוציאו מכל החנויות את הסחורה הלא מאושרת עם הדגמים שלהם ולא התייחסו לחולצות שאותו אדם מהכפר הדפיס – והחולצות לא היו נסתרות הן היו בחלונות ראווה! וכולם היו בטוחים שיש להם איזה שהוא הסכם אתו כי אחרת מדוע דווקא את חולצותיו הם לא מחרימים?! הם רוקנו את כל החנויות מכל הסחורה שהייתה ותבעו את כולם ואליו לא פנו כלל.

עברו מאז למעלה מעשרים שנה וכמה ימים לפני פטירת בעלי אותו אדם הודה לו:

"הצלת אותי אז ובזכותך נשארתי עם פרנסה טובה, זרקתי את התביעה לפח ולא תבעו ממני דבר". בתגובה הרב ביטל אותו בהינף יד ואמר: "זה באמת שום דבר. אחרי 120 שלי תספר את הסיפור" והוא סיפר.

שאלת רב

הייתה בחורה מבוגרת שהציעו לה בחור גרוש. הם נפגשו והכל היה נראה לה טוב ויפה ורצתה לסגור את השידוך. הייתה לה חברה חב"דניקית שאמרה שדבר כזה לא סוגרים בלי הרבי. לה לא היה שום קשר לחב"ד או לרבי, אך חברתה מאוד התעקשה והם נסעו לרבי, ובדולרים סיפרה שהיא עומדת להתחתן ומבקשת ברכה. הרבי שאל אותה: "שאלת רב?" היא מאוד התבלבלה – 'מה היא צריכה לשאול רב?!' היא חשבה שאולי לא שמעה נכון, ושאלו את המזכירים והם אמרו שאכן זה מה שהרבי אמר לה  – האם היא שאלה רב.

היא חזרה לארץ ישראל והחליטה ללכת לרב הקהילה הגדולה של חב"ד בארץ ישראל וכך באה לבעלי. היא סיפרה לו את הסיפור והוא אמר שהוא רוצה לדבר עם הבחור. הוא שאל את הבחור היכן התגרש והוא אמר שבסידני. בעלי שאל אותו אם יש לו אישור על הגירושים והוא השיב בשלילה. מקובל שאת הגט נותנים לאישה והגבר צריך לקבל אישור שהוא גירש, ולזה לא היה שום אישור.

בעלי התקשר לרב לשס – שהיה אז רב אב"ד בסידני – ושאל אותו בקשר לגרוש הזה והתברר שאכן היו גירושים, לבחור היו בעיות קשות ובכוונה הרב לשס לא נתן לו אישור, כדי שרב מפוקח שיתהה על אי קיומו של האישור יתקשר אליו ואז הוא יוכל להציל אישה נוספת מליפול בפח. בזכות בעלי שירד כל כך לעומקם של דברים, הוא ביטל לה את השידוך והציל אותה מגורל לא טוב.

אנשים נושעו בזכות עצותיו של הרב.

שם עצמו בצד

היו אצל הרב כמה קווי אישיות. הוא היה תלמיד חכם גדול וידיעת התורה חדרה עד עומק נפשו, חוץ מזה היו לו מידות תרומיות. היה אכפת לו מכל יהודי. הוא לא עשה שום דבר כדי לצאת ידי חובה ורצה לעזור בכל ליבו ונפשו.

כתוב שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול לא יכול לפעול אפילו מלאך מיכאל, כי כשיהודים מעומק הלב רוצים לעזור איש לרעהו ומברכים, זה פועל גדולות ונצורות.

אצלו היה הרצון העצום לעזור ליהודים כשאת עצמו הוא כלל לא ראה במרכז העניינים – ושם את עצמו לגמרי בצד בשביל לעזור ליהודי. היו לו גם כוחות נפש מאוד גדולים. אנו רואים שהרבי סמך עליו עם כוחותיו והידע העצום שלו שהוא באמת יוכל לעזור!

יהי רצון שיפעל למעלה בעבור כולנו, את התגלותו של הרבי מלך המשיח לעיני כל ונשמע את ה"תורה חדשה מאיתי תצא" מיד ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

—

לע"נ בעלי הרב מרדכי שמואל
בן משה ע"ה אשכנזי.