מאת מורן קורס, מגזין 'עטרת חיה'

באמצע אחר צהריים גדוש בילדים משחקים, מכינים שיעורי בית, ארוחת צהריים שמתבשלת ותינוק צוחק–בוכה בעריסה,

נשמעה דפיקה בדלת.

אחד מילדיי פתח לאחת משכנותיי את הדלת, וזו נכנסת בבהלה.

"תקשיבי", היא אומרת לי, "אני חושבת שהגיע הזמן!"

תוך כדי דיבורה, אני מנסה לפרש מילותיה, למה המשורר מתכוון… איזה זמן ולאן הוא הגיע?…

ואז באחת, היא מושיבה אותי על הספה, כאילו העולם עצר מלכת, מרכזת את מבטי בה ומתחילה בקול חרישי לציין באוזניי, את השיחה שהתנהלה עם ביתה בת החמש.

הבת: "אמא, מתי תמותי?"

האמא: "לא יודעת".

הבת: "מה, את לא יודעת מתי בערך תמותי?" (כנראה היא חשבה שהמבוגרים יודעים הכל…)

האמא: "תראי, אדם חי בערך 85 שנה".

הבת: "אז עוד כמה ימים יש לך לחיות?"

"את שומעת טוב?" היא כמעט צרחה, מוודאת שאני אכן אוחזת ראש בדיון המעמיק ולא מוסחת על ידי הרעש הבריא שילדי יודעים לייצר בדיוק בזמן שצריך שקט.

"ובכן, לקחתי מחשבון וחישבתי 365 יום כפול 85 שנה והפלא ופלא! התשובה שקיבלתי הניעה אותי להגיע אלייך"…

"את קולטת? בסך הכל אדם חי 31,025 יום!!! פחות או יותר ואני, חצי כבר עברתי…

אז החלטתי שמעתה ימיי צריכים להיות יותר מלאים בתוכן, במשמעות, ולא רק ללכת לעבודה לגדל שני ילדים, לישון לאכול וחוזר חלילה"…

מזל–טוב!!! אמרתי לה, "נולדת מחדש!"

"מה???"

עכשיו היה תורה להיות מופתעת, כאילו נפלתי מהירח, "על מה בדיוק מזל טוב?".

"על כך שגילית את התובנה המרתקת הנ"ל! שגילית בך את הניצוץ היהודי, שאת רוצה ליצוק תוכן ומשמעות לכל יום, שכל יום הוא עניין בחיים, על כך שאת משתוקקת למלא את חייך באור, בטוב, באמונה".

"רק תיקון אחד יש לי לשנות בחישוב שלך" הבהרתי לה בחיוך, "תחשבי מחדש: 365 ימים כפול אינסוף! כי כשמשיח יבוא, תיכף ומיד ממש, נחיה חיי נצח! כבר לא נחייה בתוך מוגבלות הזמן" (יחי ההבדל הקטן…), "יצר הרע ישחט, ונוכל ללמוד תורה בלי שום מפריע ומעכב, יהיו לנו עבדים"… והפלגתי בספרי לה על מה הולך להיות.

"אז מה עכשיו? מה אני עושה כעת?" מיד היא התעשתה והחזירה אותי להווה.

"קודם כל, תודי לה', שהגעת למסקנה המרוממת הנ"ל, שאת רוצה לעשות שינוי! והדבר השני… בואי נכתוב לרבי".

כתבנו לאחר פסח, לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, והרבי ענה: "כמו שהיה בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל לשון יחיד, אשר זהו תכלית עניין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"…

היא החליטה שזהו, אם הרבי כתב לה, הפעם (אחרי הפצרות והזמנות רבות) בחג השבועות היא תגיע לבית הכנסת!…

כאן ראיתי מהי קבלת התורה, קבלת ההוראה לחיים הפרטיים שלנו, למה שנכון, טוב ונכון עבורי, כל יום ויום "יהיו בעיניך כחדשים". כל יום, כל רגע עם החידוש שלו, עם הנויואנס המדויק שבו. כל רגע ה' בורא אותך מחדש, בכל שנייה את יכולה לחשב מסלול מחדש…

איזו זכות לכתוב לרבי, לדעת שיש לנו רועה, מנהיג, מלך! שיודע מה נכון, טוב, מדויק וראוי לנו. האם היינו יכולים חלילה לחיות ולהעביר ימים סתם כי, פשוט התעוררתי בבוקר?… איזו זכות! שיש מי שמנווט את הדרך, שלא משאיר אותנו גלמודים, אבא שאכפת לו מאיתנו, שאוהב ודואג, כמה אהבה! כמה אכפתיות! כמה משמח לדעת שאת קמה בבקר ויש מי שמאמין בך, שנותן לך כוח לצלוח את היום הקרוב, את הרגע הבא שלך, שנותן לך חיות להחיות את ה'משכא דחויא', פשוט נס גלוי!

המדהים והמיוחד הוא, שהיא באה אליי עם הגילוי המרעיש, לא לשכנה אחרת שהיא מטפלת הוליסטית שמתיימרת להציל לכולן את החיים… או לשכנה המעצבת פנים שכל הזמן הבית שלה מתוקתק ומדוגם להפליא… אלא לבית חב"ד, למקום שמרגישים בו את הבית של הנשמה, לאמת, לתורה.

בלי מים אין חיים, בלי תורה אין חיים, בלי רבי אין חיים.

שנזכה לחיים! לחיים ולברכה!!!